שלמי נדרים יח

דלדבר עמו הוי ידים מוכיחות וע' בפי' הרא"ש ובס' הפלאות נדרים ראיתי שהקשה להך דיעה קמייתא דאינו אסור לא בהנאה ולא בדבור. אמאי לא נימא גם הכא סתם נדרים להחמיר ופירושן להק כדלקמן (יח:

) והר"ן בקדושין כתב דלהכי הוי פירושן להקל ולא אמרינן דדברים שבלב אינן דברים משום דכיון דלשונו כולל שני פירושים ולהכי אם פירש אח"כ ה"ל כאלו פירש מיד. וא"כ הכא נמי יועיל פירושו על איזה דבר נדר אם לאשתעי בהדי' או ליהנות ממנו. ומה שפירש אח"כ יהי' במשמעות לשונו ובסתמא ניזול להחמיר ויהי' אסור בשניהם ע"ש שהאריך ולדעתי לא קשיא דע"כ לא אמרינן סתם נדרים להחמיר אלא בכה"ג דלקמן אבל לא בידות דבלא ריבוי דקרא לא הוי שמעינן ידות ואמרינן לקמן (ע"ב) אמר רבא רב אידי אסברה לי אמר קרא נזיר להזיר מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות בהפלאה וע' בר"ן שם שפירושו שיהיו הידות מופלאין ומפורשין וכיון דאיכא לפרושי בתרי גוונא אין הידות מופלאין ומפורשין ולא אתרבי ידות כה"ג שיהא להן דין נדר וע"ל (ט'.) גבי כנדרי רשעים הימנו דפריך ודלמא הימנו דאכילנא קאמר וכ' הר"ן וכיון דאיכא למימר דאכילנא קאמר הוו להו ידים שאינן מוכיחות וס"ל לשמואל דלא הוויין ידים. וכוונת הר"ן שם לתרץ דלכאורה מאי מקשה דלמא דאכילנא קאמר נימא דמספיקא דמספקינן בכוונתו אם כוונתו שיאכל או כוונתו שלא יאכל אזלינן לחומרא בשב וא"ת שלא יאכל משום דלמא הי' כוונתו שלא יאכל להכי כתב הר"ן דכיון דאיכא למימר הכי והכי ה"ל ידים שאינן מוכיחות ולא הווין ידים ובידים בעינן שיהיו מופלאין ומפורשים וע' בתוס' שבועות (דף כ) ד"ה לישנא איתקיל ליה כו' שהקשו וא"ת נישיילי' מאי הי' בדעתו וי"ל כגון שאמר שהי' בדעתו כל מה שיהי' במשמעות לשונו א"נ כגון ששכח מה הי' בדעתו עכ"ל וכ"ז אחר שפירש לשון נדרו לא הי' בתורת יד אבל אם יהי' אפי' אחר שיפרש כוונתו רק בתורת יד ידות לא אתרבי מקרא רק באופן שיהי' מוכיח וע"ע לקמן (ו:

) באיבעי' דיש יד לקדושין או לא דשם האיבעי' אפי' ביד מוכיח כדפירש הר"ן שם ומספקינן באומר לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת מי אמרינן ואת נמי אמר לחברתה ותפסי בה קדושין לחברתה או דלמא ואת חזאי אמר לחברתה כו' וכתב שם הר"ן דאע"ג דלא משמע הכי ויד מוכיח הוא דואת נמי קאמר כיון דאין יד לא מהני כו' ע"ש כן ה"נ וכ"ש ביד שאינו מוכיח דלא יועיל פירושו שיפרש אח"כ:

כיון דס"ל דיד שאינו מוכיח לא הוי כנדר:

בר"נ ד"ה אלא הכי אתמר א"ר יוסי ב"ר חנינא מודרני לך שניהם אסורים דלך משמע כלומר נכסי אסורים לך ומשמע משלך כו' עכ"ל בחדושי הגרע"א על יו"ד סי' ר"ו כתב על דברי ר"ן הללו וז"ל ממתק לשונו נראה דרק הנכסים אסורים ולא הגופים [כגון שיחמם א' בבשרו של חברו] ובאמת צ"ע אמאי לא נפרש דמודר אני לך היינו גם על הגופים וצ"ע עכ"ל ואפשר לומר כיון דלך כולל המשמעות דשלך ג"כ ומשלך לא משמע על גוף חברו רק על נכסים של חברו שהם קנין שחוץ לגופו לכן גם משמעות השני דלך שיאסור על חברו את שלו הכונה על נכסיו ולא על גופו והרמב"ם השמיט כל דין זה וכתב הב"י ולא ידעתי למה ואולי יש לומר דהרמב"ם אינו מפרש כפי' הר"ן דלך כולל שני המשמעות וכוונת הנודר יהי' לשני המשמעות אלא שיש בני אדם המדברים בלשון לך וכוונתם לאסור על חברו את שלו ויש אנשים שכוונתם כשמדברים בלשון לך שאוסרים על עצמם מליהנות מחבריהם והוו להו לשני המשמעות ידים שאינן מוכיחות ור' יוסי ב"ר חנינא אפשר דסובר ידים שאין מוכיחות הווין ידים אבל לפי המסקנא דמסקינן דידים שא"מ לא הווין ידים וכן פסק הרמב"ם להכי השמיט דין זה והפוסקים שהביאו דין זה סוברים כפי' הר"ן דלך כולל משמעות שניהם ושניהם בכלל:

ע"ב גמ' לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים כו' ואמאי דחיק שמואל לאוקמי מתני' כר"י לוקמא כרבנן ואע"ג דאין ידים מוכיחות כו' בס' יד שאול כתב שהגאון בעל בנין אריאל תמה דמאי קושי' לימא דלהכי דחיק שמואל עצמו לאוקמי כר' יהודא. משום דאל"כ יקשה למה קתני חד אסור דבמודרני הימך שניהם אסורין וכר' יוסי ב"ר חנינא כו' ע"ש. הס' בנין אריאל אינו ת"י וכפי הנראה לא הועתק יפה דהא מסקינן לעיל כי אתמר דרי"ח במודר אני לך דלך משמע שני לשונות אסורין לך ומשלך אבל לשון הימך לא משמע אלא משלך וכדמוכח ממתניתין דהריני עליך ח' כו' והכי ה"ל לאקשויי דלהכי דחיק שמואל עצמו לאוקמי מתני' כר"י ולא לאוקמי כרבנן ובתרתי מילי כיון דקתני חד אסור אתרווייהו ולא שוו אהדדי דבמודרני ממך לחוד אסור אפי' בהנאה ובשאני אוכל לך אינו אסור אלא באכילה ואיך תנא חד אסור אתרווייהו ולא שוו אהדדי להכי אוקי שמואל דחדא קתני אבל גם זה אין מהתימא כ"כ דקתני אסור וכל חד וחד כדיניה הא כדאיתא והא כדאיתא ומחמת זה לא הי' צריך שמואל לדחוקי ולוקמי מתני' כיחידאה אמנם אי קשיא הא קשיא דאמאי לא משני דשמואל מוקי מתניתין ואפי' כרבנן דע"כ לא אמרינן דידים שאין מוכיחות הווין ידים אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש אשת חברו אבל בעלמא גם רבנן ס"ל דידים שאין מוכיחות לא הוו ידים וכדמסיק רבא לקמן ובפרט לפמ"ש הר"ן לק' בד"ה ר"י אומר כו' לתרץ ממה דאמר שמואל בגיטין (כו) דצריך להניח מקום והרי את מותרת לכל אדם כו' ואלו ודין לא קאמר כו' ותירץ דדלמא שמואל ס"ל דאפי' למ"ד ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים גבי גיטין ל"צ ודין משום דאין אדם מגרש אשת חברו א"כ שמואל בעצמו סובר דרבנן מודו בעלמא דידים שא"מ לא הוו ידים וא"כ מאי פריך הגמ' ואמאי דחיק שמואל כו' ומצאתי קושיא זו בס' שער המלך הל' גירושין פ"א ה"ח ותירץ דהא דמסיק לקמן אליבא דרבא דאפי' רבנן לא קאמרי אלא לגבי גט היינו לפום מאי דמשני כאן רבא שמואל מתניתין קשיתי' דמוכח מיניה דסתם מתניתין ס"ל דידים שא"מ לא הוו ידים וא"כ כי היכי דלא נימא דסתם מתני' ס"ל כיחידאה דחקינן נפשין למימר דע"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי גט כו' ומתניתין אתי ככ"ע. וברייתא דקתני מודר אני ממך אסור צריך לדחוק ולומר דתנא אחרינא הוא ותנאי שקלת מעלמא או דאסור דקתני בברייתא לאשתעי בהדי' וכאיכא מ"ד שכתב הר"ן וזה ודאי דחוק דברייתא סתמא קתני אבל קודם שתירץ רבא שמואל מתניתין קשיתי' אדרבה מקשינן ואמאי דחיק שמואל לאוקמי כר"י לוקמי כרבנן דאדרבה נימא דרבנן גם בעלמא ס"ל דידים שא"מ הוו ידים וברייתא אתי כרבנן כו' עכ"ל עי"ש באורך ועי' בפי' הרא"ש ד"ה לוקמא כרבנן כו' שכתב וכדמשמע פשטא דמתניתין וכדתני' בברייתא דלעיל עכ"ל תראה שבשלש תיבות שמסיים וכדתני' בברייתא דלעיל שנה לנו בלשון קצרה במתק לשונו הטהור ורמוז בו דברי השעה"מ:

בר"נ ד"ה ר"י אומר ודן כו' דאי לא כתוב ודן הוי ידים שא"מ דדלמא בדבורא קא מגרש לה כדלקמן בשמעתין לקמן אינו מבואר רק על מה דצריך לכתוב מנאי והטעם דבלא מנאי איכא למימר דמגרש אשת חברו ובמס' גיטין בפ' המגרש מפרש הטעם על מאי דמצריך ודן דבלא"ה איכא למימר דבדבורא קא מגרש לה וכוונת הר"ן במ"ש כדלקמן למ"ש הוא לקמן ששתי הסוגיות דכאן ודפ' המגרש מגלות כל אחת על חברתה ובס' עצמות יוסף על קדושין (ה') עמד על לשון הר"ן במ"ש בזה הדבור וי"ל דדלמא שמואל ס"ל דאפי' למ"ד ידים שא"מ לא הוו ידים גבי גיטין ל"צ ודן דבלאו ודן הוי מוכיח משום דאין אדם מגרש אשת חברו כו' שהתחיל במה דצריך ודן וסיים משום דאין אדם מגרש אשת חברו דזה הטעם הוא על מנאי ולא על ודן דעל ודן הוי הטעם משום דנתינת הגט לידה מוכח דבגט מגרש לה ולא בדבורא וע' בחדושי הרשב"א שהקשה היאך אפשר לומר דבמנאי פליגי דהא ודאי צריך לכתוב בגט שמו ושמה ואפי' בדיעבד כדאיתא בהדיא בפ' המביא תנין (גיטין ד' כ'.) וכיון שכן אפי' לא כתב מנאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לאשתו דהא איהו ואיהי בהדיא אכתיב בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה ותירץ דאפילו כתב ביה ודן וכתב ביה שמי' אכתי