שבות יעקב חלק א ט

סובר דדברי תלמידי הר"ר יונה לא נ"ל וכי משום טרחא קצת יתיר לו מה דקאמר בגמרא אסור לקרות כי מצלי ורב פפא דהתירו לו היינו משום שהיה בעל בשר ולא היה אפשר לו לשכב כלל על צדו ממש וכלשון הרמ"בם וגם לא היה אפשר לו להקים מעצמו ולישב כיון שהיה בעל בשר ולא היה אצלו אחד ממשרתיו ובני ביתו הגדולי' שיוכלו להקימו או להשכיב על צדו: והא דאמרינן זה מחזיר פניו וקורא לא קשה מידי דהתם לא מיירו כלל מדין זה מקורא על צדו או מיושב רק מדין הרהור נגיעת ערומים זה בזה וא"כ איכא למימר דמה דקאמר זה מחזיר פניו וקורא דהיינו כדין הקריאה שהוא יושב רק דקאמר שצריכין להחזיר את פניהם זה מזה דאלו פונים זה לזה פנים כנגד פנים אפי' יושבי' או עומדין אסור כיון שהם ערומי' ומתכסי' בטלית אחד והא דנקט ישנים בטלית אחת נקט לשון ההוה ורגיל להיות שוכבים כך ערומים אבל לענין דין ק"ש אי לקרות מעומד או מיושב או מוטה על צדה מזה לא מיירו הש"ס וסמך עצמו על עיקר הדין ששנינו בפ"ק וזה נ"ל פשוט כוונת הראב"ד בהשגות שם בפ"ק שכתב וז"ל וכתב הראב"ד ז"ל ויותר טוב אם יושב וצריך לעשו' כן אם יוכל עכ"ל כוונתו ג"כ להשיג על מה שפסק הרמב"ם דאפי' מי שאינו בעל בשר או חולה מותר לקרו' לכתחלה אם שוכב על צדו ועל זה השיג הראב"ד ודעתו לפרש כדעת הר"ר מנוח הסוגיא דפ' מי שמתו: והכסף משנה הבין דהשגת הראב"ד קאי על מי שהוא חולה או בעל בשר דבשוכב על צדו ממש סובר להתר פשוט ע"פ סוגית הש"ס כמ"ש הכ"מ שם בדעת הרמ"בם לכן לפי שטתו יפה כתב וז"ל ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז"ל לא מיירו ביכול לישב עכ"ל (ובחנם השיג עליו גיסי הרב בספרי אלי' זוטא סי' ס"ג) אכן באמת דעת הראב"ד להשיג על הרמב"ם רק בדין זה דשוכב על צדו וכ"כ הלחם משנה שם. נמצא דדעת הרמב"ם הוא כדעת האית דאמרי שהובא בתר"י ודעת הראב"ד הוא דעת הר"ר מנוח ממש ומפרש סוגיא זו כמ"ש לכן נ"ל המחמיר כדעת הראב"ד והר"ר מנוח תע"ב ואגב רציתי לעורר ולכתוב לו מה שהשבתי לחכם אחד בהאי סוגיא דפרקדן דף י"ג ע"ב דפרשי' פרקדן שוכב על גבו ופניו למעלה. והקשה מהא דאית' בסנהדרין פ' נגמר הדין דף מ"ה ע"א אחד מן העדים דחפו על מתניו נהפך על לבו הפכו על מתניו ופרש"י הפכו על מתניו כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה ביות' משמע דשוכב פרקדן פי' מונח על פנים ופי' כפי' הרמב"ם ושאר מפרשים דליכא למימ' שמהפכין כדי שיהא מגונה דהא כתוב ואהבת לרעיך כמוך ברור לו מיתה יפה עכ"ד השואל והשבתי לו באריכות בכמה דרכים כמו שרמזתי על זה בספרי חק יעקב ס"י תע"ב ס"ק וי"ו אך בשעת השריפה דפה שנת תמ"ט נשרף לי אותו תשובה עם שאר כתבי וספרי קודש ועתה אעתיק לך בקצרה מה שעלה בזכרוני דודאי דעת רש"י בכל מקו' דפרקדן היינו שוכב על גבו וכן פרש"י בפסחים דף ק"ח גבי פרקדן לא שמיה הסיבה: וגם בסנהדרין נוכל לפרש על דרך זה ותחלה אציע לשון הרמב"ם פ"טו מ"ה סנהדרין דין א' ואחד מן העדים דוחפו על מתניו מאחוריו והו' נהפך ונופל על לבו לארץ עכ"ל וא"כ גם דעת רש"י כן הוא דבודאי הא דפרשי' שוכב פרקדן הוא מגונה לאו אמי שמת כבר קאי דאדרבה כך דרכו של מת וכדאית' בי"ד ס"י שס"ב נותנין המת על גבו ופניו למעלה וכן גבי מתי מדבר כדאית' בב"ב דף ע"ד אלא בעודו חי הוא מגונה מאן דשכיב אפרקדן וא"כ כך הפי' ברש"י דקשה לרש"י למה דחפו מתחלה על מתניו כדי שיפול על לבו ואח"כ צריך להפכו ה"ל לדחפו תחלה על לבו כדי שיפול על מתניו לכן פרש"י כי השוכב פרקדן בעודו חי מגונה ומשום ברור לו מיתה יפה לכן דחפו על מתניו ואח"כ כשכבר נפל לארץ מהפכין אותו ממ"נ אם כבר מת ליכא גנאי תו ואם לא מת צריך להפכו כדי שיתן האבן על לבו שימות מהרה נמצא דדברי רש"י עולים בקנה אחד בלי פקפוק כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה ו שליח ציבור שהשכיר עצמו לשנים הרבה ועתה רוצה לחזור בו תוך זמן שכירתו אינו יכול לחזו' בו או לא גם טוענין הקהל שנתקש' עמהן בשבוע': תשובה השאלה סתומה סתום ועומד אי נעש' השכירו' בקנין או לא: דאי לא נעשה הדבר בקנין פשוט דפועל יכול לחזור בחצי יום כמבואר בש"ס ופוסקים עיין בח"מ ס"י של"ג ואין מקום לומר כיון דעיקר הטעם דפועל יוכל לחזור מטעם שלא יהי' עבד לעבדי' ובש"ץ אפש' דלא חיישינן להאי חששא דעבדות ה' היא דתפלה במקום עבודה והני כהני שלוח' דרחמנא הוא וא"כ אין כאן עבד לעבדים מ"מ כיון שהצבור או יחיד רוצה למחות שלא לעשות ש"ץ אלא בקהל שלהם ולא לילך למקום אחרת הרי מטעם עבדות שכיר שלהם הוא א"כ ודאי אזלינן בתר טעמא ויוכל לחזור בחצי יום ומה"ט אפי' במלמד וסופ' שהם ג"כ מלאכת ה' פסקו הפוסקים דיכולין לחזור וכמבואר ג"כ בש"ע ס"י של"ג בהג"ה אם לא משום דהוי דבר האבד וכאן בש"ץ אפשר דע"פ הרוב לא הוי דבר האבד דעכשיו הכל בקיאין לירד לפני התיב' ולהתפלל אף שאין לו קול לשורר וכמבואר בא"ח סי' י"ג וע"ש במ"א ס"ק ך' וגם הוא שכיח להכשיר אחרים וק"ל לכן היה נ"ל בפשיטות דיכול לחזור בו ואפשר דאפי' נעשה בקנין גמור ג"כ יכול לחזור כסתימות לשון הפוסקי' והריב"ש וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"ג ודלא כריטב"א יע"ש ובתשובת חות יאיר ס' ק"מ ראיתי שכתב לחלק מסברא דנפשיה בין האי דמלמד לש"ץ דלא מקרי עבד לעבדי' ולבסוף הניח הדבר בספק ולע"ד עיקר כמ"ש: ואף דלכאורה נראה להביא ראיה דהש"ץ אין יוכל לחזור בו כלל מהא דפסק בש"ע א"ח סי' ש"י דאסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת ואם שכרו לשנה או לחדש לכ"ע שרי מטעם הבלעה ואם איתא דיכול לחזור בו אף ע"י הבלעה אסור וכמ"ש התוספ' והר"ן בכתובת פ' אע"פ ד"ה דמחזי כשכיר שבת וא"ת והא שכר שבת ע"י הבלעה מותר וי"ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע שבוע אין מצטרפין כל ימי שבוע זה עם זה עכ"ל התוספ' והרא"ש והאגוד' והר"ן שם והאי דר"ן העתיק הרב בד"מ בא"ח קצת בלשון אחר וז"ל כתב הר"ן ס"פ אע"פ אם שכרו לחודש אם התנו עמו שישלם לו כפי מנין הימים מקרי שכיר יום והוי שכיר שבת שהרי יכול לחזור באמצע חדש ולכך לא מקרי שכיר חדש עכ"ל: וכ"פ רמ"א בש"ע שם סי' ש"ו סעי' ד' בהג"ה. וא"כ בנדון דידן דש"ץ מוכח דאין יכול לחזור דאל"כ הוי כשכיר שבת אכן באמת דברי הר"ן שהעתיק בד"מ ובש"ע תמוה הו' לפי הנראה דהיאך יוכל לחזור באמצע חדש דהרי מ"מ שכרו אותו לחדש כולו רק ליתן שכירות של כל יום ויום ואי משום דיוכל לחזו' בו אין זו ראי' דהא אפי' בחצי יום פועל יכול לחזור בו ואם הוא דבר האבד בכל ענין אין יכול לחזור בו כל ימי שכירתו ובבדק הבית שם בסי' ש"ו כתב וז"ל כתב בשיבולי לקט אם אומר לו כך וכך תתן לי בחדש שיבא כך וכך ליום הוי נמי כשכיר שבת ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך עכ"ל וזה סותר ג"כ לדברי הר"ן כפי מה שהעתיקו רמ"א בד"מ ועיין במ"א ס"ק ז' הרגיש קצת בזו ומדחיק לפרש ולחזק דעת הר"ן ודבריו אינם ברורים ומוכרחים לדינא וכולם שגו ברואה ולא עיינו בלשון הר"ן עצמו שהוא כלשון התוספת והרא"ש שהעתקתי לעיל מפ' אע"פ מבואר ומשמע דדוקא התם במורד על אשתו שקצבו חכמים קצבה לכל יום ויום מימי השבוע כל זמן שמורד על אשתו ואם יתפייס היום או למחר כרצון חכמים ולהיות באהבה וחיבה האיש עם אשתו אין מצטרפין ימי השבוע זה עם זה: וכן הוא שורת הדין כי מתחלה אין מוסיפין לכל שבועה יחד רק לכל יום ויום בפני עצמו שמא יתפייס וכן מבואר להדיא בלשון התוספ' והרא"ש ואגודה ע"ש משא"כ בשכרו לחדש אף שיכול לחזור בו מ"מ יש לו עליו תרעומות ע"פ הדין וכל זמן שמרצה לשכירתו אינו חוזר בו הרי מקרי הבלע' ששכרו מתחלה יחד ומותר כמשמעו' הפוסקי' ולא כש"ל כמ"ש בבדק הבית והאחרונים שגגו בזה: וגם בתשובת בית יעקב סי' קמ"ד נמשך אחריהם ולע"ד עיקר כמ"ש ובכל ענין הש"ץ יכול לחזור בו אם לא שהוא דבר האבד שאין כאן מי שיודע להתפלל וע"ד שטוענין הקהל שנתקשר עמהם בשבועה בודאי אם נעשה השבועה בפועל ממש ודאי דאין יכול לחזור בו ולא הוי כנשבע לבטל את המצוה וכ"כ בתשובת חות יאיר סי' ק"מ ועיין בח"מ ס"י של"ג בש"כ שם י"ז ועיין בי"ד ס"י רל"ח סעי' ד' וס"י רל"ט סעי' ויו' ובש"כ שם אבל אם נתברר שנעשה השבועה בפועל ממש רק שכתב בשטר שנשבע אפשר דלא הוי שבוע' עיין בח"מ ס"י ע"ג ובסמ"ע שם ס"ק י"ח ובכנס' הגדולה לשם בשם גדולי אחרוני' ועיין בי"ד ס"י רל"ב בש"ך שם וא"כ יכול לחזור אם אינו דבר האבד כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה ז אחד שעמד להתפלל והתחיל להתפלל או לקרות שמע ואיתרע ביה מילתא שמת עליו מתו בפתע פתאם ונעשה אונן אי יגמור תפלתו או יפסיק ולא יתפלל כדין אונן שפטור מהתפלה ואע"פ שרוצה להחמיר אינו רשאי כמבואר בא"ח ס"י ע"א ובי"ד סי' שמ"א: תשובה גרסינן ביומא דף י"ג ע"ב תניא היה עומד ומקריב על גבי מזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודא ורבי יוסי אומר יגמור ופרש"י דמיירי בכהן הדיוט וקי"ל דכל היכי דפליגי ר' יהודא ורבי יוסי הלכא כר' יוסי דנמוקו עמו: אכן התוס' שם ד"ה היה עולה ומקריב כתבו דבכהן גדול איירו אף על גב דכהן גדול מקריב אונן הני מילי מדאוריי' אבל מדרבנן סביר' לר' יהודא מניח עבודתו ויוצא דאי בכהן הדיוט מיירו היאך קאמר ר' יוסי יגמור והלא כהן הדיוט מחלל עבודה וכן משמע בתוספתא דזבחי' דתניא אבל כהן הדיוט שהי' מקריב ומת לו מת מניח עבודה ויוצא וליכ' מאן דפליג עכ"ל תוספ' וכ"פ הרמב"ם פ"ב מ"ה ביאת מקדש כדעת התוספ' דכהן הדיוט מניח עבודה ויצא וא"כ לכאורה נפשוט שאלתינו דהא תפלה במקום עבודה קאי ומניח תפלתו ויוצא כמו בכהן הדיוט: איברא כד מעיינן שפיר יראה דלא דמי דדוקא התם לענין עבודה דעבודתו מחולל מדאוריית' כשהוא אונן כמ"ש התוספת לכן מניח עבודתו ויוצא משא"כ בכהן גדול דמדאוריי' מקריב אונן רק דרבנן הוא דגזרו קסבר ר' יוסי דהלכתא כוותיה ויגמור דליכא למימר דר' יוסי סובר דאפי' דרבנן לא גזרו כלל גבי כהן גדול אונן א"כ למה קאמר יגמור הלא אפי' לכתחילה מותר לעבוד אף דיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דמשום דבעי למימר לרבותא דר' יהודא קאמר דאפי' כבר התחיל יפסוק לכך נקט נמי מדר' יוסי לשון יגמו' זה אינו דהא גם הרמב"ם שם אף שפסק דעבודת כהן גדול אינו מתחללת מ"מ כתב ישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה משמע דלכתחלה אם לא יתחיל לא יעבוד: (אך משום הא לא תברא די"ל דטעמא דר' יוסי מדכתיב ומן המקדש לא יצא משמע דוקא אם עוסק בקדושת עבודתו לא יצא אבל לכתחל' לא יתחיל) וגם משמעו' לשון דהתוס' דלכך יפסיק כיון שמחולל עבודתו מדאוריית' וא"כ בנדון שלפנינו דהא דאונן לא יתפלל היינו מדרבנן כדאית' בירושלמי' פ' מי שמתו אם רצה להחמיר אינו רשאי מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו וכן מבואר בא"ח סי' ע"א ע"ש