שלמי נדרים עז

מצוה ודאי אסור אפי' שלא בזמן החורבן למלא פיו שחוק אבל בשמחה של מצוה כגון בחתונה היה היתר בזמן שביהמ"ק היה קיים ובזה"ז ערבה כל שמחה אפי' בשמחה של מצוה מ"מ לא ימלא פיו שחוק ועפ"ז יתיישב הסוגי' דהיינו טעמא דרבי שהיה מתיירא שישחוק, לפי שרבי היה אחר החורבן כפרש"י בפ"ק דחולין (דף ו':

) ד"ה את בית שאן ובסוף מכות אי' שם דר"ג וראב"ע ור"י היו מהלכין בדרך ושמעו קול המולה התחילו הם בוכים ור"ע משחק כו' אמר להם לכך אני משחק אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ וא"כ לר"ע מותר לשחוק מטעם זה דאם לעוברי רצונו כך כו' א"כ זה היה פלפול של רבי ובר קפרא דרבי לא אזמני' לב"ק כדי שלא ישחוק דס"ל כהני תנאי דאסור למלא פיו שחוק בעוה"ז אפי' בשמחה של מצוה. וא"ל בר קפרא אם לעוברי רצוני כך כו' דס"ל כסברת ר' עקיבא א"כ מותר לשחוק עכ"פ בשמחה של מצוה עד כאן ת"ד ובפשוטו יש לומר דגם מתחלה כשכתב בר קפרא אם לעוברי רצונו כך היה כוונתו שלא יהיה לפלא בעיני העולם איך קבל רבי שכר העוה"ז כך והיה כוונתו אם לעוברי רצונו משפיע הקב"ה עושר רב כ"כ לעושי רצונו על אחת כו"כ כמו דאי' בהוריות (דף י':

) ומי סני להו לצדיקי דאכלי תרי עלמא אלא שהעטיף לשונו הקדוש במחלצות בחדה סתימה קצת שיהיה נראה מזה איזה משמעות אחרת לרמז שהוא מקפיד במאי דלא אזמני'. ואח"כ כשאזמני' ביאר כוונתו הפנימיית. אם לעושי רצונו בעוה"ז כך שהוא רק שכר הפירות לעוה"ב על אחת כמה וכמה:

ד' נא בר"נ ד"ה ובקירקני דאמך שתהא אמך מקרקרת ומזמרת עכ"ל ק"ק הא קול באשה ערוה גם לא מצינו שהיתה אח"כ מזמרת רק שמזגה את הכוס כדאמר תיתי דביתכי תרמי לי נטלא אחת והמפרש פי' בקירקני דאמך. במזיגתה שתמזוג לי הכוס וגם ע"ז קשה דאסור להשתמש באשה וכל שבנדה אסור אסור ג"כ בא"א ע' באה"ע סי' כ"א סעיף ה' ובביאורי הגר"א שם אכן זה אפשר ליישב ע"פ מה דאמרינן בקידושין (דף פ"ב.) דאמר שמואל הכל לש"ש וכתבו התוס' שם וע"ז אנו סומכין השתא שאנו משתמשים בנשים. וכן הביא הרמ"א שם בהג"ה דכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לש"ש מותר אבל על פי' הר"ן שתהא מזמרת ק"ק איך ישמע בר קפרא קול זמר שלה אמנם לפמ"ש הריטב"א שם בסוף קדושין דהכל לפי מה שהאדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה בלבו טינא כלל מותר להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום א"א והביא ראיה מהא דר' אבהו כתובות (דף יז.) דכי הוי אתי ממתיבתא כו' נפקן אמהתא דב"ק לאפי' ומשריין ליה הכי רבא דעמיה ומדברנא דאומתי' ורב אדא בר אהבה נקיט כלה אכתפי' ורקיד בה ולא חייש להרהורא הכי נמי בר קפרא שהוא ידע בנפשו שיצרו נכנע אליו לא היה חייש להכי שם בר"נ מאי תבל דכתיב באשה הנרבעת לבהמה עכ"ל. בפ' קדושים כתיב ג"כ גבי כלתו תבל עשו דמיהם בם. ושם לא שייך הך פירושא דפריש בר קפרא תבלין יש בה ואפשר דשם יש לפרש כפרש"י בחומש מלשון בלבול שמבלבלין זרע האב עם זרע הבן אבל הכא באשה הנרבעת לבהמה לא מיסבר להו האי פירושא ולהכי פירשו בלשון תבלין ומצאתי כן בס' מאורי אש בשינוי קצת וע' בשיטה מקובצת שפי' תבלין יש בה כלו' תערובת יש בביאה זו דומיא דתבלין שכל ביאה מין במינו. אבל אשה הנרבעת לבהמה זרע מעורב הוא:

ע"ב במשנה דג דגים שאני טועם אסור בהן כו' בין מלוחים " בין תפלים בין חיים בין מבושלים. גבי מלוחים שייך לישנא דתפלים וגבי מבושלים שייך לישנא דחיים אבל חיים ותפלים חדא מילתא היא וכמו דאמרינן בעלמא בין שוגג בין מזיד בין אונס בין רצון דמזיד ורצון חדא מילתא הוא ויש להעיר כיון דדג תפל אוכל שאינו ראוי הוא כדאי' בשבת (דף קכ"ח) דג תפל אסור לטלטלו בשבת ופי' רש"י דאינו ראוי לכלום וע' בתוס' שם בתירוץ קמא שכתבו דגם לכלבים אינו ראוי וגרע מבשר תפל דחזי לאומצא וא"כ הכא דאמר דגים שאני טועם נימא דלא הי' דעתו אלא למבושלים דיש בהם טעם ולא לתפלים דאינו ראוי לכלום ואף לכלבים אינו ראוי וגרע מבשר תפל והנה בש"ע סי' רי"ז כשהעתיק דין זה לא הזכיר בין חיים בין תפלים וגם דין דג או דגה ודג דגים ולא ידעתי למה ובטור הזכיר כולם וע"ל (דף נ"ד:

) גבי שאני עופות דאפשר ע"י שליקה ובט"ז סי' רי"ז ס"ק ז' שפי' שם כיון דאפשר שום אכילה בעופות חל עלייהו הנדר ואסור בכל גוונא פי' לאוכלם צלוי ע"ש ובזה י"ל גבי דגים כיון דאפשר לאכלם ע"י תיקון חל עלייהו האיסור לאכלם אפי' קודם התיקון וצ"ע:

בפי' הרא"ש ד"ה דכבוש מאי כו' ולאידך פירושא כו' כפי הנוסחא שלפנינו אין לו מובן. כי לא נמצא שני פירושים שיפרש במשנה רק פירוש אחד וכפי הנראה שבשגגת המדפיסים נשמט פי' א' והכוונה הוא לשני הפירושים שהביא הר"ן וכצ"ל ולאידך פירושא מי הוי כהכבוש דהד' דכבוש הוי כמו ה"א הידיעה והב"י בסי' רי"ז כתב שהרא"ש פי' כפי' אחרון שבר"נ נראה שלא היה בגירסתו הך ולאידך פירושא כו' עיי"ש:

דף נב תמצית דברי הר"נ בשיטת הרב אלפסי ז"ל שפסק בפת שאפאו עם הצלי דאסור לאכלו בכותח אע"ג דקיי"ל דריחא לאו מילתא הוא משום דהוי דשיל"מ דהא מצי למיכל בהדי בישרא ומש"ה אפי' באלף לא בטיל. והקשו עליו הראשונים דהא דדשיל"מ לא בטיל אפי' באלף הוא דוקא במין במינו אבל לא בשאינו מינו ובשר בפת הוי אינו מינו. והר"ן חידש דשני מיני דשיל"מ יש. האחד מה שהוא אסור עכשיו ויש לו היתר לאחר זמן ובדבר שיל"מ כזה הוא דיש חילוק בין מב"מ למבשא"מ ויש עוד אופן דשיל"מ שיש לו היתר גם עכשיו דשיל"מ כזה אף בשא"מ לא בטיל ואסבר לה בטעמא באריכות ולבסוף כתב עוד בקצרה שהרי אתה רואה שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בביטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו וכיון שכן כל שהוא מוסיף היתר שאף עכשיו יש לו היתר ראוי להחמיר בביטולו שלא יתבטל אפי' בשאינו מינו ופת שאפאה עם הצלי להא דמיא שאף עכשיו יש לו היתר לאכלה שלא בכותח והנה הגאון רע"א ז"ל בתשובותיו סי' קפ"ט הקשה על דברי הר"ן ממשנה ערוכה ריש פ"ט דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה. אם רוב מן הגמלים מותר והיאך בטל הצמר רחלים בצמר הגמלים הא הוי היתר בהיתר דלא בטל כמו דבשר לא בטל בפת לאכלו עם חלב כו' דמה חילוק בין ריח משהו של בשר שנבלע בפת דלא בטל משום דשיל"מ דהוי היתר בהיתר ובין צמר רחלים דבטל בצמר גמלים הא הוי היתר בהיתר כו' יעויי"ש עוד שהקשה על דברי הר"ן מהא דחולין (דף קי"א:

) דאמר אביי צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח ורבא סבר דמותר לאכלו בכותח ע"י טעימה שיטעום מקודם אם יש בו טעם בשר וקשה מה מהני מה שיטעום מקודם ולא ירגיש טעם בשר. הא מ"מ אם יש בו אפי' משהו בשר ג"כ אסור לאכלו בכותח משום דהוי דשיל"מ (שם כתוב טעימת קפילא ואינו מדוקדק דדוקא בטעימת איסור ע"י עובד כוכבים בעינן קפילא דלא מרע אומנתו אבל בטעימת היתר ע"י ישראל לא בעינן קפילא ע' ביו"ד סי' צ"ו וצ"ח]. והנה על קושית הגרע"א הראשונה מהא דצמר רחלים שטרפן עם צמר גמלים דבטל ברוב כתב הרב בעל בית מאיר ביו"ד סי' ק"ב דס"ל להרי"ף דאין לדמות איסורי אכילת אדם או אכילת מזבח. לאיסור שעטנז דכה"ג אשכחן לגבי כלאי זרעים דעיקר הקפידא במראה עינים ובאמת הר"ן בעצמו בתשובה (הביאו הפר"ח בא"ח סי' תמ"ז ס"ק ד') ס"ל דהיתר בהיתר בטל ומביא ראי' מהא מתניתין דפ"ט דכלאים הנ"ל צמר גמלים וצ"ר שטרפן זה בזה כו' ומ"ש הר"ן כאן הוא רק לתרץ שיטת הרי"ף. והרי"ף