שבות יעקב חלק א עב

ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה הרי דאין לחלק בין הכחשה להזמה וכן מבואר בש"ס דכתובת דף י"ט וך' יע"ש וא"כ בנדון דידן אמרינן דלא תצא מהיתרא ראשון כיון שכבר נשאת ע"פ שנים אף דמאה מכחישין תרי כמאה: ואל תשיבני על עיקר דין זה דהרמב"ם מהא דאיתא שם בגמרא דב"ק דף ע"ד ע"ב אמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ומקשה אמאי לוקים תרי ותרי נינהו מדקדוק הל' תרי ותרי נינהו משמע לכאורה דדוקא בתרי ותרי אמרינן דאינם עולין להכחישן זו את זו משא"כ הרבה עדים יכולין להכחיש את השנים וכה"ג יש לדקדק ג"כ בש"ס דכתובת דף י"ט ע"ב ודף ך"ב ע"ב ובש"ס דקדושין דף ס"ו גבי ינאי המלך וכה"ג דוכתא טובא: אי משום הא לא תברא דהא דנקט תרי למעוטי אחד דיכול להתכחש מן השנים: והוכחא ברורה לזה מה דאיתא בסנהדרין פ' זה בורר דף ך"ו ע"א ובמרובה דף ע"ב ע"ב עד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו מה חזית דציית להני ציית להני הרי דאף גבי הזמה נקט הש"ס תרי ותרי נינהו אף דהתם ודאי תרי כמאה וכדאית' במתני' דמכות אלא ודאי דתרי ותרי דנקט הש"ס לאו דוקא דתרי כמאה ולא אתי לאפוקי רק עדות מיוחדת אחד רואה מחלון זה וא' מחלון זה וכמ"ש התוספת שם במרובה ד"ה דאסהידו בי תרי בחד ע"ש ומסוגיא זו דמרובה דף ע"ד עצמו יש להוכיח כן דמוקי הש"ס בבא הרוג ברגליו ולא קאי מתרץ דהא דאר"א עדי' שהוכחשו בנפש לוקין מיירי בהוכחשו מפי הרב' עדים אלא ודאי עיקר כדעת הרמב"ם דאף לענין הכחשה תרי כמאה וכן מצאתי להדיא בתוספת פ' האשה שנתארמלה דף ך"ב ע"א ד"ה תרי ותרי נינהו וכו' וז"ל וזהו תימא איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו נשים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחישן דתרי כמאה עד כאן לשונו וכ"כ שם בפסקי תוספת להלכה וזה לשונו שנים שאמרו על אדם שפסול הוא אין כל העולם יכולין להכחישן כל זה הי' נ"ל לפוס ריהטא דעיונ' איבר' כד מעיינן שפיר נראה דאין להכחיש הידוע ואין החי יוכל להכחיש את החי לו' שהוא מת וכיון שהחולץ עצמו עדיין חי וכתב בכתב ידוע וניכר לכל וגם בני הק"ק מעידין עליו שזה הוא אף ששנים אמרו תחלה שמת לא מהני כי בודאי סהדי שקרי נינהו וכמו דאמרינן המפורסמת א"צ ראי' ה"ה ג"כ לא מהני ראיה נגד המפורסמת וכן מצאתי ראיתי ראיה ברורה לזה מדברי תוספ' עצמם ביבמות פ' האשה רבה דף פ"א ע"א ד"ה אתא גברא וקאי וכו' וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שזהו חי מה בכך הא תרי כק' דמי וי"ל דלגבי דבר הנרא' וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא עכ"ל וכ"כ שם בפסקי תוספת וז"ל שנים אומרים מת וכל העולם אומרים שהוא חי פשיטא דתצא עכ"ל הרי להדיא ממש כנדון שלפנינו וזהו מוכח ג"כ בש"ס דמרובה בהא דמתרץ בבא הרוג ברגליו לכן בנדון דידן אין להכחיש הידוע וחייב להוציא ע"ש והייתם נקיים מה' ומישראל כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קכו לפי מה דאיתא בה"ל חליצה סעי' א' שצריכין ליזהר בדיינים שלא יהא סומין אפי' באחת מעיניהם ושורש ומקור הוא מש"ס דיבמות ותוספת שם מדכתיב וירקה לעיני הזקינים יע"ש אי מותר להיות אחד מן הדיינים שעיניו כהות ולא יוכל לראות אם לא ע"י בתי עינים שקורין בל"א בריל או דלמא דלא הוי לעיני הזקינים ממש כיון שאין יכולים לראות אלא על ידי בתי עינים. תשובה לכאורה היה נראה שגם בזה צריכין ליזהר וראיה לזה מהא דאיתא בראש השנה פ' אם אין מכירין דף ך"ד ע"א ת"ר ראינו במים ראינו בעששית אין מעידין עליו וכ"פ הרמב"ם בפ"כ מ"ה קידוש החדש: ומה"ט כתב בתשובת דבר שמואל סי' רמ"ב דהרואה הלבנה מנוגה נגדה מתוך אספקלריא או מראה של זכוכית דאין לברך ברכת הלבנה אך לבסוף מסיק דיוכל לסמוך על שאר הרואים אותם ברקיע וכמו שפסק מהרש"ל דאפי' סומא יכול לברך ע"ש דבריו באורך: אכן נראה לאחר העיון דאין ראיה מסוגיא זו כלל: הנה מלבד דיש לחלק ולומר דשאני התם לענין עדות קדוש החודש החמירו דבעינן דרישה וחקירה כזה ראיתם או כזה ראיתם מטעם שקלקלו הבייתוסים וכדאיתא ברמב"ם פ"ב מ"ה קידוש החדש דין ב' אלא נראה דבלא"ה אין זו דומה לזו דהאי ראינו בעששית לא מיירי בכענין זה שראה דרך עששית לרקיע אלא דמיירי דומיא דבבא דרישא דראה במים שהלבנה היה זורחת נגד המים וראה תוך המים בבואה של לבנה שלא ראה תוך הרקיע כלל וכן ראה בעששית מיירי בכה"ג שהעששית מונח על הארץ או בכותל והוא רואה דמותה של לבנה תוך העששית אבל לא ראה ברקיע כלל וכן פרש"י להדיא שם בגמרא ראינו במים תוך הנהר או מעין ראינו דמותה של לבנה: וכן איתא בפירש הרמב"ם לקידוש החדש בפ"ב וז"ל ראינוהו במים פירש כשהסתכלנו במים ראינו בבואה של ירח על פני מים או שראינו בעששית פי' ראינו בבואה שלו בעששית עכ"ל (ומה"ט פסק ג"כ המ"א בא"ח סי' תל"ג דכנגד חלון של זכוכית אין בודקין ע"ש) אבל היכא דראו דרך עששית לרקיע הלבנה ודאי דהוי ראיה ממש ויכולין לקדש על ידו: ואולי תשובת דבר שמואל ג"כ מיירי שראה רק תוך אספקלרי' או בזכוכית ולא בעובי הרקיע ממש: וראיה ברורה לזה דהוי ראיה ממש דרך זכוכית מכמה סוגית הש"ס חדא מהא דאיתא ביבמות דף ע"ט הא דאמר ישעיה ואראה את ה' שראה באספקלריא שאינה מאירה וכתב הערוך אות סמך ערך אספקלריא וז"ל כל הנביאים ראו כבודו מתוך אספקלריא שאינה מאירה כאור כחוש ונדמה להם שראו מראה זזה כאדם זקן שאורו כחוש ורואו הנמוך כאלו גבוה והאחד כשנים וכן כיוצא בהם ואינו כך וזה שאמר הכתוב וביד נביאים אדמה הרי דאעפ"כ מעיד דכתיב ואראה מראות אלהים דחשיב ראיה אלא דלגבי שכינה לא חשיב ראיה ממש כיון שלא ראה ממש כמות שהיא בכבודו ובעצמו אכן באספקלריא המאירה הוי ראיה אליבא דכ"ע וכן הוא בסוטה דף ל"א ע"א ר' אליעזר אומר מנין שאפי' עוברין שבמעי אמן אמרו שירה שנאמר במקהלות ברכו את ה' ממקור ישראל והא לא קחזי א"ר תנחום כרס נעשה להם כאספקלריא המאירה וראו הרי שהוי ראיה גמורה דרך אספקלריא וזכוכית וכה"ג איתא בברכות דף ך"ה ע"ב ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קאי מתחזיא עכ"ל ומסוגיא זו דברכות הביא ג"כ בתשובת ה"ל קטנות סי' צ"ט דמותר לקרות בס"ת ע"י בתי עינים שקורין בל"א ברי"ל ודברים נכונים אף שיש מקום לבעל דין לדחוק ולחלק ולומר דודאי מי שיכול לראות בלא בתי עינים אף שרואה דרך בתי עניים וזכוכית אינו מעכב דכל הראוי לביל' אין בילה מעכבת משא"כ בזקן שאינו רואה ראיה נכונה אלא ע"י בת' עינים לא הוי רואה ממש מ"מ פוק חזי מה עמא דבר שהחזנים קורין ע"י בתי עינים ובפרטות לענין שאלה: שנשאל קדמנא סומכין על המקרא דכתיב לעיני הזקנים כמדרשו וכמשמעו שרוב בעלי הוראה המה חכמים וזקנים ממש היושבים אצל החליצה ורואין ע"י בתי עינים (דלא כמקצת חכמים בעיניהם בזמן הזה שנערים פני זקנים ילבינו וקופצים בהוראה שלא כדת והקב"ה יפרע ממעמידיהם) ולא שמעתי מעולם פוצה פה ומצפצף וכנ"ל עיקר ה"ק יעקב: שאלה קכז מהמ"צ דק"ק קעלין ה"ה מהר"א נר"ו וז"ל: על דבר בעל הבית אחד שנשתדך את בתו עם נער אחד ויהי כאשר הגיע ימי הנישואין ורצה שישתדל לו שטר חליצה מאחיו נודע ונתגלה שאחיו הוא חרש ואלם מעיקרא שע"פ הדין אינו יכול לחלוץ על כן נתעכב הנישואין עד אשר יתברר הדין אי מהני כה"ג תנאי כמבואר בא"ה סי' קנ"ז לגבי מי שהחליף דתו והיכי דנינן ליה וכל אילמי דכוותיה יורני אדוני מ"ו הלכה למעשה: תשובה אף שלכאורה דין זה פשוט ומבואר בנחלת שבעה בדיני חליצה סימן ך"ב סעי' ח' שכתב וז"ל וה"ה אם יש להחתן אח שהוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר דג"כ יכול להתנות עכ"ל: אכן אחר העיון יראה בעין פקיחין דדבריו אלו לאו דסמכא אינון ואינן אלא דברי נביאות בלי ראיה כלל מש"ס ופוסקים: ובודאי נתעלם ממנו דברי תשובת מהרא"י כתיבת יד שהובא בב"ח לא"ה סי' קנ"ז סוף סעי' ג' וראי' ברורה לזה מסוף דבריו שם שהשיג על הב"ח שמשוה תנאי דמהרא"י לתנאי דמהרי"ב וחולק הוא עליו דגם מהרא"י מודה דתנאי דמהרי"ב שפיר דמי לבטל הקידושין למפרע ולשויא בעילתו בעילת זנות ע"ש דבריו באורך: וכל והגרסלו ששגג ברוא' שהוא לא ראה רק ראי' אחת מ"ש מהרא"י בת"ה בסתם להתנות שלא תזקוק ליבום: והב"ח ראה שתים גם מ"ש מהרא"י בתשובה כתיבת יד שהעתיק שם וז"ל שוב מצאתי תשובת מהרא"י כ"י שכתב למהר"ר יונה והח"ר ידידיה שכך נהגו בניי"שטט לאחר יום הרג רב להתנות בכה"ג ותשובה אחרת השגה עליו מפ' המדיר דקדשה על תנאי וכנסה סתם וכו' דלדברי התוספ' אפי' קידש וכנס סתם על תנאי ואח"כ בעל סתם צריכא גט ולהרי"ף והרמב"ם אפי' בעל לאלתר אחולי אחליה לתנאי וצריך גט: ומהרי"ח מוסיף דאפי' בעל על תנאי צריכה גט דמסתמא התנאי לא היה אלא משום כתובה אא"כ יתנה בפירש אף לענין גט וא"כ בעינן תנאי בשעת ביאה וא"כ מסתברא נמי לפי זה דבעינן תנאי על כל ביאה וביאה ואם לא התנה צריכה גט דאין לומר כיון שהתנה בבעילה ראשונה דלהוי בעילת זנות אם לא יתקיים התנאי גם כל בעילותיו יהיו בחזקה זו מן הסתם דאדרבה יש לנו לומר אטו מי שאכל שום וריחו נודף יחזיר ויאכל שום וכו' ועוד אפי' יהא מתנה כך בכל ביאה וכו' מ"מ לכתחלה אסור לעשות עכ"ל מהרא"י בקיצור וכתב הב"ח וכל זה יש ליישב דאינו דומה תנאי זה לשאר תנאים כיון דהעונות גרמו וכו' א"כ מוטל עלינו לתקן וכו' כי מי ירצה להתחתן עם זה על ספק שתתעגן כל ימיה ועל ידי כך ילך וישא נכרית ולפיכך לא נקרא זה לכתחלה אלא כמו דיעבד הוא דמאחר שאחיו החליף צריכין אנו לתקן לזה שישא ישראלית וגם לא נקרא בעילותיו בעילות זנות שהרי הוא אשתו ומיוחדת לו כל ימיו והוי למפרע כפלגש דשריא ולא נקראת בעילות זנות: ועוד דאיהו ודאי בועל לשם נישואין אלא דאיהי רוצה בכך שלאחר מותו אם תפול לפני יבם שיהא כל בעילותיו למפרע שלא לשם קידושין ואדעתא דהכי נתקדשה ונשאת לו עכ"ל הב"ח וע"ש עוד דבריו יותר באורך הרי להדיא מבואר דדעת מהרא"י להשיג על תנאי דמהרי"ב להשוות בעילותיו בעילת זנות אלא דהב"ח טרח לקיים מנהג זה משום תקנתא דידיה ודידה שלא תתעגן כל ימיה וא"כ נראה דהבו דלא להוסיף עלה דדוקא במי שהחליף שאי אפשר ליבומי וגם לא יחלוץ לה לכן משום חשש עיגון ובצירוף הטעם דלדעת גדולי הפוסקים אינה זקוקה לו כלל כדאיתא בטור שם בסי' קנ"ז מהני תנאי זה משא"כ בנדון זה דהי' זקוקה לו והחרש מיבם ואינו חולץ כדאית' בפ' חרש ומבואר בטור א"ע סימן קע"ב דחרש שוטה וקטן לאו בני חליצה נינהו אבל מיבמים וא"כ ליכא חשש עיגון כלל אף שבזמן הזה לא נהגו לייבם ומטעם שכתב רמ"א בסי' קס"ה סעי' א' וז"ל ואם שניהם רוצים ביבום אין מניחין אותו לייבם אא"כ ניכר וידוע שמכוונים לשם מצוה (טור בשם ר"ת) עכ"ל וכל זה דוקא באותן שיכולין לחלוץ משום דמצות חליצ' בזמן הזה קודמין לדעת כמה פוסקי' כאבא שאול לכן החמירו האחרוני' משא"כ באותם שאינה יכולין לחלוץ ודאי אף בזמן הזה יכולין