שבות יעקב חלק א מז

זימנא הוי קושיא חזקה בהא דאית' במדרש ילקוט סוף פ' כי תשא והובא בילקוט השמעוני ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה וכי אפשר לילוד אשה להיות ארבעים יום בלא אכילה ולא שתיה אלא אזלה לקרתא אזלא בנימוסי עכ"ל וצריך בר נגר להולמו דמאי מתרץ על הקושיא וכי אפשר וכו' כיון שאי אפשר וכי דנין אי אפשר מאפשר דודאי היכא דאפשר צריך לילך בנימוסו משא"כ במקום שאי אפשר עכ"ל תשובה על שלשה אשיבנו ולא אסתגר בקמיית' התמיה' קיימת שתמה אחר העיון נראה שאין כאן אפי' קצת תימא דביו' פשלישי בהזאה ראשונה ודאי אינו נטהר כלל אף שנטמא במת אדם שע כי גזרת הכתוב הוא וטמא שבעת ימים וקודם לכן אינו מועיל הזאתו ודוגמא לדבר אם טבלה אשה בימי נידתה או זיבתה קודם ספירת שבעה נקיים דאינו מועיל ה"ה בתזאת יום השלישי אך אם המת היה צדיק ולא נטמא בנגיעתו רק שנטמא ע"י הזאתו ביום השלישי כי מי הזאה מטמא טהורי' טומאת ערב ולא טומאת שבעה ע"כ מהני הזאה שלאחריו ביום השביעי טהר במ"כ וק"ל והוא נכון והקושי' שניה ראית שכב' הרגיש בה מהרש"א בחידושי אגדות גם היפה תואר ועיין דבריהם באורך ולע"ד כראה ליושב בדרך ככון כפשוטו דודאי אף אם היו כל ישראל טורחין לפי שעה להתעסק בעצמות יוסף בשביל זה לא היו מפסידין הביזה שכב' הבטיח להם תקב"ה והיו יכולין לשאל הכלי זהב וכסף אחר שמצאו עצמות יוסף וא"כ שפיר מקשה הש"ס לפי פרשי' ואי לא עסק ביה משה וכו' והשבח של משה הוא לפי שכל ישראל עסקו בביזה ואם כן באותו שעה שעסק עשה בעצמות יוסף הפסיד משה הביזה שלקחו ישראל גם מה שהיה ראוי לחלקו לכך מקרי חכם לב יקח מצות והוא ברור ושלישי בקודש א"צ לפנים לפי פשוטו היה כראה לומר דכך הוא הפשט במדרש וכי אפשר לילוד אשה להיות ארבעים יום בלא אכילה ושתיה ואין לומר שכעשה על פי הנס קשה איך יעשה הקב"ה נס למגנא כיון שהיה יכול ליקח אתו עמו אכילה ושתיה או לאכול לחם היורד מן השמים על זה מתרץ אזיל לקרתא אזלא בנימוסו וק"ל ובדרך חדוד אפשר לומר דה"ק המדרש וכי אפשר לילוד אשה להיות בלא אכילה ושתי' אלא צ"ל דמש' באמת נעש' במדרגת מלאך ממש וכקר' איש האלהים כדכתי' וא"כ קשה למה אכל למט' על זה שפיר מתרץ העדרש דלכך אכל למט' משו' אזל' לקרת' אזל' בנימוסו כנ"ל ה"ק יעקב: פריק חלק יורה דעה. בעזר האל חונן דעה: חלק אבן העזר דיני פ"ו וחרם ר"ג מ"ה ודיני אישות שאלה צב אחד שנשתדך עם בתולה אחת ושלח לה וגם כתן לה סבלונת וכה"ג כעו שדרך החתן לשלוח להכלה ואח"כ חזרו בשידוכין וחזרו הסבלנות באין פוצה פה ועכשיו החתן מונע עצמו עלישא אשה אחרת כי חושש בעצמו שהסבלונת היו לשם קידושין וא"כ פוגע בחר' ר"ג מ"ה אם יש לחוש לדבריו ולמחו' גם בהכלה שלא תשא לאחר עד אחר גירושין או לא תשובה הנה אמרתי להאריך ולפלפל בעיקר דין הסבלונת בסוגית הש"ס ומ"ש פוסקים ראשוכי' וגם אחרונים יכלה היריעה עהכיל אך כבר נתפשטה ההוראה במדינתינו כדעת רמ"א בהג"ה בא"ע סי' מ"ה סעי' ב' בהג"ה דמעשים בכל יום שחוזרין בשידוכים והסבלונת חוזרין ולא כהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכ"ע מסבלי והדר מקדשי והחתן אינו אומר ששלח לשם קידושין עכ"ל ופס' רמ"א בתשוב' סי' ל' ע"ש וא"כ בנדון דידן כיון ששתק בשע' חזר' סבלונו' ול"א ששלח לשם קדושין שוב אינו כאמן לאסור כיון שהו' אח' כדי דבור ולא תצא מהיתרא ראשון והיא בחזקתה חזקת פנויה ועיין בא"ע סי' ל"ז וע"ז ובפרטו' אם היא גרמה לבטל השידוכין שהו' אינו באמן שלשם קידושין שלח הסבלוכו' כיון שבזמן הזה מסבלי והדר מקדשי ובפרטו' לדעת תשובת מהר"מ מלובלין סי' פ"ב ותשובת מ"ב סי' ט"ז עיין דבריהם באורך ואף על עצמו נראה דאין להשוות אנפשו חתיכה דאיסורא אף דקי"ל אדם נאמן על עצמו להשוות אנפשו חתיכה דאיסורא מ"מ בכדון דידן אף לו יהיה כדבריו שקידש בפני עדים בודאי מ"מ בארוסה לא גזר רבינו גרשום כלל וכמו שפסק מהרי"ק בתשובה סי' ק"א וכ"פ רמ"א בא"ה סי' א' סעי' ט' בהג"ה: אף שמצאתי ראיתי לגדול אחד בדורינו שכתב והשיג על דברי רמ"א וכתב ז"ל ותמה אני על מ"ש מהרמיא בא"ה סי' א' דבארוסה לא החרים רגמ"ה אם אינו רוצה להכניס אלא לפטור איך לא שת לבו לדברי מהרי"ל בתשובה סי' ק"א דמשמע בהדיא שם דבארוסה נמי איתא לתקנת רגמ"ה ועיקר מנהג בני אשכנז הוא על פיו ז"ל ואף דבינקותא הו' הא חזינן לרבותיו מהר"ש ומהר"א ששתקו לו ואי ס"ד לא ס"ל לא הוי ליה למשתק וכאותה שאמרו בפ' מציאות האשה ואף אמימר הדר ביה דאמר רב מניומי בריה דר"נ הוה קאמיכ' קמא דאמימר וכו'חזית' לדעתיה דאלו בעי לוסלקי בזוזי הוה מסלק לה דשמע מאחי' הוי קאמרי אלו הוה לןזוזי סליקנ' בזוזי ואישתק ולא אמר להו ולא מידי ש"מ מדשתילהו ס"ל הכי ואין להקשו על זה דבפר"כיצ הרג אערינן איהו סביטדשת' ליה עודיליה ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה וכן הא דאערי' כן בפ"ק דר"ה אהא דא"ר יוחנן נהגו העם בחרובין כרבי כחמיה ואותביה ריש לקיש ממתני' ואישתיק ואמר ר' אבא הכהן אם קבלה ר"י או לא קבלה ופרשי' ז"ל אם קבלה והאי דאשתיק משום דלא ידע להשיב או לא קבלה והאי דאשתיק משום דלאו איכפת ליה דודאי כשאחד אומר בפני הרב דין פשוט בלי שום טעם והרב שותק על כרחך אית לן למימר מדשתיק ליה ש"מ דהכי ס"ל כי היכי דלא ליטעי השומעים אבל כשבא להוכיח איזה דבר מדבר אחר שאיכו דומה לו או כשמקשה מדבר על דבר שאיכו דומה לו איכא למימר שלא חש להשיבו כיון שלפי דעתו הדבר ברור שאין דומה זה לזה א"כ בנדון דמהרי"ל שלפי דרכו בפשיטות נקיט ואזיל דאף בארוכה שייך תקנת רגמ"ה אי לא ס"ל הכי לרבותיו מהר"ש ומהר"א היל"ל למהרי"ל דלאו דינא הכי וכיון דתלתא קראי ה"ה מהרי"ל ורבותיו מהר"ש ומהרא"י הכי ס"ל היאך לא חש להו רמ"א להחמיר עכ"ל מצאתי אכן אחר העיון היטב נראה שכל דבריו אינם ברורים הנה במה שיצאו ראשונה מדבריו לחלק בין אם אמר הדין פשוט וכו' עדיין לא יצא ידי חובת ביאור זה דהא בפ"ק דביצה דאמר רב כהנא ורב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ושתיק רב אמר ר"י וכו' וכן באיזה נשך גבי ספינא אגרא ופגרא מוכח להדיא דאף כשבא התלמיד להוכיח דבר מדבר אחר או שמקשה מדבר על דבר אפ"ה אמרינן מדשתיק אודיי אודו ליה ועיקר הקושיא שמקשה אפיק דר"ה לא קשיא מידי וכב' הרגישו תוספ' בקושי' כזו בב"ב דף ס"ב ע"א ד"ה ומודה רב ומחלקין דדוקא רב לתלמיד כמו רבה לאביי אמריכן מדשתיק דלא חש להשיבו משא"כ רב כתנא ורב אסי דהוי תלמידי חבר רב דלסבר' דרב לא הוי צריכי אמרינן מדשתיק אודיי אודי ליה יע"ש וא"כ מזה ג"כ מתורץ הקושיא מפ"ק דר"ה. וא"כ בהאי דמהרי"ל ג"כ לק"מ על רמ"א דמהר"ש היה רבו מובהק של מהרי"ל כע"ש מהרי"ל עצמו בלשון השאלה צעיר שבתלמידים יע"ש. ובלא"ה לא קשה מהאי דמהרי"ל כיון שלא ראה וידע כלל מתשובת מהרי"ק אמרינן אלו ראה דבריו לא היה חולק וכמ"ש הפוסקי' כמה פעמים כה"ג ואי איכא לאקשויי אדין זה דארוסה היא קשיא מתשוב' מהרי"ק עצמו בס"י ס"ג בסופו שכתב ועל ענין ארוסה שטוענת מאיס עלי וכו' ועל דבר התרת הבעל לישא אשה אחרת וכו' וכתב עוד שם אמנם על אודת האיש אשר התנה עמו ארוסתו ליתן לו כדוניא ועתה פושטין לו את הרגל וכו' להתיר לו לגרש בעל כרקה או לישא אחרת וכו' יע"ש משמע דאף בארוסה הצריך לו היתר מטעם מורדת ולא קאמר דבארוס' לא גזר רגמ"ה כלל והאי דתשוב' מהרי"ק פסק מרהמ"א כוותיה בסי' ע"ז סעי' ב' בהגה: וכדי לתרץ ולברר דברי מהרי"ק והרמ"א נ"ל לתרץ ולומר דודאי פשיטות הפשט בש"ע דכתב אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטו' הוא דחוק להולמו לפי מה שפירשו בו האחרונים והוא נגד סתימות פשט הלשון ולע"ד כראה לפרש כפשוטו ועפ"ז יתורץ הכל וזה הוא כוונתו הא דחמרינן דבארוסה לא החרים ר"ג א"ה היינו דוקא אם איכו רוצה לכנוס אלא לפטור כמו שהו' בנדון שלפכיכו אבל אם דעתו לכנוס אותה לבסוף כל העומד לכצוס ככנוסה דמיא מיד חל עליו חרם רגמ"ה שלא לישא אשה על אשתו אף כשהיא עדיין ארוסה כיון שדעתו לכנוס ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב כיון שעתיד לכנסה לכן בסי' ס"ג דהוא רוצה לכנוס רק שהיא מורדת עליו או שפשטה לו את הרגל לכן חל עליו חרם רגמ"ה וצריך היתר מטעם מורדת ועפ"ז יתיישב בטוב דברי מהרי"ק ורמ"א ואין סתירה בדבריהם גם בתשובת דברי ריבות סי' ש"ה האריך לקיים דברי מהרי"ק שלא חל חרם רגמ"ה בארוסה אך שמקשה שם מדברי הגהות מיימוני שנראה שסותר להאי דמהרי"ק ולפי מ"ש לחלק בין אם רוצה לכנוס לא קשה כלל מהאי דהגהות מיימוני ע"ש דהת' רצה לכנוס ולא לפטור וכן הסכמ' תשוב' מהרשד"ם חלק א"ה סי' ע"ח כהאי דמהרי"ק וכ"ש בנ"ד דאין כאן חשש קידושין כלל בזה במדינות אלו דמסבלי והדר מקדשי אפי' לענין איסור א"א וכ"ש בחרם רגמ"ה והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה צג מחכם השלם מארץ איטליא כהן אחד שהוחזק בכהן זה ימי' רבים לקרא בתורה ראשון ולישא כפיו ועתה אירע מקרה בלתי טהור מבלי דעת שנשא אשה א' אלמנ' שמת בעל' השני שישבה תחתיו כעשר שנים וקודם שנשאת לבעל שני שמת בעלה ראשון בלי זרע קיימא והוזקק' לחליצה וחלץ לה כדינ' אך הואיל שנתיישן הדבר נשתקע ולא נאמר וליכ' דשמע בחליצה ואחר שנשאת לכהן זה הרגישו בו איזה זקיני' שבדור דידעו בחליצה הקודמת ועתה יורינו רבינו איך יש לנהוג בדין כפיה על הגט ע"פ סוגית הש"ס ופוסקים ראשונים: תשובה לכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בש"ס פ' יש מותרת דף פ"ה ע"א ת"ר אלמנ' לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה וכו' וכופין אותו להוציא ובשלחן הטהור בא"ה סי' וי"ו סעי' א' דבחלוצה אסורה מדרבנן וצריך להוציא אם היא ודאי חלוצה ובסעי' וי"ו שאם נשא אחד מהפסולות מחרימין אותם וכו' עד שיגרשה וכמבואר ג"כ בא"ה סי' קנ"ד וכן מבואר להדיא בתשובת הריב"ש סי' שמ"ח דבכל איסורי דרבנן כופין להוצי' וכ"ש באיסור כהונה דחמיר יע"ש אך ראיתי מ"ש בתשובת מהרי"ק חלק א' סי' קמ"ח וקמ"ט ותשובת חוט השני סי' י"ז בשם תשובת מהר"ש די מודינה בא"ה סי' רל"ה דכל כהני זמנינו הוי להו כהנים מספק ומותרין בשבויה דרבנן כיון דאין להם כתב יחוס לכהונה רק מכח חזקה וכמ"ש הריב"ש סי' צ"ד וא"כ בנדון דידן בחליצה דרבנן אין להחמיר להיות כופין להוציא כיון דכהני ספק נינהו דהא מה"ט ספק