שבות יעקב חלק א סד

בתשובת מהרי"ט מדברי הרא"ש בפ' מי שמת אין זו אפי' דקדוק עניות דודאי אין כוונת הרא"ש שאינה מחוסרת אלא זמן: ומה שהקשה מ"ט לא ממעטא כמו ב"ח אף שלא הגיע זמנו י"ל ב"ח שאני דאיכא חדא לטיבותא כיון דכי מיית אית ליה ממעט וכדאיתא שם בש"ס משא"כ כאן דאיכא תרתי לריעותא שלא הגיע זמן וכי מתה לית לה והא דלא הזכיר הרא"ש טעם זה גבי עישור נכסים משום שכבר הוזכר טעם זה שם גבי בת אשתו וה"ה לעישור נכסים וכן בפרישה סי' קי"ב ס"ק ל"ה מרכיב באמת שני הטעמים יחד גבי עשור נכסים: וראי' ראשונה שהביא שם בתשובה מהא דאמרינן וחוזרת וחולקת בשוה ואי ס"ד וכו' גם זו אין ראיה כלל דאף שאמדינן דעת האב ולא היה משיא את הקטנה קודם לגדול' שלא יעשה כן במקומינו מ"מ הא הש"ס לא קאמר שהקטנות ישאו קודם הגדולות רק להנשא כאחת קאמר ואמדינן דעת אביו דאם היה משיאין כאחת שהיה נותן להם שוה בשוה שאסור לשנות בין הבנים וה"ה לבנות מה"ט: והעולה מזה דמיד בשעת מיתת האב זכתה הבת בתורת חוב על האחים ואחיה מינה קאי ירית: ועדיין אין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאף דמסיק בש"ס שהיא בעלת חוב דאחין מ"מ מבואר בתשובת מהר"מ פדוי סי' נ"א שכתב וז"ל עוד נראה לומר שסובר הגאון ז"ל שמה שאמרו שהבת בפרנסת בעלת חוב הויא ולא יורשת לאו כללא הוא שתחשב בעלת חוב לכל מילי רק למה שהזכיר התלמוד בהדיא דמצי לסלוקי בזוזי או בחד ארעא דאי לגמרי חשבינן לפרנס' כחוב א"כ אם בדרך משל הניח האב מא' דוק ויצא עליו חוב מן תשעי' דוקט יצא הבן נקי מנכסי האב כי הבת תטול עשר' מאח' שהי' בעלת חוב והבעל חוב נוטל כל הנותר מן היורש וא"כ תהד' הקושי' לדוכת' מה שהקש' בש"ס מי שיש לו עשר בנו' ובן אין לבן במקו' בנו' כלו' אלא ודאי לענין זה כיורשת הוי עכ"ל: וא"כ הרי להדי' דלא בכל מילי הוית כבעלת חוב רק להני שני דברים שהוזכר בש"ס להדיא: מ"מ אי משום הא לא תברא חדא שאין דבריו מוכרחים וברורי' כל כך אף שאין אני כדאי לחלוק על גדול שכמותו מ"מ יתנו ראיות עידיהן ויצדקו: דמ"ש רק למה שהוזכר בש"ס להדיא זה הוא נגד משמעות הרא"ש שכתב ג"כ דנ"מ לענין לגבות מן הראוי אף שלא הוזכר שם בש"ס והוא הסכמת האחרונים: והמ"מ כתב עוד דנ"מ ג"כ לענין לטרוף ממשעבדי בשבועה: ומ"ש אם בדרך משל וכו' וא"כ תהדר הקושיא לדוכתא אין זו קשיא כלל דאף דבכל מילי ב"ח דאחי הוי בעשור נכסים היינו מטעם דאמדינן דעת האב משום דסתם בני אדם כך נותנים לבנותיו וכמ"ש תוספת בכתובת דף ס"ח ע"ב ד"ה כל חדא וחדא וא"כ זה הוא ג"כ אומדנא דמוכח שבודאי לא יתן נדוניא לבנותיו ממאי שמחייב ומשועבד לאחריני לכך אצל האחין ג"כ אין לה רק לאחר שמשלמין החוב (ומ"מ שטח"ז אינו נוטל אלא לאחר סילק הבנות ע"ש בתשובת מהר"מ מילת' בטעמו) והוא פשוט ועוד דאף אם תמצא לומר כדעת מהר"ם דיורשת הוי לענין זה מ"מ כיון שכבר הוכחנו שמיד לאחר מיתת האב זכתה בחנק' וא"כ האחים אחותם קאי ירתי ואין לזה מכח שטח"ז זכות באותן נכסים דודאי אין האב יורש את בתו בקבר להנחיל לבתו וחתנו בכח שטח"ז שלו ואף את"ל שיורש מ"מ ה"ל ראוי ואף דכתב בשטח"ז שנוטל בראוי כבמוחזק מ"מ ראוי גרוע כזה אינו נוטל וכדאית' בתשובת שארית יוסף סי' א' הגם שהאחרוני' מהרש"ל ור"מא ומהר"מ מלובלין וצ"צ בתשובתיה' גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' פ"ה דוחים כל דבריו בשתי ידים ופסקו דלא כוותיה מ"מ בנ"ד דגרע וגרע יותר אפשר דגם המה מודים וכמשמע מפרשי' פ' יש בכור (וגם עדיין יש מקום עיון בקצת דבריהם בסוגיא דאנא מכח אבי דאבא קאתינא וכה"ג בדברי הטור א"ה בסי' קי"ג שפסק גבי פרנסת הבת דגובה מן הראוי כגון אם מת אביה בחייה זקנה ולא היה נכסים לאביה ואח"כ מת זקנה נוטלת מנכסיו עישור וקשה לכאורה דא"עג דמטעם ראוי אינה מפסדת דאינו ב"ח של אביה רק של אחיה מ"מ אמאי אינם יכולין האחין לומר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא כמו שפסק בטח"מ סי' רי"א ואף שמוצא דין בא"ה הוא מהר"אש פ' מציאת האשה מ"מ כוונתו יש ליישב מה שא"א לומר כן בלשון הטור ויש ליישב אך לפי שאין נפקותא בנדון דידן קצרתי): ועוד דאף אי נימא דזה נכלל בכלל ראוי מ"מ כיון שמתה הבת אחר שכבר חלקו אחיו עם ראובן בשטח"ז שלו אז אין לו זכות במה שנפל להם אח"כ בכח שטח"ז וכמ"ש בתשובת מהר"מ מלובלין ובתשובת צ"צ סי' קי"ד קובע בו מסמורת מדכתב הלשון בשטח"ז ומה שיניח אחריו וזה לא מקרי מה שהניח אחריו כל זה היה נראה לפום ריהטא: איברא כד מעניין שפיר יראה דהדין עם ראובן והוא יורש חלק בכח שטח"ז שלו אף אם לא היה כתב בשטר הן בראוי הן במוחזק והטעם דאע"ג דהבת זכתה מיד שמת אביה בחלקה והיא בעלת חוב של האחין כאשר כתבתי מ"מ היינו דוקא אם נשאת או זכתה למפרע משעת מיתת האב משא"כ אם מתה קודם שנשאר איגלאי מלתא למפרע שלא היתה לה שום זכיה בנכסים ודמי למה שמתבאר בא"ה ס' קי"א סעי' ה' בה"גה והוכחא לזו דהא אם לותה הבת בחייה ומתה קודם שנשאת ודאי דאין הבעל חייב גובה מאותן עישור נכסים אף שהיא כבר זכתה לאחר מיתת אביה בעישור נכסים ונעשה ב"ח דאחין וא"כ אהאי אין מוציאין מהם מדר' נתן אלא ודאי פשוט מטע' דאגלאי מלתא למפרע שאין לה שום זכיה בנכסי אביו כיון שלא נשאת: ואם יאמר האומר הא גופ' מנ"ל דלמא באמת ב"ח גובה מעישור נכסיה זה ודאי אינו דהא אית' שם בפ' מציאות אשה דף ס"ח ע"ב בין בגרו עד שלא נישאו וכו' דברי ר' ר"ש בן אלעזר אומ' אף איבדו פרנסתן כיצד הן עושת שוכרת להן בעלים ומוציאן להן פרנסתן ואם איתא אמאי לא קאמר כיצד הן עושת מוכרת פרנסתן לאחרים או לותה מאחרים ומשעבד להן פרנסתן אלא ודאי כל שלא נשאו בפרנסתן איגלאי מילתא שאין לה שום זכיה בפרנסתן ואין יכול לשעבדן כלל: ועוד מצאתי און לי בתשובת צמח צדק סי' צ"ה וז"ל מכל מקום חל החוב מיד לאחר מיתת האב ומיד אומדין הנכסים לידע כמה הוא העישור וכשתנשא זכתה למפרע מהשתא עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבנו (גם בעיקר הדין שפסק שם בתשובה בדין אם הבת נוטלת שטח"ז אם מתו כל האחים ואין לה רק אחיות מה יפה פסק שם כיון דעכשיו היא בת יורשת היא כזכר ממש ומה לה ולשטח"ז ובפרטות לפי עיקר טעם המנהג של שטח"ז שהובא ג"כ בנחלת שבעה סי' ך"א סעי' ב' ע"ש וכן מבואר הדין לענין עישור נכסים עיין בא"ה סי' קי"ג סעי' ט' וכל זה דלא כתשובת עבודת הגרשוני סי' ע"ז שמפקפק עליו ולע"ד עיקר כדעת הצ"צ: ואין להוציא ירושה דאורייתא בכדי) נמצא זכינו לדין דיש לראובן חלק באותן עישור נכסים כיון שמתה קודם נישואין איגלאי מילתא למפרע שלא זכתה מעולם בפרנס זה: אכן עדיין הברירה ביד היתומים שאם רוצים עדיין יכולין לחזור ולשלם לו חובו ושלא ליתן לו חצי חלק זכר אף שכבר התרצו עצמם ליתן לו בתורת ירושה מ"מ כיון שעכשיו נתרבו הנכסים. הוי כפשרה ומחילה בטעות והוא פשוט ה"ק יעקב: שאלה קיא אחד שנעשה ערב לאשת אביו בקנין בעד כתובת' ומת אביו בחוס' כל ועכשיו תובע' כתובת' מבנ' חרגה אי מחויב לפרוע כדין ערב אי נימא דאפי' בכה"ג ערב דכתוב' לא משתעבד: הנה לכאור' נראה אף שדין זה לא אתמר בפירש מ"מ תשובה מכללא אתמר והוא מתשובת מבי"ט סי' של"ט שכתב וז"ל נשאלתי על אלמנה שנכנסת ערבנות בעד כתובת בנה אם דינה כדין האב או לא ופסק שם בפשיטות שאין דינה כדין אב ולא משתעבדא דדוקא באב הוא דאמרינן בגמרא פ' גט פשוט דאבא לגביה בריה משתעבד נפשיה יע"ש וא"כ ה"ה בנדון דידן: אכן המעיין היטב בתשובה זו דהמבי"ט יראה להדיא דכל ראיותיו אינם ברורים וכ"ש שאינם מוכרחים ראיה ראשונה שהביא שם מדקאמר בש"ס פ' גט פשוט אבוה לגבי בריה שעבודי' משעבד נפשיה ומשמע דוקא אב: דאם אמו נמי ה"ל למימר כל לגבי בריה משעבד נפשיה וכן משמע פשטא דלישנא בש"ס ע"ש דבריו באורך: אין זו ראיה כלל להמעיין בש"ס דהתם קאי על מעש' שהי' בש"ס גבי משה בר עצרי' דערב דכתוב' דכלתי' הוי ולפי שהמעש' שהי' באבוה הוי להכי קאמ' הש"ס אבא לגבי ברי' וה"ה באינך קרובים משתעבדי נפשי' ואטו תנ' כי רוכלא ליחשב וליזל ועוד דאף את"ל דלהנדון של המבי"ט הו' ראי' גמורה מדלא אמר סתמיה לגבי בריה שיעבד משעבד נפשיה דהיה משמע בין אביו בין אמו מ"מ בנדון דידן אי' ראי' כלל: ראיה שניה שהביא שם מהא דפ' מי שמת האומ' אם תלד אשתי זכר וקי"ל דהמזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו דמשמע דוקא אב ולא אם ע"כ תוכן דבריו: גם בזו תלה עצמו בדלא תניא דהתם גופא מנלן דהא הש"ס צ"ל כן מדקאמר במתני' אם תלד אשתי זכר ומתני' דבר בהווה שרגיל האב לומר כן ואדרבה מדתלא הש"ס הדבר שדעתו קרובה אליו וא"כ ה"ה בשאר קרובים שדעתו קרובה אליהם: וראי' ראשונה שהביא המב"יט סותר לראיה שניה דמקאמר הש"ס כאן סתמא הואיל ודעתו של אדם קרוב' אצל בנו ולא קאמר דעתו של אביו קרובה וכו' משמע דלאו דוקא אביו אלא ה"ה אמו ומדויל ידו משתלם אך שלפע"ד מעיקר' אין זו אפי' קצת דקדוק וראי' כלל: ותי' דהא בתרומ' הדשן סי' ש"ן פסק דה"ה בבת בנו ג"כ המזכה לעובר קני משום דדעתו קרובה אצלה: איברא בתשובת הרא"ש כלל פ"ב סי' ד' כתב בנדון זה דבן בנו כאחר דמי בלי ראיה כלל וסתם רמ"א כוותיה בש"ע בח"מ סי' ר"י אבל נראה דנתעלם ממנו דברי תרומת הדשן הנ"ל שהו' גדול האחרוני' שפסק בפשיטו' להיפך דאלו ראה דבריו לא היה סותם לגמרי דלא כוותי' או י"ל כיון דנכסי בחזקת יורשי' קיימי על כן אפי' הוי ספיקא דדינא אין מוציאין מחזקת יורשים לכן סתם כדעת הרא"ש מ"מ אף אי נימא דעיקר כדעת הרא"ש מ"מ אין ראיה משם דדוקא אצל בן בנו דאתפלג דרא קצת לא אמרינן דדעתו קרובה אצלו כמו בבנו משא"כ באמו שוה לאביו: ראי' שלישית שהביא שם המבי"ט מהא דר' חנינא המשיא לבנו גדול בבית קנאו ודוקא גדול וכו' ראיה זו נשתקע ולא נאמר דהת' ודאי דוקא קאמר דהא בלא"ה הוא הלכתא בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה: והוכחה ברורה לזה דהא התם אמרינן דוקא בנו גדול ודוקא שהשיאו ראשון ובנדון דידן משמעו' הפוסקי' דאין לחלק בשום ענין אלא ודאי דשאני הכא דהטעם הוא משום איקרובי דעתו לכן אין חילוק משא"כ התם דהו' הלכת' בלא טעמא: ומ"ש עוד שם בתשובת מבי"ט וז"ל וכן הלכתא דמחתרת דפ' בן סורר ומורה דאב רחים יותר ע"ש שהאריך עוד בדין רחמנות ובאמת אין ענין כאן לע"ד בדין רחמנות ואי איכא לדמויי ולאתויי ראי' נ"ל יות' יש לדמויי להא דאית' בכתובת ריש פ' הנושא כמה אתה נותן לבנך כך וכך הן הן הדברים שניקנים באמירה: ואית' בירושלמי הובא שם בריף והרא"ש וכל הפוסקי' דדוקא