שבות יעקב חלק ב יח

באיסור וחיישינן שמא בעור נפגמה לענין ממון לא מפקינן מספק עכ"ל משמע דאי ידעינן בודאי שבעור נפגמה חייב לשלם וכ"כ שם הב"ח והסמ"ע ס"ק ט"ו דפושע הוא אלו היה לו סכין טוב לא נפגם בעור הבהמה כס אכן ראיתי שם בב"י שכת' על דברי הטור דלעיל וז"ל וכן כת' הרשב"א בתשוב' פטו' בשכ' ששחט כראוי ונמצ' סכינו פגו' פטו' מלשל' דאימור בעורף נפגמה ומיהו שכרו הפסיד דדלמא בסכין פגומ' שחט עכ"ל הרי מבואר מדברי הרשב"א אלו כל שידעינן שבדק הסכין כהוגן קודם שחיט' או אפי' בספק פטרינן אפי' ידעינן שבעור נפגמה והוא שלא כדעת הטור דחייב לשלם אם נפגמה בעור והב"י משוה דעתם כאלו אין כאן מחלוקת כלל ובש"ע סתם כדעת הטור להוציא ממון מיד מוחזק נגד דעת הרשב"א החולק ושום א' מן האחרוני' והראשונ' לא הרגיש במחלוקת זו זולת הב"ח שמכרי' מסברא דנפשו דלא כתשובת הרשב"א ול"נ להשוות דעת הרשב"א והטור באופן זה דהרשב"א מיירי שהסכין של שחיטה הוא של בעל הבהמה דאז אינו מתחייב השוחט לשלם כי לא פשע כלל אם לא שלא בדק קודם שחיט' משא"כ אם הסכין הוא של שוחט אז הוא פשע שלא היה לו סכין טוב שלא יפגם בעור הבהמה ומזה מיירי הטור נמצא שאין כאן מחלוקת כלל וע"ד ששאלת אם ידעינן שנגע הסכין במפרק' אם יש להכשיר דע שבההגהו"ת שחיטו' בשם ההריב"ק כתב מעשה שעשה פגימה בסכין וצוה מהריב"ק לראו' אם נגע במקום המפרקת והיה ניכר חתך במפרקת והכשיר מהריב"ק עכ"ל וכבר כתב עליו במאמר קדושין כל העושה כן מאכיל טרפות לישראל כהסכמת הפוסקים ואיזה שיטות אחרונים סמכו על הג"ה זו וזכורני שגדול א' עשה כן מעשה. בק"ק פראג להקל ע"פ השוחט שהראה לו הג"ה זו מבלי עיון בפוסקי' ואח"כ חברו עליו כל בעלי הורא' שכיון שהב"י הביא הג"ה זו וחולק עליו ומסיק דהוי ספק דאורייתא ולחומרא וכן הסכמת כל האחרונים להחמיר מי יקל נגדם ואף שהוא היה רוצה לעשות סניגרון לדבריו כדי שלא לחזור מהוראתו מדברי התוספות מי יקל נגדם ולא הודה לו כל סיעתו כי מדברי תוספות אין ראיה מוכרחת כלל מ"מ נ"ל כיון דמידי ספיק' לא נפקא הי' נ"ל להלכה דהיכא שנולד עוד ספק כגון שלא נמצא הפגימה גדול' כחגירת הצפורן דלדעת הרא"ש וסייעתו לא מיטרף עד שתפגום כדי חגירת צפורן והב"ח פסק כן להלכה אף דדעת רוב ראשונים ואחרונים להחמיר וכמ"ש הש"ך בסי' י"ח מ"מ היינו משום דספקא דאורייתא להחמיר מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ועיין ברמב"ם פ"א מה' בית הבחירה מבואר שגם דעתו דאינו נטרף בפחות מחגירת הצפורן וזה הוא כל שהוא שהוזכר בהל' שחיטה ועיין בתשובת בית יעקב סי' כ"א וא"כ מידי ספק ספיקי לא נפיק חדא דשמא בעצם נפגם ואת"ל בעור נפגם שמא לא מקרי פגימ' עד שתחגור בו צפורן וזו שלא נפגם כל כך יש להכשיר גם בא מעשה לידי שהשוחט אמר ששמע קול הסכין כשנגע במפרקת כמו שקורין בל"א קר"ק שנראה וניכר ע"י זה שמשם בא הפגימה והכשרתי כי כה"ג כ"ע מודו דאמרינן בעצם נפגם כיון שיש רגלים לדבר ואין להחמיר כולי האי נ"ל הקטן יעקב: שאלה נד בשוחט ששחט תרנגול ושחט כל הקנה ונתן העוף מידו בחזקת כשר וכשהביאו לביתו היתה עדיין חי ורץ כדרכו וצוה לאחד מבני ביתו לחתוך הושט לשנים כדי שתמות וחתך בסכין פגום אם יש לאסור משום שהיה ועיקר במיעוט בתרא או לא זאת ועוד אחרת מצאתי גמי מונח בין הושט והקנה ונחתך אם יש להכשיר העוף או לא: תשובה הנה לכאורה נראה לאסור אף בדיעבד כיון דקי"ל כל החמשה הלכות אוסרין אפילו במיעוט בתרא וכ"פ הש"ך בסי' כ"ג ס"ק י"ג והשיג על הר"צ שמתי' לשחוט אח"כ בסכין פגום ע"ש ומשמע שדעתו לאסור אף דיעבד ע"ש ולי נראה להכריע דודאי לכתחלה אסור לעשות כן כי דאנן קי"ל דשהיה במיעוט בתרא וכן שאר ההלכות אף במיעוט בתרא טריפה א"כ איך יש לעשות כן לכתחלה וכן משמעות פירש"י בחולי' דף ל"ב וה"ג ושאר כל הפוסקים שכתבו מוטב שיכנה על ראשה ממה שיחזור וישחוט ולא כתבו תקנתא זו דישחוט בסכין פגום וכן משמעות לשון מהרי"ו להדיא שכתב אל ימתינו בסכין משום דנראה כשתי שחיטות משמע דאין להמיתם בסכין אבל מ"מ מה ששמע מדברי הש"כ לאסור אף דעבד זה לא נ"ל כלל דכל היכי שסלק השוחט את ידו מן השחיטה לגמרי אחר ששחט רוב ונקרא עליו שם הכשר שחיטה אם אח"כ העוף שוהה למות אין לפסול בדעבד אם גמור מיתתה אח"כ ע"י סכין פגום או כשר וכן נראה להדיא מוכח מלשון רש"י והטור ושאר כל הפוסקים שפסקו דשהיה טרפה דיעבד אפילו במיעוט בתרא אפ"ה כתבו האיך שעוף שוהא למות מוטב שיכנו על ראשו מדכתבו הלשון מוטב דהוא רק אזהרה לכתחלה ואם יהיה שהיה ממש ה"ל לאסור אפי' בדיעבד אלא ודאי כיון שכבר יצא מתחת יד השוחט בהכשר שחיטה אין להטריף תו משום שהיי' וכדומה וכן נראה להדיא מתוך דברי התוספות ביומא דף ל"ג ע"א ד"ה ל"ל למרק וכו' דאי אתי אחרינא וממרק נראה כשהיה עכ"ל משמע דרק לכתחלה יש לאסור דנראה כשהיה אבל שהייה ממש ודאי לא הוי וכן משמעות הדרישה בסי' ך"ג ובחנם השיג עליו הש"ך בסי' ב' ע"ש וכן נ"ל להלכה ובא מעשה כזה לידי בחולה אחד ששחט לו עוף ושחטו הושט והקנה היה שלם והיה חי כבראשונה וצוויתי שיניחו לילך כך עד שימו' מעצמה אולי תהיה כופר נפש של החולה וכל זמן שחי התרנגולת גם החולה היה חי עד שבא האחד וקץ ראש העוף מיד נעשה החולה גוסס וכל זמן שפרכסה התרנגולת לא יצאה נשמתו ועיין בשחיטת עולת יצחק וע"ד מה ששאלת בנמצא קש תחוב בין הושט והקנה מבחוץ דע באמת בלשון הגהות רמ"א בסי' כ"ג מבואר דוקא אם הגמי מונח בושט או בקנה הוא דטריפה מטעם שהי' אכן המעיין במקור הדין בת"ה סי' קפ"ה משמע לפי הטעם דאף כה"ג יש להטריף ובלא"ה יש עוד חשש איסור בזה דאיך בא הגמי לשם אי דרך הושט אם כן ניקב הושט ואי מבחוץ א"כ ניקב העור הוי כמסמס קועיה דמא דחיישינן לנקיבת הושט לכן נ"ל דבכל ענין שנמצא הגמי יש להטריף והא דנקט רמ"א גמי מונח בושט דבר בהווה שכן הדרך להמצא ע"י אכילה ושתיה כנ"ל הקטן יעקב: שאלה נה משוחט מומחה כיצד יש לנהוג בנמצא טבעת על הסכין או על הארץ וכיוצא בזה גם יבאר לי אדוני מ"ו דברי הב"י בסי' א' במ"ש שם וז"ל וכתב הרא"ש בפ' אלו מציאות בשם הראב"ד וכו' וסיים ונראה מדבריו שהראב"ד חולק על זה אינו נ"ל אלא הראב"ד יודה בזה ע"כ ודבריו תמוהים דאיך יודה בזה הראב"ד כיון דפסק הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל לפי דהכא ליכא לשנויי ברוב טבחי ישראל דלגבי פרגיות הנשחטים לאיש בבית לא מהני רוב טבחי ישראל ואם איתא אכתי איכא לאוקמי ברוב ציידי ישראל וצ"ע: תשובה מה ששאלת לבאר דברי הב"י בסי' א' מ"ש שהראב"ד יודי בזה נ"ל הדברים כפשוט' דדעת הב"י אע"ג דהראב"ד ס"ל לדינא כרבינו ירוחם שאם היו רוב ציידי ישראל ששוחטין מיד כשצדין מהני לגבי פרגיות אפילו ברוב עובדי ככבים והא דלא מדייק ומוקי הש"ס פרק אלו מציאות הכי משום שהוא דבר שאינו מצוי דרב אמי מיירי דוקא בהכי אלא ודאי דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל אבל מ"מ אם אירע כן מודה לדינ' כרבינו ירוחם והוא ברור שזה כוונת הב"י ומה ששאלת ממני הלכה למעשה בדין נמצא טבעת דע שכך נהגתי בנמצא טבעת שלם על הסכין אין לזוז מפסק רמ"א ולהטריף ובנמצא על הארץ יש להכשיר במקום הפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת ולכבוד אורחים ועיין בתשובתי שבות יעקב חלק ראשון סי' מ"ו ואם נחתך הטבעת באמצע והיא תלויה בקנה או אפי' מונח או תלוי באמצע על הסכין או על הארץ אין להחמיר כל זה כתבתי לפי הנ"ל לפי דעות האחרונים וממה שקבלתי מרבותי נוחי נפש ואתה דע לך וקבלתי משוחט מומחה שאם תרצה ליזהר שלא יבא לידך ספק כזו בטבעת מגרגר' שהוא דבר מצוי באזוזים ישחט שחיטה כקולמס בשיפוע דאז בדוק ומנוס' שלא ימצא שום טבעת בשחיטתם עד כאן שמעתי הקטן יעקב: שאלה נו שוחט ששחט ודחק באצבעו על הקנה עד שנתמעך ושמע חוזק שבירת הקני' שבגרגרת אי יש חשש איסור גם ילמדנו רבינו למעשה דין בדיקת הושט לפי שיש חלוק דעות בין האחרונים גם יפרש לי אדוני דברי הט"ז בסי' ל"ג ס"ק ז' במ"ש וכ"ש וכו': תשובה על דבר הקנה שנתמעך הנה בודאי לא יפה עושין השוחטין שדוחקין כן על הסימנים בין אצבעותיו ויש לחוש דלמא יקפוץ א' מן הקנים וע"י עקץ הקנים ינקוב הושט ויש למחות בידם מ"מ בדיעבד לא מחזקינן איסורא דפסיקת הקנה ברוב' ברוחב ובאורך אפי' לא נשתייר רק משהו למעלה ומשהו למטה כשר וכ"ש כשהעור שלם דאין לחוש כשאין ריעותא אחרת לפנינו ועיין בסי' נ"ח בדין נפילה שסימני' קשים הם אצל נפולה שאינם מתמעכים וראיתי שוחטים מומחין כששוחטין אינם מותחים הראש מן הגוף רק מחזקים הראש סמוך לגוף שעי"ז הסימני' מתחתכין שפיר ואין עושין שמוטה וע"ד בדיקת הושט של אוזות שמלעיטן הנה הסכמת הט"ז והפר"ח סי' ל"ג ושאר גדולי אחרונים להתיר כשאין ניכר שום ריעותא בעור החצון וכדעת רמ"א ואין להחמיר כלל ואף שחדש מקרוב נדפס תשובת פנים מאירות בסי' א' וכייל בכייל רבה להחמיר כדעת הב"ח אל תאבו לו ואל תשמע לו להפסיד ממון ישראל נגד הסכמ' האחרוני' שאין להחמיר לענין ההלעטה וכמ"ש ג"כ בספרי שבות יעקב חלק א' ס"ס מ"ט ע"ש והמיקל בהפסד מרובה כדעת הט"ז דפסק שאין להטריף אלא א"כ שהריעותא שלט בעור החצון בכולו או ברובו יש לו על מה שיסמוך אף ששם בתשובת פנים מאירות דוחה דברי הט"ז בשתי ידים אין דבריו מוכרחים כלל כי בודאי כל חולי בא ג"כ ע"י סיבה כמו סיבת ההלעטה והלא בהרבה מקומות הנהיגו שלא לבדוק הושט כלל ולמה נחמי' כול' האי ואולי דוגמא לדבר אינהו מיכל אכלי ולדידן מיסתמי נמי לא סתמי ול"נ עוד ליתן טעם לשבח להמקילין דלא חששו שמא ניקוב החיצון והבריא כמו בישב לו קוץ בושט משום דהתם ניקב הקוץ בשעת תחיבה בכח וחיישינן שמא ניקב אז מעבר לעבר ואח"כ ע"י המשך הימים והזמן נתרפא קצת משא"כ כאן שנעשה ע"י חוזק ההלעטה אם איתא דניקב מעבר לעבר לא היה נתרפא כיון דמלעיטין עליו בכל יום היה הנקב מתרחב יותר ולא להתרפאות ולהעלות קרום כנ"ל ומה ששאלתנו לפרש לך דברי הט"ז שם בסי' ל"ג ס"ק ז' במ"ש וכ"ש אם ניקב החיצון דמה כ"ש היא זו ובש"ך כתב להיפך דע שאין כאן מחלוקת כלל דהש"ך מיירי בידעינן שניקב מבחוץ דרך העור דאז יש לעור הפנימי מושט בדיקה משא"כ הט"ז מיירי במצינו שעור החצון מושט ניקב ע"י קוץ וכיון שדרך הקוצים לבא ע"י אכילה תלינן שהקוץ בא מבפנים לחוץ וכן מבואר באו"ה כלל נ"א להדיא ע"ש ולענין דינא בזה עיקר כהסכמת הפר"ח שם ע"ש נ"ל הקטן יעקב: