שלמי נדרים קכ

ששם וסוברים דהא דרב המנונא הוא רק לחומרא והנה הרא"ש כאן בפסקיו פסק ג"כ כרב המנונא משום דמכמה סוגיות דהש"ס משמע דהלכתא כוותי' והוסיף עוד לחזק סברת רב המנונא וז"ל ועוד נראה לי טעם טוב דהלכתא כרב המנונא דאפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גירשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור א"א כל ימיה ורבים תמהו שאין זה דרך הפוסקים גאוני בתראי להוסיף טעם על התלמוד מלבם ומה נחסר לנו ולא די בסברת התלמוד שאמרו דאפי' למשנה אחרונה דאמרה דחיישינן שמא משקרה ה"מ היכי דבעלה לא ידע בה. אבל היכי דידע בה כגון גבי גרשתני דאם היא משקרה יודע הבעל בעצמו שהיא משקרת מהימנא דחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה בדבר שהוא יודע שקרה ואולי יש לומר דלהכי הוסיף הרא"ש עוד טעם אחר בכדי שלא נחלק בין זמן התלמוד לזמנינו זה כדעה השלישית שהביא הרמ"א בהג"ה שסוברים דבזה"ז דנפישי חוצפה ופריצותא דאינה נאמנת להתירה להנשא אלא לחומרא דאיתרע חזקת דאינה מעיזה והגר"א ז"ל בביאורו ס"ק ט' הראה מקור לזה וראוי להעתיקו בכאן וז"ל שהדורות מתקלקלין כמ"ש בירושלמי פ' התקבל רבי כד הוי בעי מקשי על ר' יוסי אמר אנן עלובייא מקשין על דר' יוסי שכשם שבין קדשי קדשים לבין חולי חולין כך בין דורינו לדורו של ר' יוסי א"ר ישמעאל בר' יוסי כשם שבין זהב לעפר כך בין דורינו לדורו של אבא וסיים עוד רבינו הגר"א ז"ל וכמו שחלקו בסוף נדרים לענין טמאה [אני לך] בין משנה ראשונה דאינה מעיזה לבין משנה אחרונה. וכמ"ש הרא"ש בפ"ב דיבמות סי' ח' וע' רא"ש פ"ה דכתובות ס"ס ל"ד עכ"ל הטהור. ולכן אפשר דכוונת הרא"ש בכאן דלענין גרשתני אין לחלק בין דורות הראשונים לזמן הזה ולומר דבזה"ז שנתקלקלו הדורות אפשר דנשתנה הסברא דאינה מעיזה לכן הוסיף עוד טוב טעם ודעת שנוכל לסמוך ע"ז גם בזה"ז מטעם דלא תרצה להיות באיסור א"א כל ימיה ולהפקיע עצמה מתחת בעלה בטענת שקר. ולהכי גם בזה"ז יש להאמינה: ע"ב גמ' הוו מחתין תחלי תמן וטעמינן חויא כו' ע' תוס' ע"א (דף ל.) ד"ה השחלים אין בהן משום גילוי כתבו דלא תקשי מההיא דהכא דלפעמים במקרה טועמים נחשים ולהכי אמרינן התם דבני בבל נהגו איסור: בתו' ד"ה פרטי' נואף להוצא כו' ובערוך פירש דהוי נואף להבעל, צריך להיות דחה נואף להבעל וערק הבעל וכן הוא בשיטה מקובצת שכתב דחק והשליך הנואף להבעל וערק הבעל וכן הגי' בשו"ת מקום שמואל: בר"נ ד"ה בכלאי בבא כו' והא דאצרכו להני טעמא כו' דאי לאו משום הני טעמי הי' ראוי לכל בע"נ לחוש לעצמו לצאת ידי שמים ע' בש"מ שפי' דהיתה אסורה ע"פ דין עיי"ש: הדרן עלך מס' נדרים בעזר המאיר לארץ ולדרים אזמרה שמך לעד, לשלמי נדרי לך אני הושיעני ישעי ואורי כח ועוז תאמצני ימינך ה' נאדרי סתרי ומגיני אתה, תצרני מכל צוררי נצח נצחים ירננו לך לבי ובשרי דרכיך הודיעני חקיך למדני כי אתה תאיר נרי רחמיך רבים כמשפטיך חייני. זה שמי וזה זכרי שלמי נדרי