שלמי נדרים קח

שאני נהנ"ה לבריות א"כ לא נדרה רק מה שתקבל בתורת הנאה אבל מבעל דהיא בתורת חוב שקלה מיני' לא מיקרי הנאה ואין לומר כיון דלוקחת יותר ממזונות המגיע לה דא"א לצמצם א"כ היא נהנית דז"א דעכ"פ אינו בכלל בריות דהא משאר בריות כל מה שנוטלת הוי הנאה ולא חוב משא"כ בבעל דעיקר מזונותי' הוי בתורת חוב א"כ לא דמי לבריות ובודאי אינו בכלל בריות עיי"ש שכתב שהיא קושיא גדולה ובאמת אף לפי סברתו מ"מ הגמ' מקשה שפיר דמ"מ קשיא רישא לסיפא דמרישא משמע דלהכי א"י להפר משום דלא הוי לה ע"נ דאפשר דמיתזנא מדידי' דבעל יהי' מאיזה טעם שהוא הן משום דעל הבעל לא נתכוונה לאסור דלשון נדרה מ"הבריות אינו קאי על הבעל והן דלשון שאני נ"הנה לא שייך מה שלוקחת ממזונותי' ממנו משום דבחובה קא שקלה מיני' ואינו בתורת הנאה עכ"פ מותרת לקבל מזונות מהבעל וקשה מסיפא דקתני ויכולה היא ליהנות מלקט שכחה ופאה ואם היא יכולה לאכול משל בעל איך מותרת ללקוט לקט שכחה ופאה כמ"ש הר"ן ורק לפי סברתו הנ"ל קושית הגמ' לקמן מהא דנטולה אני מן היהודים דמדמה להך דשאיני נהנה לבריות לא יהי' קשה כ"כ אכן כבר כתב המחבר הנ"ל דגם שם שייך לומר כן כיון דאמרה שלא תהנה מתשמיש כל אדם והבעל מתורת חיוב הוא משועבד לה ג"כ בחובה קא שקלה אבל הדמיון אינו דומה כלל כמובן:

בר"נ ד"ה ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופיאה דכיון דכתיב בהו תעזוב "יתירה" ולא כתיבה בהו נתינה כו' תיבת יתירה יתיר הוא וצריך למחוק דלא מיתור דריש לה אלא מדכתיב תעזוב ולא כתיב ונתת לית בהו טובת הנאה לבעלים וע' לעיל (דף מ"ד.) בר"ן ד"ה מיתבי כו' ובחולין (דף קל"ד.):

בפי' הרא"ש ד"ה נתגרשה כו' אע"ג דהשתא לא מתסרא מבעל יכולה לאסרו עליה לאחר זמן כו' מידי דהוה דאמר לקמן שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש דקדשה הואיל ובידו להקדישה עכשיו כו' לכאורה קשה דהא הכא אין אנו צריכין להך סברא דהא על עצמו אדם יכול לאסור אפי' דבר שלא בא לעולם כדאי' לקמן (דף פ"ה.) הואיל ואדם אוסר פירות חברו עליו אוסר נמי דשלב"ל עליו דדוקא גבי הקדש לאסור על אחרים צריכים אנחנו להך סברא הואיל ובידו להקדישה עתה. שוב מצאתי במאירי ובשיטה מקובצת שהביאו ג"כ דברי התוס' שהם כפי' הרא"ש וכתבו עליהם שא"צ לכך וכמ"ש:

ד' פד בהמפרש ד"ה ר' אליעזר אומר הלוקח פירות מע"ה בשנה השלישית כו' דלמעשר ראשון ליכא למיחש דליתי לוי ראי' כו' קשה דהא צריך להפריש מעשר ראשון משום תרומת מעשר דאית בי' דע"ה לא זהירי בתרומת מעשר משום דלא מפורש בי' עון מיתה אלא מהיקשא וע"ה לא ציית להיקשא וכדמסיים המפרש גופי' וכ"כ רש"י במכות (דף י"ז.) בריש העמוד וז"ל ושאר המעשרות צריך להפריש ע"כ לפי שהוא צריך להפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר וליתנה לכהן שהיא במיתה לזרים ע"ש. על כן יהי' לנו למאורות בזה דברי המאירי כאן וז"ל והתקינו שכל הלוקח מפירותיהם צריך לעשר ומ"מ לא התקינו אלא על תרומת מעשר מפני שהוא עון מיתה. ובמעשר שני שאין בו הפסד אבל מעשר ראשון ומעשר עני מפני שהן מותרים לזרים א"צ להפריש שהרי איסור אין כאן. ואם מצד הגזל הרי ספק הוא ואומרים ללוי או לעני הביא ראי' כו' ושמא תאמר היאך מפריש תרומת מעשר בלא מעשר וכבר ידעינן שצריך להיות המעשר קודם. פירשו בסדר זרעים שמפריש אחד ממאה שהוא שיעור תרומת מעשר ואומר ה"ז מעשר. ושאר המעשר סמוך לו ואח"כ אומר זה שהפרשתי ואמרתי שיהא מעשר יהא תרומת מעשר על כל המעשר הסמוך לו ונוטלו ונותנו לכהן עד כאן דברי המאירי ובזה יתיישבו ג"כ דברי המפרש אלא שקיצר בזה:

ע"ב א"ל אביי דכ"ע ספיקו טובל ור"א ורבנן בהא פליגי ר"א סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני כיון דאלו מפקיר נכסי' הוי עני וחזי לי' השתא נמי לית לי' פסידא ורבנן סברי נכסי' לא מפקיר איניש דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא אפשר לומר דר"א ורבנן פליגי ג"כ בפלוגתא דר' יוחנן וריב"ל דאיתא לעיל (דף מה.) אי בעי ההפקר שיהי' בפני שלשה או דסגי אפי' באחד ואפי' בינו לבין עצמו כמ"ש הרא"ש שם דר"א יסבור דסגי אפי' בינו לבין עצמו ולהכי לא מירתת להפקיר ולא מסתפי דזכי בהו איניש אחרינא ורבנן סברי דהפקר צריך שיהי' בפני שלשה ומסתפי דלמא זכי בהו אחר וע' בתוספת הגאון רבינו עקיבא אייגר זלה"ה על המשניות במס' דמאי פ"ד משנה ג' ס"ק ל"ז כתב וז"ל ובסוגיא דנדרים (פ"ד:

) תמוה לי הא ע"י הפקר לא חזי לי' דהא איסור לא תלקט כו' הוא חל ג"כ על העני כדדרשינן לא תלקט כו' לעני כו' להזהיר לעני על שלו וע' בתוי"ט פיאה פרק ה' משנה ה' וא"כ הדר ה"ל גזל ואף אם נדחוק דע"ה לא ס"ל האי דרשה דלא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו מ"מ ה"ל להש"ס למימר עכ"פ דהיינו טעמא דס"ל לרבנן דנחשדו עכ"ל הגאון הנ"ל הנה כבר התעורר ע"ז מרן המהרי"ט ז"ל חלק א' סי' פ"ה ויישב הדבר בטוב טעם ואעתיק לשונו הטהור כי חכו ממתקים וכולו מחמדים וז"ל ומיהו אם הי' מפקיר בפני שלשה (ע' מ"ש למעלה) הוה מהני לי' לזכות במעשרות כדאמרינן התם אי הוי בעי הוי מפקיר לנכסי' ולא דמי להא דתנן בפ"א דדמאי המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ותנן שנים שקבלו שדה בשותפות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני דדרשינן לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו דשאני הכא דבשעה שהפריש המעשרות עשיר הי' וכשחוזר ומפקיר נכסיו פנים חדשות באו לכאן הגע בעצמך שבעה"ב הפריש מעשר עני ושוב ירד מנכסיו והעני מי יהא אסור לזכות בו. הא לא שייך בזה אזהרה לעני ותדע דר"א גופי' דאמר אי בעי מפקיר נכסי' וזכה בהן לדידי' גופי' אמרינן בפ"ק דגיטין דדריש לא תלקט לעני. להזהיר לעני על שלו אלמא אי מפקיר נכסי' אינו בכלל אזהרה זו. עכ"ל הזהב. ואלו היו דברי המהרי"ט לפני הגאון ז"ל בעת כותבו לא הי' נשאר בצ"ע ובספר דה"מ לגאון א' ספרדי הקשה על סוגיא דידן דסברי רבנן דנכסי' לא מפקיר איניש דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא מהא דאמרינן בגיטין ובב"מ (דף יוד) גבי מי שלקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א אומר זכה לו. וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון דמוקים לה עולא דפלוגתתם מעשיר לעני דר"א סבר מגו דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי' ומגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ורבנן סברי חד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן הרי דרבנן לא פליגי עלי' דר"א אלא בתרי מגו אבל בחד מגו מודו לי' והכא אמרינן דרבנן לא ס"ל כלל הך סברא דאי בעי מפקיר נכסי' וכן קשה על סוגי' דידן מכמה מקומות בש"ס דתנינן יוצאין בדמאי. ומערבין בדמאי ולא אשכח הש"ס פתרי לפרושי טעמא אלא משום דתנן מאכילין את העניים דמאי ואי בעי מפקר לנכסי' והוי עני וחזי לי' ואטו כל הני מתניתין אתיין דלא כרבנן והרב המחבר הנ"ל יישב מתחלה וכתב דרש"י ז"ל רמז בצחות לשונו בקצרה להשמר מקו' זו. דשם בד"ה חד מגו כתב מעני לעני ומאי בעי רש"י בזה ואך למותר הוא ומי לא ידע בכל אלה לכן אפשר לומר דכוונתו דלא נימא דפשטא דשמעתא היינו לומר דחד מגו אמרינן והיינו בכל גווני או שיהי' חד מגו דאי בעי מפקר נכסי' לחודי' או חד מגו דזכי לנפשי' באופן דלא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא משום דצריכין אנו לומר הכא תרי מגו מש"ה פרש"י מעני לעני כלומר דלא מודו רבנן לר"א אלא מעני לעני דהיינו מגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' אבל באידך מגו דאי בעי מפקר לנכסי' לא מודו לי' ופירש זה כי היכי דלא תיקשי דרבנן דהכא לסוגיא דנדרים אליבא דרבנן ולפ"ז צ"ל דמאי דקאמר ורבנן סברי חד מגו אמרינן תרי מגו ל"א היינו לומר דחד מגו דאמרינן מעני לעני אמרינן תרי מגו לא אמרינן היינו אידך מגו דצרכינן לומר דאי בעי מפקר האי מגו לא אמרינן וכתב שבספר א"ז פי' דברי רש"י הללו בסגנון זה אלא דאתי עלה מטעמא