שלמי נדרים יד

ובקרבן ובשבועה ומפרש בגמ' הימנו בשבועה דאמר הימנו שלא אוכל והוא מדין יד כדפירש הר"ן שם ובשבועות פ"ג כתב שם הר"ן בביאור יותר דע"כ לא איבעי' לן התם בנדרים אלא אם יש יד לפאה ולהנך אחרינא כדאי' התם אבל בשבועות לא איבעיא לן משום דאתקש לנדרים דכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה ואשכחן ידות בשבועה כדתנן נדר בקרבן ובשבועה וכ"כ הר"ן במכילתין (ד' ז'.) ד"ה הפקר כו' ומצאתי במאירי שכתב שרבים כתבו שאין יד לשבועה ומ"מ תלמוד המערב מעיד לנו שיש יד לשבועה ואף במשנתינו אתה למד שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל חייב מדין שבועה ואע"פ שלא הזכיר לשון שבועה מ"מ יד שבועה הוא אלא שבזו אפשר שכנדרי רשעים הוי כאומר שבועה עכ"ל המאירי:

וכבוד הרב הגאון בעהמ"ח העמק שאלה כאשר ראה אלה הדברים במחברתי אמר לי שהוא יישב דברי התוס' ומסר לי בכת"י הטהורה להדפיסם בשמו וזה לשונו ונראה פי' התוס' שכ' דבשבועות ליכא ידות היינו במושבע מפי אחרים שהרי עיקר ידות למדנו מדכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה. וזה אינו אלא בשבועת ביטוי שהוא מפי עצמו משא"כ במושבע מפי אחרים ומשום דבמס' שבועות שנינו גם מושבע מפי אחרים היינו שבועת העדות ושבועת הפקדון מש"ה לא שנינו בתחלת המס' כל כינויי שבועות כשבועות דליהוי משמע דקאי על כל שבועות שבמס' וע"ל בהג"ה מ"ש בשמו ליישב קו' הר"ן על ר"ת נידון אם צריך שם בשבועה שחילק ג"כ בין מושבע מפ"ע למושבע מפי אחרים:

דף ג' ברש"י ד"ה מאי איכא למימר כו' הא תרווייהו בין ידות בין כינויין מדרשא אתיין ומדרבנן נינהו עכ"ל. בס' דה"מ כ' ע"ז צ"ע מה יענה ביום שידובר בו סוגי' דלקמן (ד' ז':

) דאמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה. והיינו דוקא במנודה אני לך דמספקא לי' לר"ע והי' רק חוכך להחמיר מספיקא לכך אינו לוקה אבל בידות וודאין פשיטא דלוקה ומדאורייתא הוא עכ"ל וכבר עמד על זה בנודע ביהודא במ"ת חי"ד סי' קמ"ה וכתב שכוונת רש"י שאינו מפורש בהדיא וע"ד שפירשו מפרשי הרמב"ם ז"ל בקדושי כסף כנודע ע' במ"מ ובכ"מ בפ"א מהל' אישות הלכה ב' עכ"ל וע' בהגהות הרש"ש כתב זאת מסברא דנפשי' וכבר קדמו בזה בעל הנו"ב ז"ל:

בתוס' ד"ה לעשות כינויי נזירות כנזירות לא מיבעיא קרא יתירא כו' ולא איצטריך היתור רק לידות ולא לכינויין דמגופי' דקרא שמעינן הכינויין ובכדי הזכירם תדע דבהיקש דסיפא לא מזכיר הכינויין כו' ויתור דאצטריך למדרש ידות נזירות כנזירות כצ"ל וכן תמצא בשיטה מקובצת:

בר"נ ד"ה לעשות ידות נזירות כנזירות ול"ג כינויי נזירות כנזירות כו' דאי לשון נכרים הם ל"צ קרא כו' בזה יש לומר דאיצטריך אף ללשון משובש שנשתבש מלשון הקודש וכמ"ש לעיל הר"ן בשם החכם הגדול ר"י בר חסדאי ז"ל ע' בסוטה (ד' ל"ג.) בתוס' ד"ה אתיא תחטא כו' ובשבועות (ד' לט) אף היא בלשונה נאמרה אח"כ מצאתי בקרבן עדה על הירושלמי שכתב כן:

שם ד"ה ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אם אמר ככר זה עלי בבל יחל. ואי נדר להביא קרבן איכא בל תאחר עכ"ל מדבריו אלו שחילק את הב' לאווין ואוקי בל יחל לנדרי איסור ובל תאחר לנדרי מצוה כמו קרבן משמע דבנדרי איסור ליכא בל תאחר וכן כתב המהרי"ט בראשונות סי' קל"א וז"ל אבל בנדרי הרשות דאין מצוה לקיימן ואדרבה אמרינן הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן לא שייך בי' בל תאחר. תדע דבפ"ק דר"ה דרשינן מהאי קרא דכי תדור נדר וכו' כמה מילי דהקדשות וקרבנות מיתורא דקראי אלמא אין דבר הרשות במשמע הכתוב כו' עיי"ש עכ"ל אכן עיין לקמן (דף ס"ג.) כתב שם הר"ן דבאומר קונם יין שאני טועם שנה אחת אע"פ שאותה שנה שנדר בה מעוברת אין חדש העבור בכלל שהרי אם לא נהג באיסורא שנה זו משלים לשנה הבאה אע"פ שאסור לו לעשות כן בתחלה דאיכא בל תאחר עכ"ל נראה מדבריו שם דגם בנדרי איסור איכא בל תאחר וע' במחנה אפרים הל' שבועות סי' י"ד באמצע התשובה שכתב וז"ל הגם שמדברי הר"ן פ' קונם נראה דבכל נדרים איכא בל תאחר הדברים תמוהים עכ"ל ובחדושי הריטב"א על ר"ה (ד' ו':

) ד"ה אמר רבא כו' ראיתי שכ' דבכל נדרים ושבועות איכא לאו דבל תאחר כדאי' פ"ק דנדרים עכ"ל:

ומ"ש הר"ן ואי נדר להביא קרבן איכא בל תאחר אין לפרש כוונתו דרק לאו בל תאחר איכא בנודר להביא קרבן אבל לא לאו דבל יחל דזה אינו דמ"ט לא יהיה חל עליו לאו דבל יחל ג"כ אלא יש לפרש כוונתו דגם לאו בל תאחר איכא בנודר להביא קרבן משא"כ בנדרי איסור ליכא רק לאו דבל יחל ולא לאו דבל תאחר וכמ"ש לעיל ואולי י"ל דהר"ן בפ' קונם משום איסורא דבל תאחר קא מיכוין דראוי לאדם להזדרז ולקיים בהקדם כל מה שיוכל וז"ל הרמב"ם בפ"א מהל' ערכין הלכה א' הערכין הם מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך כו' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו וכ"כ בספר המצות שלו וז"ל בספרי אמרו לא יחל מגיד שעובר על בל יחל ועל בל תאחר כלומר כשנדר קרבן ולא הקריבו ועבר עליו ג' רגלים כסדרן הוא חייב משום בל יחל ובל תאחר והרמב"ן בהשגותיו למ"ע ס"ס צ"ד השיג עליו במ"ש דאחר ג' רגלים עובר בבל יחל דלדעתו בבל יחל אינו עובר עד שיהיה באופן שא"א עוד לקיימו וע' בר"ה (ד' ו'.) והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא סד"א כו' אימא בהאי עון דב"ת כו' ובטורי אבן שם משם יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ן וע' בס' מעין החכמה בסדר א"ת ב"ש ס"ק קט"ז מה שביאר הספרי הנ"ל לכ"א מהשיטות וע' בתשו' מהרי"ט חלק ג' סי' קכ"ד בסופו שכתב דלא נאמר בל יחל אלא בנדר שאוסר החפץ עליו או בשבועה שאוסר נפשו מהחפץ אבל לא בנדרי צדקה ובנדבה דליכא אלא עשה עיי"ש:

שם ד"ה הבעל מיפר נדרי אשתו עינוי נפש ודברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי עכ"ל הא דמסיים וכדאיתא בספרי תמוה לכאורה דלא ה"ל להביא מספרי הלא גמרא ערוכה היא במכילתין לקמן (דף עט:

) דפריך שם נדרי עינוי נפש הוא דמיפר שבינו לבינה אינו מיפר והא תניא בין איש לאשתו מלמד שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה ומשני הלין והלין מיפר מיהו כו' וגם מ"ש הר"ן בדבור שאח"ז הבעל מיפר נדרי אשתו דכתיב ואם הפר יפר הוא מיותר לגמרי ומפסיק בינתים בד"ה מיפר נדרי בתו וכל זה מקושי הבנה וזה רבות בשנים שמעתי מהרב הגאון כו' כבקש"ת מו"ה בצלאל הכהן זצוק"ל ששני הדבורים הללו בדבור אחד נאמרו וכצ"ל הבעל מיפר נדרי אשתו דכתיב ואם הפר יפר והנך תיבות נדרי ע"נ ודברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי צ"ל בד"ה מיפר נדרי בתו שם צ"ל נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי וכוונתו לאפוקי מדעת הרמב"ם דסובר דאב מיפר כל נדרי בתו אפילו דברים שאינם ע"נ ולא בינו לבינה והביאו הר"ן לקמן (דף סח.) סוף ד"ה לומר שהבעל מיפר ושם סתר הר"ן דעת הרמב"ם מהא דספרי עיי"ש. וזה רמז הר"ן כאן ג"כ בקצרה. והדברים ברורים שהגה"ה נכונה וצודקת היא ודפח"ח:

שם ד"ה דברה תורה כלשון ב"א. ואע"ג דאיכא למידרש לא דרשינן כדמוכח כו' ע' במ"ל הל' דעות פ"ו הלכה ז' שכתב צ"ע לפי מ"ש התוס' בב"מ (דף ל"א:

) ד"ה דברה תורה כו' דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א אלא היכי דמוכחי קראי בהיפך (פי' בהיפוך מהדרש כגון הענק תעניק דדרשינן אפי' לא נתברך הבית בגללו מכפל לשון הענק תעניק וקרא מוכח בהיפך דכתיב אשר ברכך דמשמע דוקא נתברך הבית בגללו) אז הוא דאמרינן דברה תורה כלשון ב"א. אבל היכי דלא מוכחי