שלל דוד ז

ספר שלל דוד הלכות יסודי התורה

פרק ה' דין א' כל בית ישראל מצווין על קידוש ה' וכו' כתב מרן בכ"מ ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב"ן דעכ"ום הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא וכו' ואפשר שלזה כיון רש"י שכתב על מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הוא וכו' יהרג ואל יעבור ע"כ. הנה ודאי לא הביא ראיה שזה דעת רבינו דלאו ג"ע הוא. דמבואר מדכתב בד"א בזמן שהגוי מתכוין להנאת עצמו וכו'. או אנס אשה לבועלה וכו'. אלמא דלאו ג"ע הוא משום דאם ג"ע הוא אפי' נתכוין להנאתו יהרג ואל יעבור ולכאורה קשה דיביא ראיה לזה ממה שפריך בש"ס והא אסתר פרהסייא הוא. ולא קאי פריך והא אסתר גלוי עריות הוא. אלמא פשיטא ליה להש"ס שלאו ג"ע הוא. . ולהכי פריך משום דבפרהסייא הוא דהכי עדיף מראיה שמביא מרבא שאמר הנאת עצמן שאני דהא אמרינן דשלש עבירות יהרג ואל יעבור ואפי' מתכוון להנאת עצמו דאימא דרבא סבר דגם בעריות אם הגוי הוא מתכוין להנאת עצמו כיון שהיא אנוסה אינה מחייבת למסור עצמה. והא דקתני בברייתא שם אפי' נערה המאורסה תהרג וכו'. גריס יהרג ולא יעבור דקאי אבועל. וזאת הגירסא מביא לה התוספות שם וא"כ ליכא ראיה דס"ל דעכ"ום הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"כ הוא דאימא דהוא עריות. והיכא שהיא עשתה ברצונה דליכא אונס חייבת למסור עצמה ורבא שאמר הנאת עצמן שאני הוא שהוא שבאונס אסתר היתה. ודקא מקשה הש"ס והא אסתר פרהסייא הוא משום דאפי' אנוסה כיון שבפרהסייא הוא חלול השם בדבר וחייבת. למסור עצמה משום חילול השם. ועל זה תירץ רבא הנאת עצמן שאני דהיינו כיון שהוא להנאת עצמן אפי' בפרהסייא ליכא חילול השם ושלא כדברי רבינו שנראה להדיא דבשלש עבירות אפי' מתכוון להנאת עצמו חייב למסור עצמו. וכתב או אנס אשה לבועלה וכיוצא. אלמא דלאו ג"ע מקרי. ונראה דכוונת דברי מרן הכ"מ הכי כיון דדברי רבינו הכי מבוארים דבג"ע אפי' מתכוון להנאת עצמו דא"כ גריס בברייתא על נערה המאורסה תהרג. וא"כ מה שכתב או אנס אשה לבועלה. דמשמע דלאו ג"ע הוא. הוא משום דס"ל כהרמב"ן דעכ"ום הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא. ונתן הטעם דס"ל הכי משום דא"כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני. דלפי דברי רבינו דסבר דבג"ע אפי' מתכוון להנאת עצמו דהכי משמע מנערה המאורסה וכמ"ש ופסק כרבא. ואם ג"ע מקרי היאך אמר רבא דהנאת עצמן שאני. והא בשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפי' מתכוון להנאת עצמו דהיא ראיה אלימתא

דין ד' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צ"ל שאין ממיתין אותו ב"ד וכו' מרן בכ"מ הביא קושיית הרמ"ך וכתב עליו ואין תלונתו על רבינו אלא על חז"ל שדרשו ההוא ולא אנוס ע"כ אע"פ שהרמ"ך כתב למטה דכרת לא מחייב דרחמנא לבא בעי אבל מיתת ב"ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבד אחר שהתרו בו חייב. מ"מ כאן שהרמ"ך הוא נקט טעם החיוב הוא דדומה לפוער עצמו לבעל פעור דהוא חייב. וה"נ אם עבד עכ"ום באונס והתרו בו חייב. על זה הא מתרץ מרן דאין תלונתו על רבינו אלא על חז"ל שדרשו הכי. וכיון שדברי הרמ"ך לא נקט חילוק בין כרת למיתת ב"ד. אלא היה מחייבו משום דדמי לבעל פעור אבל דברי הרמ"ך למטה הוא מקשה על רבינו שהוא למד מונתתי אני את פני באיש ההוא. ההוא ולא אנוס וכו'. על זה אמר דקו' פריכא הוא שיש לחלק בין כרת למיתת ב"ד שעכשיו הוא דאמר הכי. ועל זה תרץ מרן הכ"מ איני רואה לחלק דכיון שאינו עובד אלא באונס מה התראה שייך בזה דהתראה ניתנה כדי להבחין אם שגג הוא ולא ידע שהוא אסור שאם ידע שהוא אסור אינו עובד. וכאן שאם התרו וקבל ההתראה הוא מרוצה ולא אנוס. ואם אומר שרוצה לעבדה משום שאונסין אותו אינו מרוצה אלא אנוס. וכמו שכתב בכאן. ודבריו חיים וקיימים שהרי רבינו כתב ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר שהוא מביא ראיה ג"כ מזה שאין ממיתין האנוס. וממה שבאה התורה לומר שאין הורגין אותה ב"ד כמש"ה ולנערה לא תעשה דבר. משמע שהתרו בה ואעפ"כ אין הורגין אותה. שאם לא התרו בה מהיכא תיתי להרגה בלא התראה עד שאצטריך לומר ולנערה לא תעשה דבר. ואם זאת ההתראה קבלה אותה ואמרה מרוצה לבעילה זאת הרי לא אנוסה היא. ומוכרח שאמרה שמרוצה משום שאנס אותה. ואעפ"כ פטרה הכתוב כמ"ש ולנערה לא תעשה דבר. וטעם דבעל פעור ס"ל רבינו דלא לענין חיוב סקילה אמרינן דזאת היא עבודתה אלא לענין חיוב חטאת כמ"ש הוא ז"ל

דין ה' וכן אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכ' ונהרגנו וכו' מרן בכ"מ הביא טענ' הרמ"ך ותרץ על טענתו ואמר אבל ברישא שלא ייחדוהו שלא אמרו אלא תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו א' מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דילמא דמא דהאי סומק טפי ועל פי טענה זו א"א להם למסור א' מהם. אלא על ר"ל קשיא דאמר שאע"פ שייחדוהו להם אם אינו חיוב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי