שלמי נדרים טו

קראי בהיפוך מודה ר"ש דדרשינן הכפל ולא אמרינן דברה תורה כלב"א. א"כ הכא בנדרים דלא מוכחי קראי להיפך שלא לרבות ידות נדרים כנדרים איך אמרינן הכא הניחא למ"ד דברה תורה כלב"א עכ"ל ובעיני יפלא דהא התוספות בעצמם הקשו זה במנחות (דף י"ז:

) סוף ד"ה מאי האכל יאכל וז"ל ועוד למ"ד דברה תורה נמי מי ניחא מה טעם יש שם שלא לדרוש לנדור נדר לרבות ידות נדרים כנדרים כמו גבי נזירות דכתיב נזיר להזיר עכ"ל ושם נשארו בקושי' אכן בסוטה (כ"ד:

) תירצו זה וכתבו דבהא פליגי מאן דאית ליה דברה תורה כלשון ב"א ומאן דל"ל דברה תורה כלב"א מאן דאית ליה דברה תורה כלב"א כו' סבר דלא נוכל להוציא ממשמעותן דלאו קרא יתירה הוא כו' וסוגיין דריש נדרים (ג'.) צריך לפרושי הכי כו' השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלב"א פי' כיון דלא שינה קרא בדבורי' ולאו קרא יתירה הוא למידרש מיני' כינויין וידות דממשמעות דקרא לא נפקא אלא מריבויא דקרא ובלא קרא יתירה לא מסתבר לרבוינהו ולמימר דליחייבו קונם וקונס כמו שאמר קרבן כו' הלכך צריך קרא יתירה כו' עכ"ל הרי לפנינו שהתוס' בעצמם עמדו על מה שהקשה המ"ל עליהם ותירצו היטב:

ע"ב גמ' בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זה אוכל ולא אכלה כו' הגרע"א בגליון הש"ס כתב צ"ע דהא נדר בקום ועשה לא משכחת לה דכל נדר הוא שאוסר החפץ עליו אבל לידור לעשות מעשה לא משכחת לה עכ"ל וכ"כ הר"ן לקמן (ח'.) ד"ה והלא מושבע כו' וז"ל שהרי נדר כיון שהוא מתסר חפצא אנפשי' ליתי' לעולם באעשה והרב הג' מוהרש"ש ז"ל בהגהותיו חתר למצוא דרך ליישב דמשכחת לה באיסורא ותנאה דאמר קונם ככר זו עלי אם לא אוכל ככר זה ואכל לנדרי' ברישא דאם לא יאכל לתנאי' עובר בבל יחל למפרע עיי"ש אמנם עדיין אינו מיושב דל"ל להגמ' למינקט בכה"ג ולא כפשוטו דאמר קונם ככר זו עלי ואכלה דעובר בבל יחל והנכון שט"ס הוא שנפל בדפוס והגירסא הנכונה כפי דאיתא בילקוט פ' נשא כגון דאמר ככר זו לא אוכל ואכלה ולשון לא אוכל דנקיט הילקוט ג"כ לאו דוקא דהא לא אוכל לשון שבועה הוא דאוסר נפשי' אחפצא או מדין יד לנדר כמ"ש לעיל וכן הודיעני במכתב הרב הג' כו' מו"ה רפאל נטע נ"י ראבינאוויץ בעהמ"ח דקדוקי סופרים שכן מצא בש"ס שבדפוסים הישנים וצ"ל כגון דאמר אכילת ככר זו עלי ולא אכלה כו':

שם אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר ה"ל נזיר אכל קם לי' בבל יאכל כו' אמר רבא לעבור עליו בשנים ע' בר"ן שנדחק לפרש דקושית המקשן הוא היכי משכחת לה דאיכא בל יחל לחודי' דומיא דנדרים דליכא אלא חד לאו כו' דאי לא לא שוו אהדדי כו' והמתרץ תירץ לו אפ"ה לעבור עליו בשנים דע"כ הקישן הכתוב לכל מה שאפשר להקיש עיי"ש והדוחק מבואר ולולי פירושו ז"ל הי' אפשר לפרש ע"פ מה שהבאנו לעיל (דף ב':

) דברי הגאונים מהרי"ט ז"ל ודעת הגאון ר' יחיאל באסאן ז"ל במהות הנזירות אם הוא איסור חפצא או איסור גברא או גדר הממוצע בין נדר ובין שבועה שדעת המהרי"ט בתשובה סי' נ"ג דנזירות לאו איסור גברא כשבועה ולאו איסור חפצא כנדרים אלא איסור תורה דרמי רחמנא עלי' דנזיר בהנך שלשה דברים. יין תגלחת טומאה ונזיר הוא ענין תואר שהוא קדוש:

וכמו בקדושת כהונה שאסרה התורה עליו כמה איסורין כן על קדושת תואר נזיר אסרה התורה הנך ג' דברים וכן הי' סברת המקשן בכאן דנזיר שאוכל ענבים או שותה יין אינו עובר אלא בבל יאכל ובל ישתה שהתורה אסרה עליו. אבל לא בבל יחל דברו דהא הוא לא הוציא מפיו שום דבר לאסור עצמו ביין ובענבים רק הוא קבל ע"ע להיות בקדושת ותואר נזיר והתורה גזרה עליו בהנך ג' דברים אבל בל יחל היכי משכחת לה ורבא דמתרץ לעבור עליו בשנים סובר כמו שביאר הגאון מוהר"י באסאן שהאומר הריני נזיר הוי כמי שהי' אומר יאסר פי לפרי הגפן שערי לתגלחת. ידי לנגיעה במת. דכיון שהתורה אסרה על הנזיר הנך ג' דברים והוא אמר הריני נזיר הוי כמי שהי' מפרש בדבורו שאוסר עליו כל הנך ג' דברים ושפיר קא עבר עליהם בבל יחל לבד הלאווין דבל יאכל ובל ישתה:

שבתי וראיתי ומצאתי בשיטה מקובצת על מס' זו שכוונתי ב"ה לדעת הראשונים ז"ל אלא ששנו בלשון קצרה וז"ל בשלמא גבי נדר מוציא בשפתיו דאומר שלא אוכל ככר זו ומיחל מוצא שפתיו. אלא הריני נזיר לחוד מאי ביטול שפתים איכא ומשני לעבור עליו בשנים דכיון דקא אכיל ושתי קאי עלי' באיסור בל יאכל ובל ישתה ובל יחל נמי איכא ממילא עד כאן [וע' מ"ש לקמן בד"ה התוס' בר"ה כו' בשם הפני יהושע דאופן זה לעבור בב' לאווין דאתיין מחד קרא לא אשכחן אלא הכא בפ"ק דנדרים כו' ע"ש עפ"ז יש לפרש ג"כ במה שלא הי' ניחא להמקשן לומר הכא לעבור עליו בב' לאווין]:

ברש"י ד"ה שהנזירות חל על הנזירות שאם היה נזיר ואמר הריני נזיר חל עלי' נזירות וכשישלמו אותן ימי נזירות צריך להיות עוד נזיר פעם אחרת כצ"ל ומה שנדפס באמצע הדבור במ"ש נזיר כו' מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש לא שייכא הכא ובשגגת המדפיס דלג מדף לדף ומקומם צ"ל בדף הסמוך תחלת העמוד בד"ה לענין מלקות פליגי שם צ"ל במס' נזיר כו' מחלוקת ר"י ור"ל כו'. ובס' קרן אורה כ' על דברי רש"י זו שדבריו תמוהין אבל פשוט הוא שרק דילוג מדף לדף הוא:

בר"נ ד"ה שהנזירות חל על הנזירות כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום דל"א דליסגי ליה בשלשים יום אלא צריך למנות שתי נזירות דהיינו ששים כו'. אין הכונה שימנה ששים יום רצופים ואח"כ יביא קרבן אלא שימנה שלשים יום ויביא קרבן ואח"כ ימנה עוד שלשים יום ויביא קרבן וכן הוא להדי' בהר"ן לקמן (יז.) ד"ה יש נדר בתוך נדר כו' ע"ש וכן הוא בהרא"ש כאן ופשוט:

שם ד"ה ואית תנא דמפיק להו כו' בסוף הדבור ואע"ג דבמערבא לא בעי למידרש מלהזיר תרתי מכל היוצא מפיו דרשי להו דתרווייהו ממשמעותא דקרא עכ"ל אפשר לפרש כוונתו משום דלשון כל יש לפרש בתרי אנפי או כולו או כל דהוא כמו שמצינו במקרא ולשפחתך אין כל בבית ועי' בכורות (דף ג'.) דפליגי ר"י ורבנן בדרשה דכל בכור אי אמרינן עד דאיכא כולו או אמרינן אפילו כל דהוא ולהכי במערבא אמרי דתרווייהו שמעינן מינה דלענין דרשה דידות נדרים כנדרים מפרשינן כל היוצא מפיו אפי' כל דהוא יעשה מחוייב לקיים ולענין דרשה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דרשינן הכי אי כל היוצא מפיו אם יכול להתקיים כל הנדר בשלימות יעשה אבל אם הותר מקצתו הותר כולו וראיתי בפני משה על הירושלמי שמפרש דהני תרתי דרשות נפקי מדכתיב ככל וה"ל למכתב כל היוצא מפיו דרשינן תרתי דרשות כל ככל אבל מלשון הר"ן שכ' דתרווייהו ממשמעותא דקרא נפקי לא משמע הכי ואולי הפ"מ פי' כן לפי גירסתו בירושלמי דנפיק מן כל היוצא מפיו לכינויי נדרים וכינויין ממשמעותא דקרא לא משמע שפיר להכי מפרש מיתורא דכל ככל אבל לפמ"ש הר"ן לעיל דל"ג שם לכינויין אלא לעשות ידות נזירות כו' יש לפרש כפירושינו לעיל:

שם ד"ה בל תאחר דנזירות כו' דכיון שהתנה ואמר לא אפטר כו' משמע דה"ק הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהי' חשש בדבר שאשלים נזירות כו' עכ"ל ואף שאין זה בידו בודאי להשלים נזירותו בחייו עכ"פ מה שאפשר לו לעשות צריך לעשות דהיינו לקבל עליו הנזירות מיד ולא