שבות יעקב חלק א פד

הנה תבע שמעון את ראובן בכתיבת ידי עצמו שחייב לו סך מאה זהובים כמשמעות כתב חילוף שנהגו הסוחרים וחתם תחתיו בחתימת ידו וראובן משיב שהוא חתם עצמו אסיפא דמגילתא ומצא שמעון חתימת ידו וכתב עליו כך כי מעולם לא לוה ממנו ולא נתחייב לו כלום ויעיד על זה השתנות הכתב שהכתב חתימה נראה שנתיישן יותר מגוף הכתב ובהיות שלא היינו יכולים להשוות דעתינו נצטווינו מפי הבע"ד לשאול את דעתו הרחבה להכריע וכאשר יצא מפיו כן יהי' וכן יקום כי מפיו אנו חיין בכן יחוה אדמ"ו את דעתו הרמה עכ"ל: תשובה הנה שאלתכם קבלתי ואשיב בקצרה מפני הטרדא הנה מה שכתבתם נצטווינו מפי הבע"ד לשאול את דעתי משמעות דבריכם דאי לא"ה לא היה רשות בידכם לשאול את פי וזה אינו דהא קי"ל כחכמים ריש פ' זה הבורר דדעת הבעלי דינים לא בעינן רק דעת הדיינים בעינן וכן הסכמת הפוסקים כמבואר בטור וש"ע ס"י י"ג: ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דשאני הכא כיון ששניהם רוצים בכך צייתינין להו זה אינו דלהדיא כתב בהג"ה אשר"י פ' זה בורר וז"ל ויש ללמוד מכאן היכא דבררו שני דיינים וטענו לפניהם שאין הבעלי דינים יכולין לומר לדיינים אל תשאלו דיני לפני פלוני תלמיד חכם אלא בפני פלוני דהא הלכ' כחכמים דלא בעי דעת בעלי דינים עכ"ל והובא דברי הג"ה אלו בב"י שם ובהגהות רמ"א לפסק הלכה הרי דאפי' היכא דשניהם רוצים אין בכך כלום אף שראיתי בתשובת הראנ"ח ח"א סי' קך"א דף ק"פ ע"ב כתב וז"ל ומ"ש בהגהות אין הבעלי דינים יכולין לומר וכו' לאו כששניהם כא' אומרים כן יכו' ע"ש אך דבריו אינם מוכרחים כלל והוא נגד משמעות לשון הגהות אשר"י דודאי אף ששני הבעל דינים מרוצים בכך מ"מ אם הדיינים אינם מרוצים בכך לא משגחינן בבעלי דינים וכדקאמר טעמא דאי' אדם יושב אא"כ יודע מי ישב עמו בדין מכ"ש לשאול. לפני דיין שאין הגון לפניהם איכא זילותא יותר להם ודוקא בזה א"צ הדיין להיות ציית לבעלי דינים שאומרים אל תשאלו אלא לפני פלוני כיון שהברורים אינם רוצים בכך אבל במה שאמרו אל תשאלו לפני פלוני כיון שיש עוד חכמים הרבה שיוכל לשאול להם להכריע מי שירצו אז ודאי ראוי להיות ציית להם לבעלי דינים אכן היכי שאחד מבעלי דינים אינו רוצה להיות שואל לפני זה רק לפני זה על זה וכיוצא בזה אמרו בש"ס דעת הבעל דינים לא בעינ' והטעם נלע"ד דאי בעינ' לזה דעת הבעל דינים א"כ כשיאמר התובע תחלה שרוצה לפלוני לשליש מיד יעלה על דעת הנתבע כיון שזה בורר אותו לשליש יודע בו שיהפך בזכותו ולא ירצה הנתבע וכן להיפך ועל פי הרוב לא יבאו לעמק השוה ואטרוחי בכדי למה לי ואף אם יתרצה אחד מה שבירר חבירו לשליש מ"מ יהא לבו נוקפו שאולי יהיה מהפך בזכות זה שבירר אותו תחלה וכן יהיה באמת לפעמים לכן אמרו חכמינו ז"ל דעת בעל דינים לא בעינן רק שני נבררים בוררין להם אחד אשר הוא חכם וישר בעיניהם להוציא הדין לאמתו כאשר ראוי באמת להיות בשני ברורים (דלא כטועים בלשון רש"י כמ"ש הרא"ש ריש פ' זה בורר) לברר הדין וזה נ"ל כוונת הרע"ב בפי' המשנה ריש פ' זה בורר וניצל מהשגת בעל תי"ט גם הלבוש בסי' י"ג י"ל שכוונתו על דרך זה ובעבודת הגרשוני סי' ק"ח ראיתי שכתב בזה דברים שאינם מוכרחים ולע"ד עיקר כמ"ש דדעת הבעל דינים לא בעינן אפי' שניהם רוצים כל שאי' דעת הדיינים בזה אבל כשהדיינים והבע"ד שניהם רוצים בכך כמו בנדון שלפנינו ודאי דעת חכמים נוחה (ואפשר לומר דגם כוונת הראנ"ח שם בתשובה מיירי בכה"ג ע"ש במסקנות דבריו) בלי חולק כלל ועל עיקר הנדון דבר כזה כבר נשאלתי כהאי מעשה ממש מה"ה מוהר"ר מאיר פערלש נאמן דקהלתינו בהיותו בעיר מלוכה וינא והשבתי לו וז"ל כיון שיש כאן ריעותא שניכר ונראה כאלו נכתב החיוב זמן רב אח' החתימ' וא"כ הוי כאן עדיין החתימ' על נייר חלק מבלי שנכתב עליו שום משמעו' דלדעת העיר שושן סי' מ"ח והב"ח שם אינו כלום וכ"כ הב"ח בתשו' סי' ל"ב אף דהסמ"ע שם חלק עליו מ"מ הרי הש"כ בסי' ס"ט ס"ק י"ז חוז' ועוש' סמוכ' לדברי הע"ש דמשו' מגו דהוי כתב עליו מה דבעי אין לחייב החתום דהוי מגו להוציא ממון ע"ש: ועוד נלע"ד דזה הוי מגו גרוע די"ל שהיה מתירא לכתוב עליו דאולי יהיה הרגישו בדבר מפני השתנו' הדיו והכתב ולעולם מאחר נפל אחר שנחתם זמן מה ועוד כתב הש"כ שם בשם אביו הגאון ז"ל ראי' לדין זה מהגמ' דכתובת דף ך"א דלמא משכח אינש דלא מעלי וכתב עליו מה דבעי ואי ס"ד שיהא חייב לשלם על חתימה חלק אמאי צרי' לכתו' עליו מה דבעי הלא בלא כתב עליו ג"כ יכול לתבוע מה דבעי עכ"ל הש"כ דגברא חזינא וראיה לא קחזינא ויש לדחות דבאמת הא דגובין בחתימה חלק הוא ג"כ מה"ט דמגו דכתב עליו מה דבעי וא"כ זה הוא ג"כ כוונת הש"ס וק"ל ועוד דודאי אם היה מותר לחתום אסיפא דמגילתא ודאי היו הכל מודים שלא היה יכול לתבוע בחתימה חלק כיון שנהגו לחתום כך והנתבע היה יכול לטעון כן שאני חתמתי והוא מצא כן משא"כ עכשיו שתקנו חכמי' שלא יחתום כי אם ארישא דמגלת' מטע' דכת' עליו מה דבעי א"כ יכול לתבעו בחתימתו החלק דאל"כ איך עבר וחת' את עצמו אם לא שהי' חייב להתוב' והאמינו מה שיטעון עליו ודוק: מ"מ בעיקר הנדון נ"ל שאין להוצי' מיד מוחזק בחתימה חלק או כנדו' דידן כי יכול לומר קים לי כהני פוסקים עכ"פ וכדעת הב"ח רק במקום שנהגו לגבות בו ע"פ תיקוני מדינה: וכל זה כשהדבר ברור לחוש הראות שנשתנה בחתימה מחמת שנתיישן שנכתב זמן מה קודם כתיבת החיוב שלמעלה אבל אם אפשר לתלות מחמת השתנות הדיו עצמו והוא דבר המצוי שאין כל מיני דיו שווים במראה ודאי אין לפסול אם היא מקוים בנאמנות ומ"מ אם נראה לדיי' אומדנת שיש חשש ערמה בדבר זה יכול להשביע שבועה חמורה את ראובן אף שאינו חייב שבועה מדינא כמבואר פשוט בש"ע סי' ט"ו כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קג אחד שנתחייב לזון את כלתו שתים או שלש שנים אי מחויב ליתן לה ג"כ מזונת חשובים יקרים וקלים בימי לידתה כדרכן של בנות ישראל או לא: תשובה הא מילתא כבר אמורה ונשאל בתשובת מהרש"ל בסי' מ"ה לגבי אשתו שפסק דצריך ליתן לה ככל מנהג נשים בז"ה: ומצאתי און וראיה לדבריו מסוגיא דש"ס סוף פ' אע"פ גבי משרה אשתו ע"י שליש אם היתה מניקה פוחתי' לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ומסיק בש"ס משום דחולה היא דסתם מניקות חולת אינן יע"ש: וא"כ מכ"ש בחיה ויולדת כל שלשים יום ומה שרוצה לסתור שם בתשובת מהרש"ל מסוגיא דפ' הכונס בהא דקאמר בש"ס נכי חיה וחד אמר נכי מזונת פרש"י שצריך להוסיף על מזונות אשתו בימי קישויה ע"כ משמע שלאחר קישויה אין צריך להוסיף כלל ע"כ מחלק שם בין בזמן הש"ס לזמן הזה כי דורות ראשונים הוי בריאים וחזקים ע"ש דבריו באורך: ובאמת אין צורך לכל זה דהתם לא קאמ' הש"ס רק מה שמרוויח באותו שעה בשעה שהזיקה בדמי ולדות לכך קאמר נכי מזונת משא"כ אח"כ אינו מרווחת דגם מפלת צריך אח"כ להוסיף על מזונתיה כמו אלו היתה יולדת ואדרבא מפלת רגילה להיות יותר חולה מיולדת בזמנה וק"ל: וכיון דזכינו לדין ברור דבאשתו צריך ליתן לה כדרך כל הנשים א"כ ה"ה המתחייב ליתן מזונות לאחריני צריך ליתן לה ג"כ כמנהג המדינה וכדאיתא במתני' ריש פ' הפועלים לענין מזונות פועלים שצריך ליתן להם הכל כמנהג המדינה דהלכתא כחכמים דס"ל הכי וכמבואר בח"מ סי' של"א וכן מבואר להדיא מתוך לשון הרא"ש פ' הנושא שכתב וז"ל הלכך המתחייב בפרנסת אדם מחייב לפרנסו כשאר אנשי ביתו ואם חלתה אינה חייב לרפאותה עכ"ל: הרי דפסק להדיא דהמתחייב בפרנסת אדם מחויב לפרנסו כשאר אנשי ביתו וכיון שכבר ביררנו דבאשתו מחויב להוסיף ביוקר דמי מזונתי' בימי לידתה א"כ גם המתחייב לזון לאחר מחויב לפרנס באנשי ביתו זו אשתו ואפי' בימי חוליה אף שאינה חייב ברפואתה מ"מ בדמי מזונת היתירים לאכול מאכל בריאים וקלים ודאי דמחויב כמו שמחויב באשתו כל זה נ"ל ברור ופשוט כמו שהוכחנו: דלא כמו שראיתי בתשובת הב"ח סי' מ"ו שפסק כה"ג בפשיטות דאינה חייב לזונה ועיקר ראייתו ודבריו שם מהא דאיתא בפ' אע"פ המדיר את אשתו מתשמיש המטה ב"ש אומרים שתי שבתות דמבואר בש"ס דהוא מידי דלא שכיח והוא גרם לה וכיון דאונס דמחמתיה הוא מחמת הבעל דבאונס כזה אנן סהדין דלא קיבל עליו לזונה ע"כ תוכן דבריו שם: וכל דבריו ממילא מופרכין להמעיין שם דאדרבה מבואר בסוגיא דפ' אע"פ דגם לידה שכיח רק דלא שכיח כולי האי כמו נדה גם מ"ש דהוי אונס דמחמתיה והוא גרם לה וכי הוא גרם לה בפשיעה והלא מצות התורה עליו לקיים עונתו ומצות פ"ו וכבר בררנו בבירור וסוגית הש"ס והרא"ש דלא כב"ח שמחויב ליתן לה מזונות כמנהג היולדת והו' ברור כנ"ל הק"י: שאלה קנא מהרב המופלא ודיין מומחה ה"ה מוהר"ר וואלף זצ"ל בן הקדוש הגאו' מהר"ר בער ר' חזקי' הי"ו לחות דעתי וז"ל שנים שתבעו זה לזה ונתחייבו שניהם לישבע אחד מהם שבועה דרבנן ואחד מהם נתחייב לישבע ש"ד מי נשבע תחלה אי שבועה דאורייתא או לא או ישבעו שניהם בפעם אחת גם מי שנתחייב שבועה לחבירו ונפטר על פי עד המסייע ואח"כ תפס התובע בלא עדים אי יכול לישבע נגד העד להכחישו או לא: תשובה אף דלכאורה נראה דיש להקדימו מי שמחויב לישבע מדאורייתא: אכן כד מעיינן שפיר יראה דאין שום דין קדימה בשביל שהוא שבועה דאורייתא וכן יש להוכיח קצת מסוגיא דש"ס דשבועות פ' שבועת הדיינים דף מ"ג ע"ב ה"ק מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדו' אף דהתם הלוה נשבע שבועת התורה כדי' מודה מקצת: והמלוה נשבע רק כעין דאורייתא כדאיתא בטור סי' ע"ב אפ"ה לא עלה על דעת המקשן שיהי' לו די' קדימה עד שמקשה מי נשבע תחלה וכן היכא שהמלוה טען סלע הלוויתך ושקל היה שוה ושואל שקל והלוה אמר שהיה שוה סלע ישבע המלוה כעין דאורייתא שאינו ברשותו וישבע הלוה היסת ונפטר כמ"ש הטור בסי' ע"ב וגם שם נשבע המלוה תחלה מה"ט שמא יוציא הלה את הפקדון וכמ"ש הסמ"ע להדיא בסי' ע"ב ס"ק ל' והוא מספר התרומות שער מ"ט ולא הוזכר כלל דין קדימה מכח חומר השבועה משבועת היסת אלא דאי' די' קדימה בשביל זה וכן יש להביא ראיה מהא דאיתא שם בש"ס דף מ"א ע"א מאי איכא בי' שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ולא אמר דנ"מ לענין דין קדימה (וכדומה לזו הוכיחו התוס' שם ד"ה מאי איכא וכו' ע"ש) אלא ודאי דאין דין קדימה מכח חומר השבועה לכן יש לעשות גורל מי ישבע תחלה אבל לא ישביע את שניהם יחד וכן המנהג בשני שותפי' לעשות גורל מי נשבע תחלה ואין משביעין אותם ביחד לה"ק הש"ס שם מי נשבע תחלה ולא עלה על הדעת להשביעם ביחד וסמך לדבר כהא דאי' משקין שתי סוטות כאחת כדאיתא בסוטה דף ח' ע"א שלא יהא לבה גס בחברתה וה"ה כאן אפשר דיש חששא זו ולענין מי שנתחייב שבועה לחברו ונפטר ע"פ העד וחזר ותפסו השני בלא עדים אי יכול