שלמי נדרים נז

אע"ג דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם ולזה קשיא ליה לבעל מחנה אפרים מדברי הר"ן שלפנינו שהם ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל שכתב דאפי' בנכסים שקנה אחר נדרו אסור דאע"ג דקיי"ל דאין אדם אוסר דשלב"ל על חברו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתי' בעולם. נמצא שאם ימכור למודרים אחר זמן הרי הוא מהנה אותם ומעתה תיקשי דברי הרשב"א אהדדי וע' בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים תראה להדיא שכן אזלה הקושיא על הרשב"א דפריך לה מדשלב"ל על דשלב"ל ולא דמדמי דבר שאין בו ממש לדשלב"ל ובעל שעה"מ רמז לעיין במחנה אפרים הנ"ל וכפי הנראה שנחסר שם במח"א להעתיק דברי הרשב"א שבפ' שני ונקיט נפשי' בקצרה וחייבין אנו למשכוני נפשין אדרב בעל מח"א ליתן מקום לדבריו וראוי להעתיק כאן גם תירוצו של בעל שעה"מ וז"ל צריכין אנו לחלק ולומר דההיא שאיני נהנה לישראל שאני משום דאסר כל הנאתו על ישראל בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו והלכך חל איסורו על גופו ממש שהרי אינו יכול ליהנות מגופו כלל בשום צד וה"ל כמקדיש דקל דכל הפירות היוצאים ממנו אסורים משא"כ באומר הנאת תשמישי עליך דלא אסר עליה אלא הנאת תשמישו בלבד אבל שאר הנאות לא אסר עלי' נמצא שהאיסור לא חל על גופו וכיון דאינו אסור אלא הנאת תשמישו גרידא חשיב שפיר דשלב"ל וה"ל כאוסר פירות דקל על חברו דאינו אסור אע"ג דהדקל איתי' בעולם משום דלא אסר עליו הדקל שהרי הוא מותר ממנו בשאר הנאות אם לא במפרש בהדיא קונם גופי לתשמישך שהאיסור חל על גופו לענין הנאת תשמיש דהוי כמוכר דקל לפירותיו דלא חשיב דשלב"ל אע"ג דלא מכר אלא הפירות גרידא עכ"ל והנה הדברים מאירין ומזהירין להרואה בחדושי הרשב"א שממנו נלקחים דברי הר"ן שלפנינו וז"ל אבל באוסר הנאתו על חברו יש במשמע כל הנאות בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו והלכך כל הנאה הבאה לו למודר מן המדיר אסור ואע"פ שאין ההנאה בעולם בשעת נדרו לפי שמי שהדירו מהנאתו הוא בעולם ע"כ לשונו הזהב והן הן מה שביאר הרב בעל שעה"מ וע' בט"ז סי' רי"ג) והר"ן כאן קיצר ג"כ בדברי הרשב"א ז"ל וכן הוא בכמה מקומות:

בהמפרש ד"ה אלמא הנאת לוקח כו' דהנאה ללוקח במקחו יותר משל מוכר כו' והוי כנושא שכר ומתחייב באונסין והמהרש"א הגי' ולא הוי כנושא שכר משום דהא נושא שכר אינו חייב באונסין וע' מ"ש לקמן בדיבור הסמוך בהמפרש ד"ה נאנסו בהליכה:

ע"ב בהמפרש המכונה בשם רש"י ז"ל ד"ה נאנסו בהליכה חייב מפני שהוא כנושא שכר בההיא הנאה דאית לי' כו' עכ"ל בב"י חשן משפט סי' קפ"ו כתב דההוא מפרש לא חש לקמחי' דאם איתא דמפני שהוא כנושא שכר אהליכה קאי. היכי קתני נאנסו בהליכה חייב הא שש אינו חייב באונסין אלא ודאי דליתא לההיא פירושא כלל עכ"ל ומזה הוכיח הרב בעל דה"מ שחיבר גאון ספרדי א' מדכתב הב"י עליו כ"כ ש"מ דהמפרש לנדרים אינו מרש"י ז"ל אלא מפורש אחר דעל רש"י ז"ל לא היה כותב הב"י כדברים האלה לא חש לקמחי' והנה אף שאינו מרש"י ז"ל היה רב גדול מאוד מגדולי קמאי וכמה פעמים הביאו גדולי הפוסקים ראיות מדבריו ז"ל ממסכתא זו. והנה מצאתי לו חבר מתלמידי רש"י ז"ל והרשב"ם בב"ב (דף פח מפרש ג"כ כפי' המפרש בכאן וזה לשונו שם ד"ה וה"מ דקיצי דמי' כו' ונראה בעיני דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונס אלא בגניבה ואבדה כו' והמהרש"א ז"ל שם כתב שרש"י בפ' ארבעה נדרים מפרש כפי' הרשב"ם הנך רואה שהמהרש"א מכנה אותו ג"כ בשם רש"י] וכתב שם דצריך לומר לפירושם דמשמע להו דקאי נמי ארישא מדקאמר מפני שהוא כנושא שכר ואי לא הוי קאי רק אסיפא לחוד הל"ל פטור מפני שאינו אלא כנושא שכר ותו לא מידי עכ"ל הרי דהרשב"ם מפרש ג"כ כוותי' ע"כ חדוש הוא שהב"י לא זכר דברי הרשב"ם הנ"ל ולא היה לו לדחות דברי המפרש ולומר עליו שלא חש לקמחי' דהא אתמר משמיה דגברא רבא אחרינא כוותי' גם בשיטה מקובצת כאן כתב וז"ל מפני שהוא כנושא שכר אחיוב דרישא קאי כו' ומאוד קשה בעיני הא מסקנא דהכא משמע דנושא שכר חייב באונסין והתם בב"מ קיי"ל הלכתא פסיקתא דנושא שכר פטור מאונסין ע"כ צריך עיון גדול עכ"ל:

וע' בס' ידות נדרים להגאון מלבוב בסי' רכ"ז ביד יוסף שם ס"ק ב' שכתב דנ"ל דבר חדש דכאן דהוי לוקח ולא לוקח גמור דהא לקחו ע"מ לבקרו ול"ש כ"כ שגמר בדעתו לקנותו רק דהוי כשואל דיש לו הנאה מזה שמניחו לבקרו רק דזה דוקא באם אין זבינא חריפא וכיון דיוכל למצוא לקנות גם במקום אחר למה יהיה גומר בדעתו לקנות אבל בזבינא חריפא גמר לקנות והוי כלוקח לכן להס"ד דהש"ס דלא אוקמי בזבינא חריפא פירש הר"ן דהוי כשואל אבל לפי המסקנא דמיירי בזבינא חריפא שפיר י"ל דהוי מתורת לוקח עכ"פ אף באין זבינא חריפא כיון דמניחו לבקרו ויוכל להיות שיהיה לוקח עדיף משאר ש"ש להתחייב גם באונסין וע' ברשב"ם בב"ב (דף מג:

) ד"ה אמר שכתב שנעשין שומרי שכר זה לזה להתחייב באונסין ולכאורה ג"כ תמוה דהא ש"ש אינו חייב באונסין ואולי הוא ג"כ כיון דהן שותפין על השדה עדיפי משאר שומרי שכר דעלמא דבעלמא הש"ש הדבר אינו שלו כלל רק שמקבל שכר על שמירתו וע"ש שכתב שהוא דבר חדש וצריך סעד לתומכו:

שם ד"ה ערלי ישראל בכלל מולים הן כגון שמתו אחיו מחמת מילה עכ"ל במשל"מ הל' מלכים פרק יו"ד כתב שכוונת רש"י ליישב דהא לעיל גבי שובתי שבת ועולי ירושלים אמרינן מצווין ועושין קתני וא"כ בנודר ממולין אמאי אסור בערלי ישראל הא זה מצווה ואינו עושה להכי פירש דמיירי במי שמתו אחיו מחמת מילה דלא ממעטינן מי שאינו עושה אע"פ שמצווה. אלא מי שבידו לעשות ואינו עושה כגון מומר לערלות שאינו עושה בזדון אבל מי שאינו עושה מחמת אונס כגון מחמת שאחיו מתו מחמת מילה מצווה ועושה קרינן ביה ודוקא בחלוקה זו דנודר מהמולים שאסור בערלי ישראל הוצרך לאוקמי במי שמתו אחיו מחמת מילה אבל בחלוקה קמייתא דהנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל התם מיירי אפי' בערלי ישראל סתמי שלא מתו אחיו מחמת מילה. והטעם הוא לפי שאין הערלה קרוי' כו' עכ"ל ובס' עצי לבונה בסי' רי"ז סעי' מ"ב הביא בשם ס' שמלת בנימין לחלק בין הך דנודר משובתי שבת ומעולי ירושלים דמסקינן לעיל דכוונת הנודר הוא דוקא ממצווין ועושים דכותים מקרו אינם עושים כיון דהמצוה הוא לעלות בכל רגל והם אינם עולים ובטל המצוה של אותו הרגל אבל גבי מילה אינו מקרי מבטל מצות מילה כל זמן שלא מת כמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' מילה דאינו חייב כרת עד שימות בערלתו א"כ כ"ז שהוא חי עדיין יכול לעשותו ואין לקרותו אינו עושה א"כ אינו דומה למ"ע של עליית הרגל דמצוה לעלות בכל רגל ורגל דאותו רגל דאינו עולה בטל מ"ע של אותו הרגל דהא א"א עוד לעשות אותה מ"ע של אותה הרגל אבל גבי מילה אינו מבטל גמור דעדיין יכול לעשותה ואע"פ שכ' הרמב"ם דבכל יום שעובר עליו שלא מל הוא מבטל מצות מילה מ"מ לא הוי ביטול גמור דהרי אינו חייב כרת עדיין וא"כ אין הביטולין שווין ואין לקרותו בזה אינו עושה עכ"ל ומ"ש למעלה בשם המל"מ דבחלוקה קמייתא דהנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל דאפילו אם אינו מל מחמת יראת אחיו שמתו מחמת מילה. אפ"ה מותר בו משום שאין הערלה קרוי' כו' בשיטה מקובצת לא כתב כן. אלא דגם בחלוקה זו אינו מותר אלא במי שאינו מל מחמת שמתו אחיו מחמת מילה דמ"מ ממולי לב הם אבל מי שהניח ברשעו מלמול לא יהיה מותר בו וע' בחדושי הגרע"א ביו"ד סי' רי"ז וע' ג"כ בס' הפלאות נדרים מ"ש בזה:

דף לב גמ' ויש אומרים לחימה הרגו ע' תוס' ב"ב (דף ט:

) הניחו בתימה על מה דאמר ר' יצחק שם דאף מי שעושה צדקה בסתר דכופה אף אבל חימה אינו כופה.