שלמי נדרים קד

האוכל ושותה בלבד ואי' אמרת כי לא רחצה איכא עינוי ביוה"כ כי רחץ ליחייב כרת לשני באמת דרבנן סברי דוקא ברחיצה דלעולם איכא עינוי נפש אבל ברחיצה דחד יומא ליכא עינוי נפש אלא חד יומא להכי לא מיקרי עינוי ואינו ענוש כרת על הרחיצה ובאמת גם לפי הגירסא שלפנינו אם ארחץ היום קשה ג"כ מהיכן משמע להמקשן דרבנן סברי דרחיצה דחד יומא הוי עינוי דלמא לא הוי רק דברים שבינו לבינה וכיון שגם בהתנאי איכא דברים שבל"ב יכול להפר וכמ"ש הר"ן לעיל דכיון שא"א לה להנצל אפי' כי מזדהרא בתנאה מע"נ או משום דברים שבל"ב יכול להפר אע"פ שלא חל הנדר כו' ומכש"כ לגירסת הר"ן דהשתא ל"צ לאוקמי באומרת שלא ארחץ היום אלא שלא ארחץ סתמא דלעולם משמע וא"כ מאי פריך מיוה"כ דלא הוי אלא רחיצה דחד יומא וברחיצה דחד יומא מודו רבנן דלא הוי עינוי:

ודע שבשיטה מקובצת הביא גירסא אחרת בגמ' דמשני הכי דאמרה קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ היום. ופירושו כי היא באה לאסור עלי' רחיצה לעולם אם לא תרחץ היום ולא תקשי לך דא"כ ל"ל הפרה תרחץ היום משום דמיירי שאמרה ג"כ אחר כן ושבועה שלא ארחץ היום והשתא צריך להפר השבועה שנשבעה שלא תרחץ היום ותרחוץ היום בכדי שלא יאסר עלי' הנאת רחיצה לעולם] ולפי גירסא זו ופירושה יתיישב שפיר קושית הגמ' מהא דיוה"כ דהא חזינן דאפי' רחיצה דחד יומא מיקרי עינוי. דהא משום השבועה דהוי רק על חד יומא. קאמר דמיפר משום עינוי נפש וע' בתוס' ד"ה אלא אמר רבא כו' מ"ש ולא רצה לתרץ דאמר קונם שלא ארחץ כו' דא"כ היינו רישא כו' ומ"ש קונם שלא ארחץ אינו מדוקדק לכאורה דשלא ארחץ הוא לשון שבועה דאוסר נפשי' מחפצא אבל נדר הוא מתפיס חפצא אנפשי' וצריך לדחוק דל"ד קאמרי וכוונתם דאמר קונם הנאת רחיצה עלי. אמנם תירוצם לא א"ש מ"ש דא"כ היינו רישא דהא יש לומר דבהך בבא אשמועינן רבותא לר' יוסי דאע"ג דחייל' מהשתא לא יפר וכמ"ש הר"ן בזה הדבור לבסוף ומצאתי בריטב"א שעם הלכות הרמב"ן ז"ל שכתב אבל בנדר שלא ארחץ לא מצי לאוקמי דנדרים לא חיילי על לא אעשה שהוא דבר שאין בו ממש:

ד' פא א"ל דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולכל חייתם מאי חייתם אילימא חי' והלא חי' בכלל בהמה היא במס' מכות (דף י"ב.) א"ר אבהו ערי מקלט לא ניתנו לקבורה דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולכל חייתם לחיים ניתנו ולא לקבורה ועפ"ז יש לומר דמש"ה לא קשיא לרבנן דר' יוסי מאי דרשי בההוא דלכל חייתם משום דאתי להך דרשה דר' אבהו ור' יוסי דדריש מהאי קרא על כביסה סבר דתרתי שמעינן מינה או מריבויא דלכל חייתם. וע' כתובות (דף ס"א:

) גבי עולה עמו ואינה יורדת עמו דדריש ר"א מקרא דהיא היתה אם כל חי כה"ג לחיים ניתנה כו' אחר זמן רב הגיע לידי ס' ערוך לנר על מס' מכות וראיתי שם שהעיר ג"כ מסוגי' דהכא על הא דמכות יעויי"ש:

ברש"י ד"ה והלא חי' בכלל בהמה כדכתיב זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה (ויקרא יא) כו' עיי' חולין (דף ע"א.) ותראה דמפסוק זה הוכיחו דבהמה בכלל חי' וחי' בכלל בהמה מוכח מקרא אחרינא זאת הבהמה אשר תאכלו כו' איל וצבי ויחמור ע"כ צריך להגי' ג"כ כאן ברש"י כן וכן איתא ברש"י שבועות (דף ז'.) ד"ה אקרא אני חי' וכן הוא בזבחים (דף לד:

) עיי"ש:

ע"ב בגמ' אמר מר ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבל"ב היכי דמי אילימא דאמרה הנאת תשמישי עליך ל"ל הפרה הא משעבדא לי' וליכא למימר דקונמות מפקיעין מידי שעבוד משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל וכמו שכתב הר"ן לעיל (טו:

) ד"ה והא כו' ואין להקשות ולומר דלהכי יפר משום דאם ישמע נדרה וישתוק ולא יפר כל היום ה"ל כהקמה ואם הוא בעצמו אינו חושש על שעבודו גם רבנן לא אלמוהו לשעבודו דזה אינו דיש לומר איפכא דמה ששותק הוא מחמת דיודע האמת דאלמוה רבנן לשעבודי' ולא חל הנדר כלל וכמ"ש התוס' בכתובות (דף נ"ט:

) ד"ה כגון שנדרה היא כו' וז"ל דל"ל דאסרה יניקתה עליו כיון דמשעבדא לי' אין הנדר חל יע"ש במהרש"א שהקשה נהי דמשעבדא לי' (פי' ואלמוה רבנן לשעבודי') מ"מ כיון דקיים לה אמאי אין הנדר חל כו' ויש ליישב עכ"ל. והמהר"ם שיף שם ביאר היטב וז"ל אף שקיים לה היינו שהחריש ביום שמעו ולא היפר מ"מ מה בכך דא"צ להפר כיון שאין הנדר חל כלל וע' בס' אבני מילואים באה"ע סי' פ"ב ס"ק א' מה שהביא בשם השיטה מקובצת שכ' ורש"י ז"ל במ"ק תירץ כו' כו' ואפשר דהתוס' דחיקא להו לפרושי הכי כו' עכ"ל וכל דבריו הנ"ל שנה לנו המהר"ם שיף ז"ל בלשון קצרה בביאור דברי התוס' הנ"ל:

שם בגמ' הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו ואם אינו מיפר לה לכאורה נראה בפשיטות שאינו יכול לכופה להיות משמשתו שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. והא דאמרינן בכתובות (דף נט:

) גבי נדרה שלא להניק ופי' התוס' שם כגון שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנית בהנקה דב"ה סברי כופה ומניקתו פירשו התוס' שם שכופה להשכיר לו מיניקת או תצא בלא כתובה אבל לא שתניק בעצמה והי' הדבר בעיני לפשיטות אלא שראיתי להרב המהרי"ט בח"א סי' ד' שכתב להיפוך וז"ל שם באמצע התשובה דהא ודאי נראה דאפי' לא הפר כופה ומשמשתו כדמשמע התם בפ' אע"פ גבי נדרה שלא להניק את בנה שפירשו שם התוס' דאמרה יאסר הנאת יניקה עלי ואפ"ה אמרו ב"ה כופה ומניקתו והא דאמרינן יפר משום עצה טובה כו' עכ"ל וקשה בעיני מאוד הא התוס' שם פירשו דהא דכופה ומניקתו היינו שכופה להשכיר לו מיניקת. אבל לכופה שתניק בעצמה איך יתכן להאכיל לה דבר האסור לה וכן באסרה הנאת תשמישו עלי' איך יתכן להיות כופה ומשמשתו ואולי כוונתו שיכול לכופה שתלך אצל חכם להתיר נדרה או שתצא בלא כתובה ובדרך עצה טובה אמרו שיפר לה וביתר דברי מהרי"ט שם יעויין בס' אבני מילואים באה"ע סי' פ"ב ובקצה"ח סי' קי"ז מ"ש בזה:

בהמפרש ד"ה שלא אציע מטתך כו' א"צ להפר דרחמנא זכי' לי' בהני מלאכות דאורייתא [ולאו כל כמינה לאפקועי שעבודא דבעל מינה כן הגי' הב"ח] עכ"ל בכתובות (דף ס"א.) כתב רש"י שם ד"ה אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה לפרוס סדין כו' ולא דמי למצעת דמתניתין דהוי דבר של טורח ובכפי' הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל עכ"ל וע' שם בהגהת אשרי סי' כ"ד וז"ל פירש"י לפרוס סדין דבר שאינו של טורח ולא כייפינן לה ובירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחוד מהו דברים של יחוד סכה לו גופו ומרחצת את רגליו ומוזגת לו את הכוס ולמה מפני שהיא חייבת לו משום שאין ראוי להשתמש בשפחה ש"מ כופין אותה עכ"ל וע"פ הדברים האלה נראה שהמפרש בכאן אינו מפי' רש"י אלא שהוא ז"ל סובר כפי המבואר בירושלמי שבמלאכות הללו כייפינן לה וע' בס' אבני מלואים בסי' ע"ב בהג"ה יוד שכתב על דברי רש"י בכתובות הנ"ל שלפלא בעיניו שהוא נגד ש"ס ערוך בנדרים (פ"א:

) דמבואר דמשעבדא לי' ומחוייבת לו בזה ולא מדרך עצה טובה ובס' כרם שלמה כתב דלק"מ דכוונת רש"י ליתן טעם על תקנת החכמים שחייבוה בזה מחמת שהדברים הללו מביאים לידי קירוב הדעות אבל לא דיש בידה הברירה רק זה טעם החכמים שחייבוה בכך עיי"ש וע' במשנה למלך פ' כ"א מהל' אישות הלכה ג' כתב שלדברי רש"י בכתובות צ"ל דההיא דנדרים (הוא סוגי' דילן) מיירי בשלא הכניסה לו ד' שפחות דאי הכניסה לו ד' הא לא משעבדא לי' וליכא כ"א עצה טובה. וכ"כ הריטב"א לדעת רש"י עכ"ל אבל הר"ן והתוס' בכאן פירשו דהכא מיירי בשהכניסה לו ד' שפחות