שבות יעקב חלק א לח

וז"ל הנה בלמדי הל' נדה מחדש נתחדש אצלי כמה חידושים ובאתי לגלות אזנו בדבר א' אשר נסתרה ממני דרכי הרמב"ם בפ"ד מה' מטמא משכב ומושב דפוסק בהגיע זמן לראות ופסקה ג' חדשים דיה שעתה והיינו כר' אלעזר כדאיתא בש"ס דנדה דף יו"ד דס"ל כל אשה שפסקה ג' עונות דיה שעתה אתאן לרבי אלעזר ומ"מ לא פסק שם כוותיה בשאר אשה שפסקה שלש עונות דהא הרמב"ם פסק שם זקנה שפסקה שלש עונות דיה שעתה מכלל שאר אשה לא והיינו כת"ק ולא כרבי אלעזר ותו קשה כי שם בש"ס איתא גירסא ושהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דיה שעתה שניה מטמא מע"ל מני רבי היא ולפ"ז לרשב"ג דקי"ל הלכתא כוותיה אף בראיה שניה אינו מטמא מע"ל וכ"כ הרשב"א בתה"א וגורס גירסא זו ותוספ' מחקו גירסא זו אלא קאי על תנוקת שלא הגיע זמנה לראות דקתני שלישית הרי היא ככל הנשים ולרשב"ג עד ראיה רביעית לא הוי ככל הנשי' והרמב"ם פסק בתולה שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג' ראיות מטמא למפרע א"כ ס"ל על כרחיך כגירסא אשר מחקו תוספת ופוסק בהגיעה זמנה לראות מטמא למפרע בראיה שניה וזה דלא כחד מהני שני גירסות דהא ע"כ מני רבי היא קאי או על ראייה שניה שלא הגיע זמנ' לראות או על ראיה ג' שלא הגיע זמנ' לראות ועל תשובתי דמר כשיהי' לו פנאי מצפ' ויהי לתרופ' כ"ד ה"ק שמואל בנסוע למחוז חפצו ק"ק פירדא. תשובה מה דבדיק לן מר בהני תרי תמיהי קיימת בדברי הרמב"ם להוציא חלק לגמרי אי אפשר ומפני אפס הפנאי אשיב כפי מיעוט עיוני על קושיא ראשונה נ"ל דאפשר באמת הרמב"ם פסק לעולם כר"א והא דכתב דינו בזקנה י"ל ה"ה בכל הנשים ונקט זקינה היינו לרבותא דסיפא דאע"ג שהיא זקינה ומסולקת מדמים מ"מ אם עוד עברו עליה ג' עונות וראתה חוזרת לקדמותה כמ"ש שם איברא בפי' המשניות להרמב"ם מבואר דפסק כת"ק מ"מ אין זו דבר חדש וכבר היה לעולמים שחזר בספרו הי"ד ממ"ש בפי' המשניות כמ"ש הפוסקי' הרבה פעמים כה"ג ומה שמתמה עוד מה שפסק הרמב"ם דלא כחד מהני גירסות שבש"ס הנה בודאי אין לומר דהרמב"ם מסתפק בהני שני גרסות ואזיל לחומרת שניהם זה אינו דהא מעת לעת שבנדה דרבנן ואזלינן להקל ודוחק לומר דכה"ג הוי כספק חסרון ידיעה ונראה לי לומר דהרמב"ם גורס כגירסת רש"י שלא כדעת התוספת וכמ"ש גם כן הכסף משנה פ"ד מ"ה מטמא משכב ומושב בשם הרשב"א והא דפסק בהגיע זמנה שניה מטמ' מעת לעת כיון דלא קי"ל כרבי י"ל דפסק כסתמא דמתני' דקתני ביה אמרו דיה שעתה בראיה ראשונה וכו' ומתני' אתיא ככולי עלמ' על כרחיך כמ"ש התוספו' שם דבראיה ראשונה הוחזקה ואין להקשות לפ"ז הא דקאמר בש"ס על ברייתא הא מני רבי הא י"ל משום דבברייתא מוכח דלאו מטעם דמתני' הוא דאל"כ אמאי לא קתני ג"כ זקנה כמו במתני' אלא ודאי דברייתא סוברת דבבתולה לא מחזיקינן לה בראיה ראשונה לרואה כמו בזקנה שהיתה מוחזקת בראיה מקודם אלא מטעם דרבי דסובר דבתרי זמנא הוי חזקה היינו טעמא דברייתא אבל הרמב"ם פסק כסתם מתני'. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר כיון דבלאו הכי האי שיטה לאו מתרצא היא כי הרמב"ם לא הי' גורס כגירסת התוספ' לפי שהיא לכאורה גירסא משובשת וכמ"ש הכסף משנה בשם הרשב"א וגירסת רשי' ג"כ משובשת כמ"ש תוספ' דבריהם ברורים לכן היה נ"ל לומר שהרמב"ם לא הי' גורס כלל בבא זו בש"ס דהא מני רבי היא ואתאן לר"א וסובר דאתאן אף לת"ק שס"ל שבשאר נשי' לא מהני הפסקת ג' עונות מ"מ בתנוקת אף שהגיע זמנ' לראות כיון שאינה מוחזקת כל כך בדם מהני הפסקה דהא מה"ט לדעת קצת פוסקי' כתמה טהור ואל תתמה על דבר זה כי מי שרגיל בספר הרמב"ם ושיטותיו מבואר שהרבה פעמים היה לו שיטה וגרסות אחרות ממה שהוא בש"ס שלפנינו אך לפי שלא מצאתי כן לא' מן הראשוני' על כן נ"ל עיק' ליישב דעת הרמב"ם כמ"ש כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה עא מתלמידי ידידי הרב המופלא מהר"ר יודא מילר אב"ד בק"ק דייטץ וז"ל אבקש מאת אדוני מ"ו להעמידני דני על רגל האמ' בתשובת אמ"ו עבודת הגרשוני בסי' ך"א באשה שהפילה אם זה שראתה נדה קודם שירדה לטהר עצמה אם הוא בירור גמור שלא נתעברה מקודם לכן דאם נתעברה שוב לא תראה נדה ממילא מוכח שולד זה עדיין אינו בן מ' יום או אם נאמ' אף גם שהאמת הוא שאשה מעוברת דמים מסולקים ואין שכיח שתחזור ותראה לאחר שקבלה הריון מ"מ אין זה בירור שיש לסמוך עליו לענין איסור כרת והאריך לצדד להקל ולהחמיר וסיים וכללא דמילתא כיון דרש"י והרמב"ם ס"ל שמחשבין מ' יום מן הטבילה יש לסמוך ולומר שאם היתה מעוברת לא היתה רואה דם אח"כ וספיקא הנ"ל נפשטה ע"כ תורף כוונתו ואני בעניי דחיתי בשתי ידים כל ראייותיו אחת לאחת והם ראיות לסתור דבריו ותמה תמה אקרא איך העביר עיניו מכמה משניות וגמרות וכל הפוסקים בכלל אח' מהם לא נעדר דס"ל דאין האשה נקרא מסולקת דמים עד לאחר הכרת עובר ולכן לא מצינו שמחזיקין לודאי בן ט' אלא דוקא כשפירש מביאה ראשונה ואילך ואין צורך להעתיק לפניו לשון הפוסקים בזה כי הכל גלוי וידוע לפני אדוני מ"ו ושאלתי זה לכמה רבנים מופלגים במדינות אלו ואין פותר לי ליישב דברי הגאון עבודת הגרשוני על מכונם עכ"ל: תשובה לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה שכתבת איך העביר עיניו מכמה משניות וגמרות וכו' עד ואין פות' אותם לי כי לע"ד דבריו פשוטים המה דודאי לענין לטמא למפרע או לענין קביעת וסת לא מחזקינן להם בודאי למסולקת דמים כיון שרואת דם לפנינו וגם לא ידעינן שהיא מעוברת ודאי אם לא שהגיע לשליש ימיה שהוכר עוברה שאז ידעינן בודאי שהיא מעוברת ושמסולקת דמים אבל באשה שהפיל' לפנינו אם הוא אחר מ' לטבילתה ובעילתה אז בפשיטות יש לספק שהפילה ולד מעליא ותהא יושבת מספק לזכר ולנקבה ולנדה כהאי מתני' דפ' המפלת וכפי פרש"י והרמב"ם וכ"כ בתה"א דף קפ"ו ע"ב אבל אין לספק דלמא היתה מעוברת קודם טבילתה ובעילתה הזאת ואפ"ה ראתה כי תולין במצוי שמצוי שמיד שמתעברת היא בחזקת מסולקת דמים ושוב אינה רואת וזו שראתה תו לא מספקינן דלמא היתה מעוברת קודם לכן כיון דהית' שכי' טפי (ועיין בי"ד בקונטר' הספיקו' שלי) וראי' זו שמבי' שלא מצינו שמחזיקין לודאי בן ט' אלא דוקא כשפירש וכו' דברים אינם מובנים לי כלל דודאי יש לחוש שלא נתעברה מביאה ראשונה שאחר טבילה ומידי ספיקא לא נפקא וק"ל כל זה נ"ל ברור כוונת העבודת הגרשוני כי ידוע ומפורסם שהיה בעל סברה ישרה ה"ק יעקב: שאלה עב אחד מנדיבי וקציני ארץ הנה זה אי זה שנים שעבר התנדב עצמו ליתן סך מסוים בכל שנה ושנה לחבורת תלמידי חכמים אחר נתפרסם שמם בעולם לחסידים ואנשי מעשה כי האדם יראה לעינים והאלהים יראה ללבב בכן נדר אותו הקצין סך מה לצורך פרנסתם מידי שנה בשנה ואחר זה כמו שנה או שנתיים אתגלי בהתייהו שלא היו תוכם כברם ורוב' ככולם הלכו בדרך לא טובה השמועה רק מעט מהם אשר נשארו בתמימתם ושאל השואל אם צריך לקיים כל נדרו מה שנדר או לא יתן רק לפי ערך אנשים אשר עדיין הולכים בתום לבבם: תשובה הנה יגעתי ולא מצאתי בכל הצדדים לבטל נדר זו בלתי התרת חכם אף אם יאמר האומר שבודאי היה בזה טעות גמור וכבר הזהירו חז"ל בסוט' מהני תשעה פרושים יע"ש וא"כ הוי כנדר בטעות ונכלל בכלל נדרי שגגות כדאיתא במשנה פ"ד דנדרים ובטי"ד ובש"ע סי' רל"ב שאם אמר אם הייתי יודע שהוא כן אינו נדר וליכא למדחי ולומר דנדר לעניי' הוי כמו הקדש למקצת פוסקי' וראוי להחמיר כדבריה' וכמו שפסק בהג"ה בח"מ בש"ע סי' רי"ב ובי"ד ס"ס רנ"ח זה אינו דגם הקדש טעות אינו הקדש דב"ש במקום ב"ה אינו משנה רק לענין מעשר קי"ל סוף בכור' מגזירת הכתו' דטעותו הקדש משא"כ לענין שאר הקדש הקדש טעות אינו הקד' כב"ה וע' בש"ס דקדושין דנ"א ע"א וכ"ש לענין הקדש לעניים דלא הוי הקדש אם הקדי' בטעו' וכה"ג מבוא' במהרי"ו סי' והוב' בש"ע י"ד סי' רל"ב סע"ו בהג' דנדר לצדקה בשוגג ובטעות אינו נדר וכן מבואר בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ל"ד באחד שקבל על עצמו לילך לבית הכנסת בקנס בכל בקר לומר תהלות ועתה אינו רוצה לקיים התקשרתו בסב' שבימות החורף משכימין לב"ה קודם שיאיר היום שעדיין לא הגיע זמן הנחת תפילין והוא מתנהג על פי הזוהר שמזהיר שיצא האדם מביתו לב"ה לבוש בתפילין וציצית וא"כ א"א לקיים התקשרתו אם חייב לשלם הקנס ופסק אף שנדר לדבר מצוה מ"מ כיון שנודע לו שאם יקיים זה יצא שכרו בהפסדו א"כ הוי נדר בטעו' ע"כ תוכן דבריו שם ועל עיקר דין השיג עליו בתשובת נחלת שבעה סי' וי"ו וכתב דכיון דהולך לבית הכנסת קודם זמן חיוב ציצית ותפילין אין קפידא ע"ש דבריו באורך אמנם באמת אין זו השגה כלל דמ"מ שפיר קאמר מהר"מ בתשובה דאותו היחיד רוצה לעשו' המצוה מן המובח' להתנהג דוקא ע"פ מנהג הזוהר שיבא בבקר לב"ה לבוש ציצית ותפילין וכן הוא להדיא בכוונת האר"י שמה"ט גופא לא היה מהאר"י משכים לב"ה קודם אור הבוקר וכ"כ המ"א בפי' ד"ה ס"ג נמצא דדברי מהר"מ נכונים בלי פקפוק וא"כ ה"ה בנדון דידן הוי לכאורה בכלל נדרי שוגגין אכן כד מעיינן שפיר יראה דאין זה בכלל נדרי שוגגין דאולי בשעת הנדר היו צניע ומעלי ואח"כ החמיצו ואז חל הנדר ודמי למאי דאמרינן שם בנדרים על מנת שהיא כעורה ויפוה דחל הנדר וכן פסק שם בטי"ד סי' רל"ב ובש"ע שם ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דגמירי דטבא לא הוי ביש' וכדאית' בברכות דף כ"ט ע"א אמר אביי גמירי דטבא לא הוי בישא אי משום הא לא תברא חדא דהא רבא פליג עלי' ואמר דלמ' צדיק מעיקר' נמי דלמ' הדר בי' והלכת' כרבא לגבי אביי זאת ועוד אחרת מי יימר שהיו צדיקים גמורים מעיקרא דלמ' לא היו תוכם כברם והוכיח סופם על תחלתם וגם אין לפקפק ולדמות למה דאיתא שם בפ' פותחין דף ס"ה תלה נדרו בדבר כגון שאמר קונם שאינו נושא לפלוני' שאביה רע ואמר ליה כבר מת או שעשה תשובה אין צריך התרה דהוי כאלו פי' שנודר על זה התנאי לכך שרי בלא שאלת חכם וכ"פ בטי"ד ובש"ע שם בס"ס רל"ב זה ג"כ לא דמי כלל דשאני התם דתלה נדרו בפירש בדבר זו שאמר שאביה רע משא"כ שנדר סתם ודברים שבלב כמו בנדון שלפנינו ותו דאף אלו אמר כן בפי' לא אמרינן דא"צ התרה אלא בדבר המצוי כמו מיתה דשכיחה או יעשו תשובה משא"כ בדבר שאינו מצוי דיהפוך אדם מטוב לרע ודאי נדרו חל וכה"ג כתב הרשב"א והריב"ש והר"ן לחלק להדיא והובא ג"כ בב"י סי' רל"ב דדוקא באביה רע עשוי לעשות תשובה (כי כל חוטא סופו חרטה) ועשוי למות הלכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר משא"כ באשה כעורה שאין עשוי להיות נאה לא אמרינן הכי וא"כ ה"ה בנדון שלפנינו דהא דבר שאינו מצוי וגם לא תלה נדרו בדב' אף שאמ' שהי' בלבו כן דברי' שבל' אינן דברי' אף לענין שבוע' ונדרי' וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' שבועת וכ"פ בטי"ד וכ"כ הב"י והב"ח שם וכן הסכמת האחרונים וכמ"ש הט"ז בסי' ר"י ס"ק ג' והש"כ בס"ק ב' והוא ברור ופשוט בש"ס וכל הפוסקים ודלא כתשובת נחלת שבעה סי' פ"א ששגג בכל זה ופסק פשיטות לענין נדרים דדברים שבלב הוי דברי' לבטל הנדר ושגגה גדולה היא גם מ"ש שם בתשובה דלא חל הנדר כיון שלא דבר בפיו רק כתב כן