שבט סופר חלק ב שעז

דמוקי מתני' כר"י דוקא ולא מחלק בין הקפת יו"ט לשאר הקפת החנות ובכ"מ הביא בשם מגדול עוז שטעם רבינו מדמותיב מינה לר' יוסף בפ' השואל ודחוק לשנוי' ולא דחי הא מני ר"י הוא וכבר תמה עליו בספר גדולי תרומה דדברים אלו אין להם מובן כלל דמאי שייך ניתנה לתבע או לא להא דר"י דהקפת חנות. ולפי חומר הקושי' אמרתי לקיים דברי המגדול עוז שלא יהיו כדברים סתומים וחתומים וארחיב קצת דנסתפקתי הא דהלואה אסור ביו"ט אי דוקא בלא משכון מטעם שמא יכתוב שלא ישכח שלוה לזה אבל בהניח משכון כיון דמשכון בידו י"ל לא שייך שמא ישכח וממילא לא אתי לכתוב ומותר אפי' הלוני אלא מסתימת הפוסקים משמע דהלוני אפי' בהניח משכון נמי אסור ונ"ל הטעם דודאי דוחק לומר ולחוש שישכח לגמרי שהלוה לזה לאחר שלשים יום אלא דהחשש שמא יכתוב הוא שלא ידע כמה וכמה הלוה לזה וזה קרוב לשכוח ומה"ט אפי' במשכון אסור אף שידע למי המשכון ולמי לוה מ"מ לא ידע ג"כ כמה הלוה לו וכמה מדויק לשון רש"י שכ' בד"ה הלוני וכו' ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלותי כדי שלא ישכח מה"ט כמ"ש משום דכל החשש שלא יזכור סכום אשר הלוהו אבל גוף הלואה רחוק שישכח ובשביל זה לא הי' אוסרין לומר הלויני ומשו"ה נ"ל אפי' במשכון נמי אסור דמנקיטת המשכון אכתי לא ידע כמה הלוהו, אלא אף דהלויני אסור אפי' במשכון מ"מ פשיטא דבמשכון ניתנה לתבוע כיון דכל החשש דאם יכול לתבוע בב"ד יכתוב א"כ במשכון דבלא"ה בטוח במעותיו ע"י משכון יכול לתבוע ג"כ ממנו בב"ד ועיין ברשב"א ד"ה אי אמרת שכ' כן דלא אתי למיכתב כיון דמשכונו הוא בידו ועיין בב"י בסי' תקס"ה ולפ"ז יש להקשות לכאורה מאי מקשה ממתני' דהשוחט את הפרה דלמא מתני' בהניח לו משכון ולמ"ד דלא ניתנה לתבוע בודאי רחוק לומר דלוה בלא משכון ובמשכון לכ"ע ניתנה לתבוע ומש"ה משמט ואע"ג דמלוה על המשכון אינו משמט זה דוקא אם לקח בתורת משכון אבל לפי מה שכתבו הראשונים הובא בש"מ בכתובות דף ז' מהא דרב אמי דאמר אתפסוהו אמטלטלין דלא שרי ליקח בתורת משכון גמור רק לזכרון דברים בעלמא ומשו"ה מותר ליקח משכון בי"ט ולא הוי כקונה קנין א"כ כה"ג מבואר בש"ס גיטין פ' השולח דמשמט וכה"ג ניתנה לתבוע ולא קשה ממתניתן, ועיין במג"א סימן ש״ו ס"ק י״ג, וצ"ל דהמקשה דחיקא לי' לאוקמי מתני' בהניח משכון מה דלא מפורש במתני' אלא דאי הקפת החנות בלא"ה לא משמט וצריך לאוקמי מתני' ע"כ כר"י דנתן וחלק עוד הפעם בהקפה אף דגם זה לא מפורש במתני' מ"מ כיון דא"א לאוקמי מתני' בענין אחר דיהי' הלואה ע"כ בכה"ג איירי א"כ גם בהניח משכון יש לאוקמי וע"כ דהמקשה סבר באמת דשוחט את הפרה לא דמי להקפת חנות ומתני' ככ"ע אתי' מהטעמים שכ' הכ"מ ובב"י ח"מ סי' ס"ז ושפיר מקשה מסתמא דמתני' דלא משמע בהניח משכון וזה כונת המגדול עוז כיון דלא מתרץ כר"י וא"כ גם בהניח משכון יש לאוקמי וע"כ ככ"ע אתי' ואף שקשה להעמיס בדברי המגדול עוז ממש מ"מ דרך ואופן תירוצו יש ליישב כן ועיין. והנה בר"ש שביעית מקשה דהא גם לרבה דסבר נתנה לתבוע נמי קשה דהא בי"ט לכ"ע לא נתנה לתבע והוי כמו שהלוה לעשר שנים דלא משמט, ונ"ל ליישב עם דברי התומים בסי' ס"ז שהעלה הא דפסק הרמב"ם אם אמר ע"מ שלא יתבענו משמט וכתב הר"י קורקס החילוק בין שלוה לעשר שנים ובין שלא יתבענו משום דחייב עכ"פ לצאת ידי שמים וגם אי תפס לא מפקינן משא"כ לעשר שנים ומשמע מדבריו דאפילו בע"מ שלא יתבענו לעולם נמי והתומים חולק דלא משמע כן מירושלמי דע"מ שלא יתבענו לעולם בודאי אין שם חוב עליו אלא הרמב"ם איירי שלא לתבוע בשביעית וכיון דאח"כ הוי חוב גמור וגם בתוך שביעית יכול לתפוס ומשו"ה משמט ולפ"ז א"ש קושי' הר"ש דאע"ג דלא נתנה להבוע בי"ט מ"מ אי תפס לא מפקינן וכיון דעכ"פ אחר יו״ט הוי חוב גמור דנהנה לתבוע ומש"ה משמט וקרינן לא יגוש משא"כ דאי אין נתנה לתבוע כלל אפי' לאחר יו"ט לא מהני מה שבתוך השביעית דתפס לא מפקינן וא"ש ועיין קצרתי. ואציע לפני מעצתו מה שאמרתי מאז להביא ראי' מסוגי' זו למה שכ' המג"א בהל' שבת רמ"ב בשם הירושלמי דלווין ברבית לצורך שבת וסעודת מצוה ופי' בנתיב חיים דמנכרי קאמר דחיישינן שמא ילמוד ממעשיו אבל לצורך מצוה שרי ובשו"ת באר יעקב ראיתי שמפרש ברבית דרבנן דאתי' עשה דעונג שבת ודחי דרבנן וכן מפרש בפרמ"ג שם ומכאן נ"ל ראי' דאפילו ברבית דרבנן אסור דאם לא כן מאי מקשה הש"ס דמתני' דלא כהלל דלמא בחול בודאי אסור משום רבית אבל בשבת הי' מותר אע"ג דיש בו חשש רבית דרבנן דהא גם לב"ה לא הוי רק רבית דרבנן לכל היותר ומש"ה קמ"ל מתני' דאפי' בשבת דמותר מצד רבית לא יאמר הלוני אבל בחול בודאי אסור משום רבית ואין לדחות דדוחק לאוקמי בגברא ערטלאי כמו שמצינו כמה פעמים ומש"ה משני במרווח יותר בקיץ דמי דהא כל דינו דמתני' דמותר הוא דוקא לצורך שבת הן אמת דמדברי מג"א סי' ש"ז ס"ק ט"ו משמע דוקא משכון אסור אם לא לצורך שבת אבל שאלה מותר אפי' בשלא לצורך בלא משכון והא דכתב בס"ק שאח"ז דשאלה וחזרה מותר ודוקא לצורך שבת קאי דוקא על פירעון ועיין בפרמ"ג שם שמפרש נמי כן אבל באמת מדברי חדושי הרשב"א כאן מוכח בפי' דגם שאלה התירו רק משום צורך שבת משום דבשאלה נמי יש לחוש שלא יתבע קודם שלשים ואתי למכתב והדרא הראי' דע"כ לצורך שבת איירי מתני' ומוכח דגם רבית דרבנן אסור. ובזה מיושב דקדוק של תיו"ט על הא דאמר לימא מתני' דלא כהלל מהא וכן אשה וכו' דהא רישא נמי קשה ועיין בתוס' ר"ע איגר שתי' ע"פ דברי הרשב"א ורמב"ן כאן ולדברינו יש לומר דאגב רצה לאשמועינן דאסור לצורך שבת אפי' ברבית דרבנן וזה מוכח מדדייק דמתני' דלא כהלל ואי הוי דייק מרישא הוי אמינא דוקא יין ושמן אסור ברבית ומש"ה מדייק דלא כהלל אבל בככרות דעיקר סעודת ועשה של עונג שבת הוא בפת דוקא וה"א דשרי ומש"ה מדייק מסיפא אגב אורחא לאשמעינן דאפילו בפת אין לווין ברבית דרבנן וזה מוכח מדקאמר לימא מתני' דלא כהלל ועיין ותמוה לי דהרמב"ם וש"ע סי' ש"ז לא הביאו הא דמתני' דאם אינו מאמינו לו מניח לו משכון עלי' כיון דגם זה אסור אפי' בלי קנין רק משום צורך שבת כמ"ש המג"א א"כ מפ' מה לא הביאו הא דמניח לו משכון וברמ"א הביאו ולא מצאתי בנושאי כלים שהרגישו בזה וצ"ע ועיי' בשעה"מ הל' שבת פ' כ"ג בענין קניית משכון ובפ"ה מה' לולב לענין הפקר בשבת שהביא שיטות ראשונים בזה אי מותר להפקיר ובמג"א סי' י"ג פסק דמותר להפקיר מהא דש"ס שבת קל"ה הואיל בידו להפקיר והסביר ראייתם במחש"ק שם ובחדושי הרמב"ן פסחים כתב בפשיטות דאסור להפקיר בשבת כמו אין מקדישין משום גזירה מו"מ והוכיח מזה דע"כ ביטול לאו מתורת הפקר וראיתי מאז בשו"ת ר"ע איגר קע"ד שחקר אי מותר לזכות מהפקר בשבת כיון דליכא דעת מקנה ולכאורה נ"ל שתלי' בשיטת רש"י ותוס' פ"ק דמציעא דף י"ב גבי מתגלגל אי הפקר חשיב דעת אחרת מקנה או לא ואי חשיב דעת אחרה מקנה א"כ אז בשעת שזוכה מן ההפקר נעשה כמי שהקנה לו המפקיר וביותר יש להסביר לפי מה שכ' בקצה"ח סי' רע"ב להסביר שיטת רש"י לפי מה שכ' הרמב"ם דהפקר מצד נדר ואסור לחזור בו והפקר אינו עושה קנין וא"כ כיון דהפקר אינו יוצא מרשותו וא"כ הזוכה מיד הבעלים הוא שזוכה וא"כ בודאי דמי למקח וממכר לגמרי דבשעת זכיי' יש כאן קונה ומקנה א"כ לרש"י אסור לזכות מן ההפקר ולתוס' מותר. ולפ"ז י"ל דלענין להפקיר בשבת הוא להיפך כיון דלרש"י לא ולא עדיין לגמרי מרשות בעלים והפקר אינו עושה קנין מותר להפקיר ולתוס' אסור ולענין לזכות מהפקר הוא להיפך לתוס' מותר ולרש"י אסור, ובתשובת רע"א שם רצה להביא ראי' הסוגי' דגיטין דף ע"ז ותיזל ותיחד וכו' ואמאי התירו שבות דמו"מ הא אפשר בהיתר דהבעל יפקיר וזה שרי לדעת מג"א סס"י י"ג והיא תזכה אח"כ מן ההפקר וע"כ דאסור לזכות מן ההפקר ואח"כ דחה ראי' זו מכח כמה טעמים יג"ש, ויש לדחות בלא"ה ראי' זו לפי מה שכ' בשעה"מ פ"ה מהל' לולב על הא דכתב הריטב"א בשבת דף ק"כ ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע"ג דאסור להפקיר בשבת שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מחזי כקנין וכ' בשעה"מ דאין ראי' מריטב"א דאסור להפקיר דיש לומר דוקא הכא שכונתו שיזכה לאחרים כהאי דאמר בואו והצילו לכם