שבות יעקב חלק ב כז

שאלה פ באחד שנסע לדרכו ולא היה בביתו ואשתו כרעה ללדת והמליטה זכר בכן הלך חמיה אבי בעלה וכבד את ראובן למול את נכדו וקודם יום המילה בא אבי הילד בעל הברית ובא שמעון המוהל ותבע לו מאחר שנתן לו ת"כ בפועל ממש זה זמן רב שאם יוליד אשתו זכ' שיהא הוא המוהל ותבע לו ואבי הילד מודה לו שדבריו כנים אך ורק שטוען כיון שלא היה בביתו בשעת לידת בנו ואביו כבר כבד לאחר למול אינו רוצה לסתור רצון אביו כיון שיהיה לאביו מורת רוח אם יכבד לאחר ושאלתי את המוהל ואת אבי הילד למה באמת נתן לו ת"כ על כך והשיבו לפי שזה המוהל היה רבו ושדכן שלו ושאלו את פי להורות להם הדרך אשר ילכו בה: תשובה הנה לפום רהיטא היה נראה דיש התרה לשבועה זו אע"ג דלא נעלם מאתי תשובת הרא"ש כלל י"ב וז"ל דאדם הנותן לחבירו את בנו למולו נ"ל דבר פשוט שאין לו קיום אלא בתקיעת כף או בקבלת חרם אז כופין אותו לקיים ת"כ או ק"ח או שבועתו וכ"פ בי"ד סימן רס"ד סעי' א' בהג"ה מ"מ הא כתב הט"ז שם ס"ק ז' וז"ל כופין אותו לקיים מ"מ יש לו היתר על השבועה ודאי יכול להתיר שבועתו ע"י שלשה כשאר היתר שבועת כנ"ל פשוט עכ"ל הט"ז ואם כן הכא גם כן יש היתר לשבועתו אע"ג דאין פותחין בכבוד אביו כמבואר בסי' רכ"ח סעיף י"א מ"מ יש לו היתר ע"י חרטה: אכן צ"ע מצד א' הא הוי כנשבע ע"ד חבירו לתועלתו דאין לו היתר שלא כרצונו ודעתו כדאית' בנדרים דף ס"ה וכן מבואר הסכמת הפוסקים כדאיתא בי"ד בטור וב"י בסי' רכ"ח באורך ואע"ג דאין זה נודר בשביל טובה ממש שעשה לו אע"פ שהיה רבו ושדכן שלו מ"מ אין זה טובה כיון שבא בשכרו שהרי קיבל הימנו שכר לימוד ושדכנות שלו ותו דלא מקרי בשביל טובה אלא דוקא כשמקבל טובה מחמת נדרו דומיא דמשה מכח שנדר לו נתן לו יתרו בתו וכן צדקיהו היה מסור בידו להורגו ועל ידי השבועה הניחו וכן משמעות לשון התוס' והרא"ש שם וכל הפוסקים אבל אם קבל טובה זמן רב מקודם ואח"כ נדר לו מעצמו איזה דבר ודאי דאין זה בכלל נודר בשביל טובה שעשה לו והוא פשוט מ"מ הוי כנודר אף בלא טובה לדעת חבירו דלדעת גדולי פוסקים ג"כ אין לו התרה שלא ברצונו ושלא מדעתו וכדאיתא שם סעיף ך' בש"ע בשם ויש אומרים וכ"פ בש"כ שם ס"ק נו"ן וכ"פ בתשובת מהר"י טראני חלק י"ד סי' מ"ז וזה נ"ל פשוט כוונת הש"ע דכתב כופין אותו לקיים שבועתו וקשה לפי דעת הט"ז למה סתם הדברים וכתב כופין הלא יש התרה לשבועתו אלא ודאי כיון שאין לו התרה בלי רצון מי שנשבע לו וזה תבעו ואינו מרוצה לכך כופין אותו וק"ל וגם אין מקום לומר כיון דהוי לדבר מצוה לקיים כבוד אב יכול להתיר אף בלא דעת ורצון חברו דהא מה"ט אפילו נדר על דעת רבים דאין לו התרה מ"מ לדבר מצוה יש לו התרה אכן כד מעיינין יראה דגם זה אינו דהא דיש לו התרה היינו דמסתמא ניחא להו בהתרה אבל אם אמרו אותן רבי' בפי' שלא להתיר אפי' לדבר מצוה אין מתירין כדאיתא שם סעיף כ"א בהג"ה א"כ גם כאן צריכין דעתו ועוד דאין זה דבר מצוה דכבוד רבו עדיף מכבוד אביו ואף אם המוהל רוצה למחול אסור הוא לו דהוי כממאס במצוה זו ומה"ט אפשר דאין יכול לומר כאלו התקבלתי דעיין בנדרים דף כ"ד ע"א בר"ן בשם הרשב"א כתב דדווקא בפרעון יכול לומר כאלו התקבלתי שהרי אף שפרעו יכול לחזיר לו ע"ש ובי"ד ס"ס רל"ב וכאן כיון שאין לו למאוס במצות מילה ודאסיר למחול לו או לומר כאלו התקבלתי נ"ל פשוט דיש למול המוהל שנתן לו אביו הת"כ וכן הורתי למעשה נ"ל הקטן יעקב: שאלה פא אחד שנדר לאשתו ראשונה בחליה וצערה שהיתה נטה למות שיקבוץ אליו אנשים ללמוד עמהם כל שנה ראשונה אחר מיתתה בביתה ואחר שמתה הדבר קשה עליו לעשות כן בשביל שכירות שצריך ליתן לאנשים כאלו אם יש התרה לנדרו וגם כמה אנשים שצריך לקבל אליו כדי שיהא יוצא ידי נדרו: תשובה הנה לא ידעתי מקום היתר לנדר זו אי יש לדמות להא דאי' בי"ד סימן רל"ב סעיף י"ז בהג"ה באשה שנדרה לבעלה שלא תנשא אחר מותו או להיפך או מי שנדר לחולה איזה דבר אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרף דעתו עליו הוי כנדר אונס ועיין בתשובותי חלק ראשון סי' קס"ח אף דנימא דגם בנדון שלפנינו נעשה הדבר על פי הפצרת אשתו בחליה מ"מ לא דמי כלל דהתם לא נדר לדבר מצוה ודבר שאין בה תועלת לנשמתה רק לפייס דעתה ודעתו בחלי' משא"כ כאן דהוי כנדר לדבר מצוה ותועלת לנשמתה למה לא יהא נדרו נדר וקרוב הדב' דאפי' התר' לא מהני כה"ג כיון שנדר כן על דעת' והוא תועלת נשמת' הוי כנדר על דעת חבירו לתועלתו דלא מהני התר' אף אח' מותו בלתי ידיעתה ורצוני ועיין בי"ד סי' רכ"ח סעיף כ' בהג"ה ובר מן דין נ"ל דהוי כנודר בעת צרה דאין להתירו אא"כ יראה לחכמי דור שהנודר לא יוכל לקיימו או שהוא אונס או שבהתרתו יהיה דבר מצוה וכ"פ בש"ע י"ד סימן רכ"ח סעיף מ"ה בהג"ה וכ"כ בתשובת בנימין זאב סי' רס"ו וכן הסכמת רמ"א בתשובתו סי' ק"ג וא"כ בנדון שלפנינו שנדר בעת שאשתו ראשונה נטתה למות דהוי עת צרה ודאי דהוא כאלו נחרב בה"מ בימיו וקבל על עצמו ללמוד בחברה פשיטא דאין היתר לנדרו ומה ששאלת בכמה יוצא ידי נדרו אף דלכאורה נראה דראוי לקבוץ עליו עוד תשעה אנשים כדי שיהא עמו עשרה לומר קדיש בכל יום מ"מ כיון דלא פירש בתוך נדרו ליקח מנין אמרינן דכוונתו לא היתה רק על שני' דגם זה נכלל בכלל הלשון קבוץ וראיה לסברא זו מצינו בפ' השוכר את הפועלי' דף פ"ט ע"ב דקאמר ותרתי דקבעה ספיתא מנ"ל אמר רב מתנה דאמר קרא כי קבצם כעמיר גורנה פירוש אין גורן בלא קיבוץ ואין קבוץ פחות משתים עכ"ל ואף ע"ג די"ל לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד מ"מ היכא דלא מצינו בפי' שיש חלוק אמרינן ד"ת כלשון בני אדם ותפשת מועט תפשת ודי בזה לצאת ידי נדרו נ"ל הקטן יעקב: שאלה פב על מעשה אשר לא יעשה עוד כזאת אשה אחת שילדה בן זכר שבא עליה עדים בערכאות שזינתה ויצא דינה שישרפו אותה ואת ולדה אחר ימי לידתה אם יש למול הבן כמצותו ביום השבת או לא: תשובה הנה סתמתה שאלתך על מה עיקר ויסוד שאלתך בנויה אי שאלתך כיון שהוא ממזר הנה אף אם האמ' כדבר העדים שנתקבלו בדינם מ"מ הא מבואר בטור י"ד סי' רס"ה דממזר הרי הוא כישראל גמור לכל דבר לענין מילה וכ"כ הרשב"ץ ומהרי"ל והובא בש"כ סי' רס"ו דאפי' ממזר ודאי מלין אותו בשבת ואולי שאלתך כיון שהוא עומד לשרוף כשרוף ואיך יחלל עליו את השבת לענין מילה וגם מצינו לענין עירוכין בסתם מתני' היוצא ליהרג לא נידר ולא נערך וכ"פ הרמב"ם פ"א מה' ערוכין אי משום הא לא תברא חדא דכל זה נאמר ביוצא ליהרג בדיני ישראל דוקא וכן פרש"י שם בעירוכין להדיא דף וי"ו סוף ע"ב ע"ש וכ"כ הרמב"ם להדיא אבל יוצא ליהרג בדיניהם הוא בחזקת חי וכדאי' בש"ס בגיטין דף כ"ח ע"ב בפ' כל הגט ובא"ע סי' קמ"א ותו דאפילו בדיני ישראל הוא בחזקת חי והא דאינו נידר ונערך היינו משום דגזירת הכתוב הוא כל חרם מן האדם לא יפדה וגם אין לו דמים אבל לענין שאר דברים הוא כחי וכ"פ מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' למ"ד לענין פדיון הבן דחייבין לפדותו וכה"ג אי' שם בערכין דף ז' ע"א היוצא ליהרג מזין עליו מדם חטאתו ואשמו ופרש"י דלא הוי כחטאת שמתו בעליו כ"ז שלא נהרג כלל הדבר כ"ז שהוא חי חייב בכל המצות האמורום בתורה וחביב מצוה בשעת' ואולי ע"י שיקיי' מצות בוראו בזמנו ואולי זכו' המיל' יעמוד לו שיהא ניצול והרבה רוח והצלה לפניו גם בתשובת שער אפרים סי' א' האריך והעלה מכמה סוגית הש"ס דלא אמרינן כלל כל העומד לשרוף כשרף דמי וכן כל כה"ג ע"ש ובתנא דבי אליהו מצאתי והובא בילקוט סוף פ' בשלח וז"ל אמרו להן המצרים מפני מה אתם מלין אותם ולאחר שעה אנו משליכין אותם ליאור משיבין ישראל ואמרים להם נמול אותם ואח"כ עשו מה שאתם רוצים עכ"ל ולא ימלט שהיה איזה מהם נימולים ביום השבת אף שהיו ישראל שומרים השבת במצרים כדאי' במדרשות אלא ודאי כמ"ש דכל זמן שאדם חי מחויב לקיים מצות בוראו בזמנו וכהלכתו וגדולה מזו מצינו בר' עקיבא אף כשהוציאוהו להריגה קבל עליו עול מלכות שמים יע"ש וכל זה בתנאי כפול אם לא יהיה חשש סכנה בדבר אם ימול אותו כדין דאל"כ אפילו בחול אין למול אותו משום סכנות נפשות וכמבואר בי"ד סי' קנ"ז סעיף א' בהג"ה המתחלת ודוקא אם רוצים להעבירו כנ"ל הקטן יעקב: שאלה פג באחד שנדר לעני מלבושו שלובש עתה בימי חג הפסח והיה בדעתו לעשות בגד חדש לעצמו כדי שיוכל ליתן לעני מלבושו וכאשר כתב למקום אחד שישלח לו הדברים הצריכין למלבוש חדש ונתעכב ולא הובאו לו הדברים ההם ועתה לא יוכל לקיים נדרו כיון דאדעתא דהכי לא נדר ליתן מלבושו לעני והוא ילך ערום ושאל השואל אי יצא ידי נדרו כשיתן לעני דמי שווי' של מלבושו שלובש או לא: תשובה גרסינן בגיטין דף ע"ד הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי איצטלא ואבד איצטלא איצטלא דוקא קאמר רשב"ג אומר תתן לו את דמיה והלכה כחכמים ומחלק שם בש"ס דדוקא אמרינן הכי בגיטין משום דלצעורה קא מיכווין ולא ציערה אם תנתן דמיה אין לה כ"כ צער מה שא"כ בכל תנאים דעלמא כתבו הפוסקים דנתינת דמים הוי כנתינת חפץ עצמו וכדאי' בטור א"ה סי' כ"ח בנותן מתנ' ע"מ להחזיר דאם נתן דמיו א"כ הוי כהחזיר החפץ עצמו וכ"כ הרא"ש פ"ק דקידושין ובתשובתו כלל ל"ה סי' ב' וכ"כ הב"י בא"ח סי' תרנ"ח בשם בעל העיטור ע"ש וכ"כ רמ"א בח"מ סי' רמ"א סעיף ז' בהג"ה ובסי' של"ב סעיף ד' ועפ"ז ישבתי קושיא שהקשה במ"א סי' תרנ"ח ס"ק ג' על מה שפסק בש"ע שם שבלולב אין יוצאין בשאול ובא"ע סי' כ"ח פסק דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו שיהא במתנה ע"מ להחזיר והכי קי"ל בא"ח סימן י"ד לענין טלית ע"ש שטרח בישוב דבר זה ועיין בתשובת בית יעקב סי' קי"ד ולעד"נ דלא קשה מידי דהא מבואר שם בב"י סימן תרנ"ח דבנותן מתנה ע"מ להחזיר בלולב צריך להחזיר הלולב עצמו ול"ד למה דקי"ל בעלמא בחזרת דמים מהני דאין אדם מתרוקן עצמו ממצוה ונותן לאחרים דוקא האתרוג עצמו צריך להחזירו כדי לצאת בו וא"כ לק"מ דבקדושין אמרינן דנתן לו במתנה ע"מ להחזירו והא דקאמר לו בלשון שאלה ולא לשון מתנה היינו משום דכשיהדר ליה שיהא צריך להחזיר לו הדבר בעין כמו שדרך הוא בשאלה ולא דמיה אבל מ"מ כוונתו אי לא יועיל בשאלה שיהא לו במתנה ע"מ להחזיר אפי' בדמיה אם לא יוכל