שלמי נדרים עה

שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה הרי זיכה לו קצת ג"כ שהוא ג"כ יאכל עמהם ואולי בלאו המתנה הי' ג"כ מזמן אותו להסעודה וא"כ במתנה זו לא הוסיף לו כלום] אבל בעלמא מתנה היא אע"פ שאין יכול להקדישה כדתנן בפ' ב' דנדרים שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת בפי' כו' ע"ש:

ע"ב תוס' ד"ה הלין נכסי כו' באמצע הדבור כתבו ובלא שמעתין אומר ר"י שאין אדם יכול להקנות חפץ לחברו מעכשיו לאחר שלשים יום דההיא שעתא דחל הקנין הדר סודר למרי' כו' ומיהו אם הקנה לו מעכשיו ע"מ שארצה לאחר ל' ודאי נגמרה המתנה מיד קודם החזרת הסודר עכ"ל דברי התוס' הללו צריכין לביאור והם עשירים במקום אחר במס' קדושין (דף ס"ג.) ד"ה כגון דכתב ליה שם מבואר היטב שכתבו שם בסה"ד אליבא דר' יוחנן שם (בדף ס') דסובר דבמעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי (וע"ש בר"ן בשם הירושלמי דכל שלשים יום קונה ואין קונה לאחר למ"ד יום קונה קנין גמור) אפי' אמר מעכשיו לא מהני אם הוא קונה בק"ס כיון שאין הסודר ביד הקונה בסוף הזמן דהדרא סודרא למרי' וכתבו שם דאומר הר"מ דשמא על מנת מהני אפי' לר' יוחנן ולא הוי שיורא אלא תנאי עכ"ל וזה הוא ג"כ כוונת התוס' בכאן אליבא דר' יוחנן אבל אליבא דשמואל דתנאה הוי מהני מעכשיו לחוד אפי' בלא על מנת וע' בח"מ ס"ס קצ"א ובאה"ע סי' מ' ובאבני מלואים שם ס"ק ח':

בר"נ ד"ה וההיא שעתא הדרא סודרא למרי' כו' ור"נ דאמר קני ע"מ להקנות קנה כו' דאיהו גופי' אמר בפ' האשה שנפלו לה נכסים (דף פ"ב) דהאומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר שלשים יום דלא קנה בעומדת באגם כו' עכ"ל הנה בדף פ"ב שם לא נזכר דברי ר"נ רק שני מימרות דר"י. דרמי אהדדי ומשני הא דא"ל מעכשיו והא דלא אמר ליה קני מעכשיו ומימרא דרב נחמן הוא בפ' הכותב (דף פ"ו:

) שם נמצא דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה האומר לחברו משוך פרה זו ולא תהי' קנוי' לך עד לאחר שלשים יום קנה ואפי' עומדת באגם והתוס' שם מפרשים דבדאמר לי' מעכשיו מיירי אבל הר"ן שם מפרש דר"נ מיירי אפי' בדלא אמר לי' מעכשיו אפ"ה כי קיימא באגם קנה דחשבינן לה כאלו ברשותו ממש היא וקנה אותה במשיכה ראשונה כיון שעדיין ברשותו היא וע' בש"ך ס"ס קצ"ז ובקצוה"ח שם עכ"פ הלשון שהעתיק הר"ן כאן. דר"נ אמר ל"ק בעומדת באגם לא נמצא בגמ' וכפי הנראה שצ"ל ל"ק אלא בעומדת באגם וכן הוא בשיטה מקובצת וזה לשונו אלא דקשיא לי דהא ר"נ גופיה מודה במשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה וכ"ש למאי דאסיקנא בשילהי האשה שנפלו לה נכסים דאפי' אי קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשיו עכ"ל וכצ"ל בר"ן ובב"י סי' קצ"ה העתיק דברי הר"ן כפי הנוסח שהוא לפנינו וחדוש הוא שבעלי ההגהות לא העירו בזה וע' בתוס' ב"מ (דף ל"ד.) ד"ה א"נ דקיימא באגם בסה"ד ע"ש:

בפי' הרא"ש ד"ה והא מתנת בית חורון כו' ולא קני זה ע"מ לעשות מה שאמר זה (כאלו קני ויצאו החצר והסעודה כו') צ"ל דאלו קני יצאו החצר והסעודה כו':

סליק פרק חמישי בעזרת מרים ראשי פרק ששי ד' מט גמ' ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו הפסח באש כמשפט בגליון הש"ס הקשה הגרע"א. אמאי לא מייתי ראיה מדכתיב בפ' ראה גבי פסח ובשלת ואכלת ונשאר בצ"ע וכבר העיר בזה הגאון בעל פרי תואר ביו"ד סי' פ"ז וכתב לתרץ דהאי ובשלת ואכלת יכולני לומר דקאי אשאר קרבנות שהוזכרו למעלה מזה בסמוך דכתיב וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר ואמרו צאן לפסח ובקר לחגיגה הרי הוזכרו שלמים בכתוב ונוכל לומר דובשלת קאי אשאר קרבנות ואינהו מישך שייכי בהדי פסח דנאכל על השובע עכ"ל ובס' שמלת בנימין תירץ דמקרא דכתיב ובשלת ואכלת יש לומר דמיירי בצלאו ואח"כ בשלו כדאיתא בפסחים (דף מא) אליבא דר"מ אבל בהך קרא דדברי הימים כתיב כמשפט דודאי אין משפטו דוקא לבשלו אחרי הצלי' [הגה"ה המסקנא שם בגמ' דגם לר"מ צלאו ואח"כ בשלו חייב דאמר קרא ובשל מבושל מ"מ ויותר נכון לומר ע"פ אופן זה דמקרא דובשלת ואכלת מיירי בצלי קדר דהוי כעין בישול ואליבא דרבנן דרבי אבל בקרא דד"ה כתיב באש כמשפט וכן תי' בס' יד שאול ואולי יש לומר עוד דטפי ניחא להגמ' להביא ראיה ואסמכתא מקרא דדברי הימים שקרוב ללשון בני אדם כמ"ש התוס' לקמן (דף נה.) ד"ה וכפרוץ הדבר כו'. דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. מלהביא ראי' ממקרא שבתורה דלשון תורה לחוד ויש להעמיס זה בקצת כוונה במ"ש הרא"ש בד"ה ויבשלו שכתב בדברי הימים כתיב דלאיזה צורך השמיענו זאת ולפי מ"ש ניחא וק"ל:

בר"נ ד"ה ירושלמי א"ר יוחנן כו' בסוף הדבור ולפום גמ' דילן שמעינן מינה דבין להקל בין להחמיר האומר בחג יו"ט האחרון של חג בכלל עכ"ל פי' להקל דאם אומר קונם עלי יין מאחר החג אינו אסור לשתות יין ביו"ט האחרון של חג דהוא בכלל החג שלא אסר עצמו לשתות בחג ולהחמיר הוא אם אסר עצמו לשתות יין כל ימי החג דאסור ג"כ בשמיני עצרת דנכלל ג"כ בלשון החג דסוכות ובש"ע סי' ר"כ סעיף כ' לא כתב המחבר הך דינא רק לאיסור דאם אמר קונם יין שאני טועם בחג אסור ביו"ט האחרון וק"ק דה"ל לכתוב גם באידך צד להקל דאם אמר קונם יין שאני טועם מן החג ואילך דאינו אסור ביו"ט האחרון של חג וכח דהיתרא עדיף לאשמועינן ובפרט שבזה מחולק הירושלמי עם גמ' דילן שבירושלמי אמרו לא אמר ר' יאשי' אלא להחמיר ולפום גמ' דילן הוא בין להקל בין להחמיר כמ"ש הר"ן ובכ"מ פסקינן כבבלי נגד הירושלמי ובטור לא הביא רק לשון הירושלמי גם הב"י בטור לא הביא דברי הר"ן שלפנינו שלגמ' דילן הוא להקל ג"כ ועיין בהגהת הרש"ש מה שפי' בכוונת הר"ן בין להקל כו' באופן אחר וא"צ לזה וכפירושי לעיל מצאתי ג"כ בפני משה על הירושלמי שפי' כן:

בהרא"ש ד"ה מותר בצלי ובשלוק שלוק זה נתבשל יותר מסתם בישול צ"ל שלוק, זה שנתבשל יותר מסתם בישול ודלא כפי' הר"ן שפי' שלוק דכאן בשיל ולא בשיל. וע' במס' עוקצין פ"ב משנה ד' בתוי"ט ד"ה ולשלוק כו' שהוא קרוב לצלי ומתקשה:

במשנה למלך פ"ד מהל' שבועות חקר בהא דפליגי ר"ע ורבנן בשבועות ריש פ"ג (דף יט.) באומר שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש דר"ע מחייב וחכמים פוטרין דיש לדקדק במחלוקת זו דלא ימנע אם בלשון ב"א אכילה בכ"ש מ"ט דרבנן הלא בנדרים ושבועות הולכין אחר לשון ב"א. ואם בלשון ב"א סתם אכילה אינו אלא בכזית מ"ט דר"ע דאמר אף אם אכל כ"ש חייב ולומר דפליגי אם בלשון ב"א אכילה בכזית או בכ"ש דבר זה לא ניתן להאמר עכ"ל ובס' עצי לבונה הביא בשם ס' שמלת בנימין חילוק נכון בענין הלך אחר לשון בני אדם אם לשון תורה אינו כמותו דהיינו דוקא כענין צלי ומבושל וכדומה שהשם שקורין ב"א הוא סותר לשל תורה כי בלשון תורה לא נקרא לצלי מבושל כלל אלא הוקבע לו שם אחר לקרותו צלי וא"כ צלי בלשון ב"א אינו נכלל בלשון מבושל כלל והוא סותר ללשון תורה וא"א להשוותם כלל אבל בענין אוכל כל שהוא אין לשון ב"א סותר ללשון תורה שבלשון תורה סתם אכילה בכזית ובלשון ב"א משמע כזית ומשמע נמי כ"ש ולא הוקבע לכזית שם מיוחד אחר כלל אלא הכל