שבות יעקב חלק א מ

ודיינא ומי זוטר מה דכתיב ביה מתן שכרה בצידה למען ייטב לך והארכת ימים ובטוח שאם יסביר פנים להבן בדברים של טעם שכתבתי שלא יסרב עוד ויפרנס אביו בכבוד ולא יהי' מן הצורך לכפותו כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה עו אי מחוי' אדם לכבד את אחותו הגדול' וכמו דאמרינן ואת אמך לרבות את אחיך הגדול אי נימא דה"ה לאחותו הגדולה ולאו דוקא קאמר הש"ס אחיך או נימא דדוקא קתני: תשובה לא ידעתי איך עלה על דעתך להוסיף על המצות דאורייתא ודרבנן דבר שלא הוזכר כלל בש"ס ולא בשו' פוסק ראשון ואחרון ואולי עוררה רעיונך מהא דאיתא במדרש פ' ויצא ותען רחל ולאה ותאמרנה לו למה מתה רחל תחלה ר' יהודא אמר מפני שדברה בפני אחותה ע"כ אי משום הא לא אריא כי הנה מלבד שאין למידין הלכה מדברי אגדה בלא"ה ליכא למילף מהמדרש זו כלום שאין זה נכנס כלל בסוג חיוב כבוד רק שהוא ביזוי לדבר בפני מי שגדול ממנו אפי' אם אינו קרוב כלל וכדאית' פ"ה דאבות שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו וע"ש בפירושיהם אבל שיהא חייב בכבוד זו לא שמענו מעולם: פוק וחזי בתשובת הרא"ש כלל ט"ו דמחייב לכבד אף אחיו הגדול מאמו לפי שעיקר הריבוי דואת גבי אמך כתיב משמע דבלא"ה אין להוסיף מסברא דנפשיה יע"ש ואף אם תרצה לדרוש טעמא דקרא וכמבואר ג"כ קצת בהשגת הרמב"ם במנין המצות שורש שני שזה הוא בכלל כבוד אב ואם לנהוג כבוד בבנם גדול ע"ש נ"ל פי' לפירושם לפי שכבוד וגדולת אביו ואמו יורש בנם הגדול להניח כתר' לבנם הגדול וכדאיתא בש"ס דכתובת דף ק"ג ע"ב אע"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שנאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור על כן מחויבים אחיהם לכבד את אחיו הגדול כי לו משפט הירושה כבוד וגדולה של אביו וא"כ בבת לא שייך כל זה ומטעם זה נ"ל דיפה פסק בתשובת ה"ל קטנות סי' קך"ג דאינו מחויב לכבד רק אחיו הגדול שהוא הראשון ולא השני אף שגדול ממנו בשנים והטעם נ"ל כמ"ש כיון שאינו יורש גדולת אביו ואין סתירה ג"כ מהא דפרשי' פ' ויחי על פסק שמעון ולוי יששכר וזבולן לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים ע"ש וכמ"ש דזה לא מטעם כבוד הו' רק שלא לבזותם לדבר בפני מי שגדול ממנו אבל לכבד בכבוד אביו כמ"ש הרמב"ם והטי"ד סי' ר"מ זה לא מצינו שום חיוב רק דוקא באחיו הגדול שבכולם ותו לא כנ"ל ה"ק יעקב שאלה עז על דבר תלמיד חכם אחד דדחיקא ליה שעתיה שנדב אחד מקצינים מתנה הגונה במזומן להשיא בו בנו הבחור ויש לאותו תלמיד חכם בת גדולה בוגרת ורוצה להשיא' באותן מעות אי שפיר דמי למעבד הכי או לא: תשובה גרסינן בב"מ פ' האומנין דף ע"ח ע"ב ר' אלעזר אומר מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אלא א"כ התנה במעמד אנשי העיר דברי ר' יעקב שאמר משום ר"מ ורשב"ג מיקל ותניא עוד ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' מאיר הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח בו טלי' טלית לא יקח בו חלוק מפני שמעבי' על דעת בעל הבי' עד כאן וכתב הרי"ף והרא"ש ליתא לדר' מאיר דתרווייהו בחד טעמא שייכי וכר"ג סבירא לן דמיקל וכתב הב"י בא"ח סי' תרצ"ד שדברי הרי"ף נראים וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ומתמיה על הטור שפסק להאי ברייתא דקתני אין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו נגד דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ובטח"מ משמע שפוסק כדעת הרי"ף וסייעתו ועיין בשירי כ"ג לא"ח סי' תרצ"ד בהגהות הב"י אות ד' מה שמדחיק לתרץ דעת הטור בשם תשובה אחת ובאמת הטור מעתיק ממש כלשון הברייתא ול"נ לתרץ דעת הטור כפשוטו דודאי הרי"ף והרא"ש שדוחין דברי ר' מאיר מהלכה היינו במה שמבואר מדבריו דר"מ קאי אעני שנתנו לו מעות לצורך סעודות פורים שאין רשאי העני לשנות אבל ת"ק לא מיירי אלא בגבאי דלא ישנה וכ"כ התוספ' להדיא שם בד"ה ר' אלעזר והסכמת כל הפוסקים על כל פנים כת"ק דהגבאי לא ישנה ממעות פורים וכן מבואר שם בתוספ' ובהגהות אשרי ובפ' הרמב"ם פ"ב ד"ה מגילה וא"כ נראה דגם הטור בא"ח אינו חולק אהרי"ף והרמב"ם ואביו הרא"ש שהרי בח"מ גם בקיצור פסקי הרא"ש סתם כדבריו אלא דבסי' תרצ"ד כתב וז"ל מעות שגבן לחלק לעניי' בפורים אין רשאין לשנותן לצדקה אחרת ואין העני רשאי להוציאן לדבר אחר עכ"ל ומלשון מעות שגבן וכו' מבואר דאגבאים קאי שגבו שהמה לא ישנו א"כ גם העני שקבל מידם לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ואסור לשנות וזה נראה ג"כ כוונת רש"י בפ"ק דעכו"ם דף י"ז ע"ב ד"ה מעות פורים ע"ש משא"כ העני מקבל מיד בעה"ב עצמו דעת הפוסקים כולם שווים לטובה דמותר לו לשנות מדעת בעל הבית וטעם לחילוק זה נ"ל לומר דדוקא ס"ל בגבאי דאסור לשנות כדי שלא יחשדו כיון שמשנה כרצונו אבד נאמנתו אצל הבעל הבית ואיכא נעילת דלת בפני נותני צדקה ועיין שם בתוספ' ובהג"ה אשר"י ובי"ד סי' רנ"ט משא"כ בנותן ליד העני אף שנותן לו בפירש לאיזה דבר מה הוא יודע בנפשו שהעני יעשה בו כחפצו דבר הנאות ונח לו יותר דהא בלא"ה הנותן מתנה לחבירו אפ' התנה איזה תנאי כל שלא התנה בתנאי כפול וכל דיני תנאי כמבואר בא"ה סי' ל"ח ובח"מ ס"ס רמ"א התנאי בטל והמעש' קיים א"כ מכ"ש שאין נפקותא אם משנה מדעת בעל הבית דלא הוי גזלן ובזה מיושב גם כן דלא תקשי מהא דמצינו בכמה סוגית הש"ס והפוסקים דאמרינן קפידא כדאיתא בפ"ב דקדושין דף מ"ט ע"א ופ"ו דגיטין דף ס"ה וכה"ג טובא ולפי הטעם שכתבתי לא קשה מידי דבנתן מתנה לעני שאני ובתשובת חות יאיר ס"ט רל"ב מדחיק מאוד בישוב דעת הטור גם מקשה מכמה סוגית הש"ס דאמרינן קפידא הוא לכן רוצה להכריע שם להחמיר נגד דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והש"ע ולא ירד לחלק כמ"ש כי לע"ד אין כאן מחלוקת כלל בין הראשונים ואין לדמו' בכח המדמה לכל הני דאמרינן קפידא וא"כ זכינו לכאורה דבנדון שלפנינו מותר להאי ת"ח לשנות בהמעות כרצונו ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאף הפוסקים הסוברים דמותר לו לשנות היינו דוקא בדבר שאין דרכו להקפיד כולי האי משא"כ כאן ודאי קפידא איכא בדבר דהוי כעבורי אחסנתא דברא לברת דהרי מוכרין ספר תורה להשיא אשה כדאיתא באבן העזר סימן א' מה שאין כן להשיאה אשה לאיש אין מוכרין וכמו שכתב בחלקת מחוקק בא"ע סימן א' ס"ק א' משום הא לא תברא דדברי הח"מ בזה אינם ברורים וכמו שהשיגו עליו האחרונים המ"מ בא"ח סי' קנ"ג ס"ק ט' וכן השיג עליו בבית שמואל שם בא"ע וכן עיק' וכמבואר בי"ד סי' רנ"א דיתום ויתומה שבאין לישא מקדימין להשיא היתומ' ואם כן מסתמ' ניחא ליה להנותן לעשות בממונו מצוה היותר גדולה כן היה נראה לכאורה אברא אחר העיון נראה דבנדון דידן ודאי אי אפשר לשנות אליבא דכ"ע כיון שזיכה לבן ת"ח ע"י אביו וזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו וא"כ איך יכול להשיא בזה את אחותו ודאי דהוי גזל גמור ומגרע גרע מגבאי שאסור לשנותו וק"ל אם לא שנאמר שזה הת"ח הוא עני מאוד שאי אפשר לו להשיא בתו אם לא ע"י מתנה זו דאז גם על אחי' הבחור מוטל להשיאה שהרי אמרו חז"ל בנכסי' מעוטי' הבנות יזונו והבנים ישאלו על פתחים ואפשר דגם הבן ת"ח עצמו ידע ומחל להשיא את אחותו הבוגרת שהרי מבטלין מצות עשה וכדאמרינן בתך בוגרת שחרר עבדך ותן לה ואם נעשה הדבר בריצוי בנו אז ודאי יכול לומר הריני כאלו התקבלתי א"כ פשוט דמותר לשנות כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה עח גבאי צדקה שהיה אצלו מעות צדקה ומעות שלו בתיבה אחת ובשעת השריפה הגדולה נשרפו הצרורין והשקים ונתערב המעות יחד ונאבד הרבה מהן ושאל השואל מה יעשו בהנותר אם מחויב ליתן בשלימות להצדקה או לא: תשובה לכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בש"ע בח"מ סי' רצ"ב סעי' יו"ד בהג"ה וז"ל וכן אם נתן לו מעות להוליכם על אחריותו ונתן עם מעותיו ונאבדו מקצת המעות ההפסד לפי ערך המעות עכ"ל והוא מת"ה סי' שי"ד אך יש לדחות ולומר דמעות צדקה שאני ממעות הדיוט דקיל וקצת ראיה לזה מהא דאית' פ"ק דעכו"ם דף י"ז ע"ב והתניא אמר לו מעות של פורים נתחלף לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים ופרשי' ואני פרעתי משלי של פורים אף דהתם היה רק ממידות חסידות ולפנים משורת הדין שהי' ותרן בממון וכדאית' שם דף י"ח ע"א אמר לו א"כ מחלקך יהי' חלקי ופרשי' הואיל והיית וותרן בממון היינו משום דהתם היה רק חילוף בטעות לכל הפירושים שפרשי' ותוספ' שם לכן מדינא היה מותר להתפרע ממנו כיון שנודע לו שטע' וטעו' הקדש ולצדקה אינו הקדש וכדאיתא בי"ד סי' רל"ב סעי' וי"ו בהג"ה לכן הוי מידות חסידות וותרנות: אבל אם נתערב מעות הקדש עם מעות הדיוט דודאי יפה וחמיר כח הקדש מדהדיוט מדינא וצדקה הוי כמו הקדש למקצת פוסקים כמבואר בח"מ סי' רי"ב בהג"ה ובי"ד ס"ס רנ"ח ע"ש ואין לדחות ולומר הלא מוצא הדין בהג"ה בח"מ סי' רצ"ב הוא מת"ה סי' שי"ב ושם בנה עיקר ראייתו ויסודו מהאי דגיטין פ' התקבל דף ט"ו גבי הא דגניבא שצו' ואמר הבו ארבע מאות זוז לר' אבינא מחמרא דנהר פניא דקאמר מחמר' ליפות כחו ומפרשי' ותוספ' שם ע"ש באורך ואף דהתם היה מצות צדקה גדולה להנהות תלמיד חכם מנכסיו ואפ"ה ההפסד לפי הערך אם לא היה אומר מחמר' ליפות כחו כמ"ש התוספ' שם אי משום הא לא תברא דאפשר נגד יתומים ויורשין שאני דעדיפה כחייהו כמו לצדקה לענין הרבה דברים וכן מבואר בש"ס דב"ק דף ל"ו ע"ב אמר ליה רב יוסף כבר זכו בו עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודא אמר שמואל יתומים אינן צריכין פרוסבול וכן תני רמי בר חמא היתומים אין צריכן פרוסבול רבי גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים היו ע"כ הרי דמדמה הש"ס בפשיטות יד עניים כיתומים ויד שניהם שווים משא"כ מעות הדיוט נגד כח הצדקה ודאי דכח הצדקה עדיף אכן יש להביא ראיה ברורה לדון זה ממשנה דפ"ב דמעשר שני משנה ה' מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו אם בלל וחפן לפי החשבון ע"כ הרי דכל היכא שהם מעורב בין הכל לפי החשבון וכפ' הרמב"ם פ"ו מ"ה מעשר שני ובזה נפשט' שאלתינו כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה עט איש ואשה שמלו בנם ראשון ושני ומתו מחמת מילה ב"מ וגרש האיש את אשתו והלכו ונשאו לאחרים אם מחויבים למול את בניהם אח"כ כי כל אחד ואחד מהם תולין הקלקול זה בזה ולא נעלם ממני לשון הטור והש"ע בי"ד בסי' רס"ג דלא שנא מבעל אחד או משנים התם קאי בתחל' החזק' שנתחזק' האשה משני בעלים שמתו שני בניה משני בעליה כבר הוחזק הריעותא בה ולא בבעלה. משא"כ בנדון דידן ששניהם כאחד המה יוכלו לתלות הקלקול זה בזו וזו בזה או נימא דשניהם מקולקלים ועומדין: תשובה בהשקפה ראשונה היה נראה לדמות נדון זה להא דאמרינן בב"ב פ' חזקת הבתים דף ל"א ע"ב ובשבועת פ' כל הנשבעין דף מ"ז ע"ב בשני כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמ' ומעיד' וזו באה בפני עצמה ומעידה ופרשי' אע"פ