שבות יעקב חלק א יז

הנוגע כדאיתא בפ' יוצא דופן דף מ"ג סוף ע"ב יעויין שם וכן משמע פשטא דהרמב"ם בפ"ה מה' אבות הטומאה דאל הרואה קאי והוא דבר הלמד מענינו דמיירו שם ברואה יע"ש בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות ג"כ כתב בסתם וז"ל וטומאת ש"ז האב אחד ובלבד שיצא מבן ט' שנים ויום אחד ולמעלה ולשון ספרא איש פרט לקטן יכול שאני מוציא בן ט' וכו' כמו שנתבאר בגמר' דנדה ע"כ משמע ג"כ כמ"ש והוא פשוט וכדי לברר הדבר כשמלה בלי פקפוק כלל ושלא יהא מקום לבעל דין לחלוק אכל זה אציע ש"ס ערוכה כדברי שם בנדה דף מ"ג ע"ב חומר בש"ז מבשרץ וחומר בשרץ מש"ז חומר בשרץ שהשרץ אין חלוקה טומאתו פרש"י דשרץ קטן מטמא כגדול משא"כ בשכבת זרע פרש"י דחלוקה טומאתו דקטן פחות מבן ט' אין לו קרי מאי לאו לנוגע לא לרואה עכ"ל הרי להדיא מסוגיא זו דברואה יש חילוק דקטן פחות מבן ט' אינו טמא ובודאי כל זה אשתמיטתי' ליה ולכל בני הישיבה ועתה מה שמביא ראיה לדבריו מהרמב"ם פ"ז מה' תרומת אין שום סתירה כלל דה"ק שעדיין לא ראה קרי כוונת פרושו דאף שרואה דבר מה אינו נקרא כלל קרי מקרה בלתי טהור וכמשמעות לשון רש"י אין לו קרי וק"ל והוא ברור ומה שהשיג עוד מר על מ"ש בסי' ת"ן ס"ק ד' שאשתומ' על המרא' לא ידעתי שותא דידיה וכי כתבתי דמותר בי"ט במלאכ' האסורה לעשות לישראל כגון עבוד' השדה וכה"ג דודאי בזה י"ט ושבת שווין רק לענין שכירת התנור לאפות דזה ודאי לישראל שרי בי"ט דהו' צורך אוכל נפש א"כ במשכירו לעכו"ם ליכא חשש איסו' שיאמר שעביד בשליחות ישראל והוא פשוט וברור והדבר א"צ ראיה. ומ"ש מר וכהנה רבות מי ידעתי אמצאהו ואזי אשיב עליהם כיד ה' הטובה עלי ובמקום שכיון אל האמת אז לא יבוש יעקב מלומר דברים שאמרתי טעות הן כי אמת ליעקב תתן ומובטחני ששגגתי מועטין הן כי בכל המקומות שכתבתי על פוסק קטן וגדול ששגג או טעה בררתי הדברים תחלה כשמש בצהרים לפני תלמידי הסרים למשמעתי כי אדרבה דקדקתי בכל האפשר לברר דברי הראשוני' כמזרת ורחת. אף שנראה לכאורה על דבריהם תשובה נצחת ובמקום שהיה הדבר מפוקפק בעיני לפי המדומה כתבתי לא ירדתי לסוף דעתו כי זה דרכי כל הימים שלא לעמוד בחוזק על קט שכלי ודעתי רק להודות אל האמת כי מודים דרבנן היינו שבחייהו ומ"ש מר בפי' שתה בפסוקי' בזה נ"ל שכיון אל האמת אך צ"ע בגוף הירושלמי שאינו תחת ידי לע"ע: ועתה אשיב על דרך החיים מ"ש שם בסעי' יו"ד על מ"ש בסי' תמ"ח נ"ל לתרץ דלא אסור אלא נתינה חלוטה וכו' הנה ודאי זה התירץ נכלל בתוך לשון תירוצי שכתבתי והיינו במכירו אלא דמ"מ אינו מיושב שפיר משמעות לשון הפוסקים והש"ע שכתב אע"פ שישראל מכירו ויודע וכו' משמע במכ"ש באינו מכירו ושלא יחזו' לו דשפיר עביד לכן הוצרכתי לתירץ אחר ומה שמפקפק על תירוצי וז"ל זה אינו חדא שכללו בחדא בבא מכירה סתירת הדבר מהאי כללא לא ידענא כלל. גם מ"ש ועוד דמיירו קודם שנאסר בהנאה: בכאן לא הבין כוונתי לגמרי דהכי פירושו דלכך מותר ליתן במתנה כיון שאם לא יתן אסר לו אח"כ בהנאה לכך מותר ליתן במתנת חכם כיון שהוא עצמו אינו יכול ליהנות ממנו כי דחקא ליה שעתיה ושעה עוברת מהרה ומ"ש עוד ליישב הבל"ז בתוספ' גם זו ידעתי ששערי תירוצי' לא ננעלו בזה אך כתבתי אגב ריהטא שבני הרב יישב בזה דעת התוספ' ומ"ש בסי' י"ב וז"ל נסתפק במ"א אם הסובין מחמיצין אם לא ובחק יעקב סי' תנ"ד הבין שכ"כ במורסן וכו' ואינו מבין דבריו כי עיקר הספק על סובין ואדרבה משם ראיה מדקתני אין שורין מורסן לא לאשמעינן רבותא טפי אפי' סובין עכ"ל. בכאן מודה אל האמת שלא ירד אל המכוין באין מבין דברי כלל שהרי הרגשתי בכל זה שיש מקום לבעל דין לחלוק בכה"ג אף שמשמעות סתימת לשון המ"א לא משמע הכי ולכן כתבתי בתחלת לשוני היינו סובין היינו מורסן אלא כשהוא גס קרוי סובין וכשהוא דק קרוי מורסן והכל הוא חדא מילתא הקליפה מחטין וראי' ברורה לזה מלשון הרע"ב פי"א דתרומת משנה ה' המורסן של תרומה והן הסובין הגסין הרי שהיא היא ומכ"ש לפי פי' הרמ"בם ספ"ז דשבת שכתב וז"ל הסובין היא הקמח הבינוני ומורסן הוא קליפה העליונה עכ"ל א"כ אם המורסן הוא חמץ מכ"ש הסובין ואף אם ירצה הבעל דין לחלוק ולומר דלפי פרש"י הוא להיפך מ"מ יש ראי' ברורה ממתניתן ופרש"י עצמו דגם סובין מחמיצין דהא במתני' ריש פ' אלו עוברין קתני וזומן של צבעים הכי תרגימו מיא דחוורי דצבעי בה לבא ופרשי' מיא דחוורי מי סובין הרי דסובין הם חמץ גמור וא"כ יהי' כוונת המ"א הן על סובין והן על מורסין שגג בזה ובעל השו' לא מצא אלא סובין כמוץ אשר תדפנו הרוח ה"ק יעק': שאלה כ"ג בחג השבועות שחטו תרנגולת ולא נמצא לה מרה וטעם את הכבד ולא נמצא לה טעם מר אי מותר לצלותה בי"ט כיון דאתילד בה ריעותא ואי לא יטעום בה טעם מר אחר הצליה נמצא דהוי טרחא שלא לצורך אוכל נפש בי"ט והוא אסור: תשובה דוגמת שאלה זו קמבעי' בש"ס דביצה דף ל"ד בעוף שנדרס או נרצץ בכותל ובעי' ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחטה בי"ט מי מחזיקינן ריעותא בי"ט או לא (ופרש"י מי חיישינן הואיל וצריכה בדיקה ואתילד בה רעותא בגוויה מי מחזיקינן ריעותא בי"ט דלמא משתכח טריפ' ונמצא שוחטה שלא לצורך בשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמירינן אנפשין ובדקינן מיהו סמכינן ארובא ורוב בהמות אינן לכלו' טריפות הכא מהו א"ל תנינא אין מלבנין את הרעפים בהן מפני שצריך לבדקן א"ל אין מלבנין מפני שצריך לחסמן מתנינן לה ופסקו כל גדולי פוסקים ראשונים וה"ה הרמב"ם והרשב"א והרא"ש והטור ושאר פוסקים דמותר לשחטו בי"ט וכפשיטות הש"ס מפני שצריך לחסמן וכפ' הב"י בש"ע סי' תצ"ח סעי' ח' אכן מהרש"ל פ"ד דביצה פסק בהגהות אשר"י להחמי' והשיב על המקילין וכן מבואר בתשובת חות יאיר סי' קנ"ח יע"ש מ"מ אין דברי מהרש"ל מוכרחים וחלילה להחמיר לאחריני נגד כל גדולי פוסקים אלו אשר בית ישראל נשען עליהם ופסק הרמ"א וב"י בש"ע כוותייהו אך אי קשיא הא קשיא ותמיהא קיימת מה שמקשה שם בחות יאיר סי' קנ"ח בשם הגאון בעל עבודת הגרשוני פסק הש"ע גופיה אהדדי דבי"ד סי' רס"ו סעי' ז' ובא"ח ס"ס של"א פסק דאדם שלא מל מעול' לא ימול בשבת והמקור הדין הוא מהמרדכי ס"פ כיסוי דם ות"ה ס"ס רס"ה שמביאין ראי' מהאי סוגיא דביצה דאסור ללבון הרעפים מפני שצריך לבדקן ובסי' תצ"ח פסק בעוף שנדרס ששוחטין בי"ט דקי"ל מפני שצריך לחסמן ע"ש דבריו באורך שרוצה ליישב התמיהא לא עלתה בידם ולע"ד נראה דאף שלפי המקור ומוצא הדין נראה דבמחלוקת שנויה מ"מ נ"ל דהב"י בא"ח סי' של"א ובי"ד רס"ו דפסק כהמרדכי ות"ה היינו כהלכתא ולא כטעמייהו אלא ס"ל לחלק דלענין למול בשבת דקי"ל מילה ודאי דוחה שבת ולא מילה ספק לכן כל שיש לספק שלא ימול כהוגן כיון שלא מל מעולם אינו דוחה שבת משא"כ גבי י"ט דמותר לבשל אם כוונתו לאוכל נפש אף שיש לספק שלא יהיה ראוי לאוכל נפש מ"מ איהו דידיה עביד בשעת עשייה והוי בכלל אשר יעשה לכל נפש ותדע שהרי מה"ט סובר רבה בפסחים דף מ"ו ע"ב דהאופה מי"ט לחול אינו לוקה הואיל ואי מקלעו אורחים חזי' לי' אע"ג דהתם איסורא מיהו איכא היינו משום דאין כוונתו לאורחים אבל ודאי מותר לאפות ולבשל אם כוונתו אולי איקלע אורחים ובלבד שלא יערים הרי דאף על הספק מקרי צורך אוכל נפש ועוד יש לחלק דדוקא התם גבי מילה שחשש הוא שהמוהל עצמו יקלקל בחבורה ואדם מועד לעולם על כן לא ימול בתחלה בשבת משא"כ בעוף שנטרף ממילא ולא איהו קעביד בידים לקלקל אותו מאוכל נפש והיינו טעמא נמי גבי לבון את הרעפים דלא אסרינן מפני שצריך לבדקן ולפי מה שמחלק בד"מ סי' תצ"ח וגם הב"ח שם ס"ק ז' וז"ל הא דעגל שנשחט בי"ט צריך להפריס ע"ג קרקע ואע"ג דגבי עוף הנדרס מותר לשחטו אף דאיתליד בה ריעותא משום דסמכינן ארובא וחזקה דרוב בהמות בחזקת כשרות הן עומדו' משא"כ עגל זה שנולד בי"ט אינו בכלל הרוב שהרי תיכף שנולד אתיילד ביה ריעות' שאינו יכול לעמוד חיישינן לרסוק איברים עד שיפרוס על גבי קרקע וזה כוונת הד"מ אלא שקיצר בלשונו ובחנם השיג עליו המ"א שם ס"ק י"ו והניח דברי הד"מ בצ"ע כי נתעלם ממנו דברי הב"ח ועפ"ז מיושב ג"כ קושית הט"ז שם בס"ק ח' וט' א"כ גם בהאי דמילה יש לחלק כה"ג כיון שלא היה לו חזקת מומחה לימול מקודם אסור למול בתחלה בשבת ועפ"ז מתורץ ג"כ הקושיא שניה שמקשה עוד שם בחות יאיר מהאי דאין אופין בפורכי חדשה מטעה שמא תפחת ויהא טרחא שלא לצורך אוכל נפש היינו נמי מהאי טעמא שלא היה לתנור חזקת אפיה כתיקונו מעולם ומהאי טעמא היה נ"ל להורות במי שלא שחט מעולם אסור לשחוט לכתחלה בי"ט כיון שעדיין אינו מוחזק באימון ידים ושלא יתעלף חיישינן שמא יקלקל שחיטתו והוי טרחא שלא לצורך אוכל נפש ואסור כמו במוהל: ואע"ג דלחילוק ראשון שכתבתי דמשום ספק אוכל נפש מותר בי"ט מ"מ אין להקל אבל בנדון דידן נ"ל דאף החושש לדעת מהרש"ל להחמי' לעצמו מ"מ בהאי דמרה אין להחמיר כלל דבלא"ה כתב השפתי כהן בס"י מ"ב ס"ק ד' וז"ל ואפשר דקים לי' להגאונים דמלתא דלא שכיח דמרה יהא נטילה לגמרי והגילו' שנבלע במקומו לכך מותר לטעמו בלשונו קודם הצלייה ואחר הצליה עכ"ל א"כ גם בזה אפשר לסמוך על זה לצלותו בי"ט ואף שאין דברי הש"כ מוכרחים וברורים כל כך: דעינינו רואות הרבה פעמים למעש' שאין טועמין בה טעם מר לא קודם צליה ולא אחר צליה: ומה"ט כתבתי בספרי מנחת יעקב כלל פ"ח ס"ק ד' שאין לסמוך למעשה אי נאבדה הכבד קודם שטעמה והש"כ עצמו מסופק בדבר וכתב לשון ואפשר וכן פסק וכוון לדברי בתשובת עבודת הגרשוני סי' י"ז יע"ש מ"מ לענין נידון דידן דבלא"ה רבו כל גדולי הפוסקים המתירין אין להחמיר כלל ומדין זה יש ללמוד עוד דבר הדומה לדומה במה שפסק בי"ד בש"ע סי' ס' סעיף ג' בבהמה שנפסקה רגליה לא יאכלו ממנה אלא ע"י בדיקה שיצלה אותו ותתפרק לחתיכות אם היא נשיכת נחש דמותר לצלות בי"ט: ואף דלדעת רמ"א שם אין נפקותא בזה דהוא פוסק דא"צ בדיקה בזה דלא שכיחי נחשים מ"מ הא השיג עליו הש"כ וסובר דצריך לבדוק כיון דאפשר ולזה מהני עכ"פ מה דלא שכיחי נחשים דמותר לצלותו בי"ט: אכן בספרי מנחת יעקב כלל פ"ו ס"ק וי"ו השגתי על הש"כ בזה והבאתי ראיות ברורות לדברי רמ"א בהג"ה א"כ אין מקום לנדון זה כי אם בכבד שנטלה המרה ואגב רציתי לעוררך בדבר חדש מקרוב נדפס ספר הל' קטנות וכתב בחלק ב' סי' ש' וז"ל מ"ש בחסרה המרה טועמין בכבד ודוקא שהכיס קיים ולא ניקב אלא נתרוקן דכבד כועס אינו בולע וכן מצאתי בפסיקתא עכ"ל ולא ידעתי איך מלאו לבו לפסוק כן בפשיטות נגד משמעות גדולי פוסקים ראשונים ואחרונים כי יתן בכיס עינו. גם הפר"ח בסי' מ"ב ס"ק ד' משמש בכיס וכתב לולי שהרבה גדולי' מכשירין היה מטריף אבל מ"מ מסיק דהכי נהוג עלמא להתיר ואף שהכבד אינו בולע להכיס צ"ל דקים להו להפוסקים דכל שנתרוקן המרה גם הכיס נדבק ונסרך תוך הבשר הכבד או נפסד ומ"מ אינו נטרף בכך ואם קבלה היא נקבל ואין להחמיר יותר על דבריהם דבלא"ה רבו המכשירין בחסרה המרה עיין בד"מ סי' מ"ב כנ"ל ה"ק יעקב: