שערי ישר חלק א ע

מהני תפיסתו כמו דמהני תפיסה בספק אחד ול"ד לענין ספק כתובה דמיירי התוס' בפ"ק דכתובות דשם אנו דנים לענין הפסד כתובה ע"י הזנות דבספק אחד אינה גובה מחמת ספק וליכא שם דין ודאי רק שאינה יכולה לגבות מחמת ספק, ובחוב כ"ז שאין הנושה גובה הבעלים עומדים בשלהם כמעיקרא בלא הוספת כח וזכות חדש דמה"ט מלוה אינה קונה בקדושין ובמכר משום דע"י הסתלקות זכותו של המלוה לא נתוסף שום דבר אצל הלוה ואין אנו דנים לפי"ז בספק זנות לענין כחו של הבעל לתפוס הכתובה אלא רק לענין כח וזכות של האשה אם הפסידה הכתובה וכיון דבספק אחד ליכא דין ודאי דסגיא לנו גם הספק דכשאנו מסופקים אין בכחה לגבות מחמת ספק ומשו"ה אם מתוסף עוד ספק הוי ספק אם איכא דין ספק הפסד וס"ס מבטלת תורת הספק ונשארת בדינה ככל אשה ליטול כתובתה דבטל מזה סבות הגורמות להפסיד כתובתה אבל בנידון דמיירי הרא"ש שם זוכה הניזק זכות חדש ע"י מעשה ההיזק ובספק זוכה זכות תפיסה, אבל בכתובה אין הבעל זוכה כלום ע"י הזנות אלא ממילא נשאר בשלו ע"י הפסד כח גוביינא של האשה. כנלענ"ד:

ובט"ז יו"ד סי' ק"י העלה במסקנתו דס"ס נגד חזקת איסור ממש כגון אשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושי', אפי' הוו כמה ספיקות לא יועיל כיון שאתה בא להוציאה מכלל אשת איש שהיתה תחילה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להיתר מצד אחר מועיל ס"ס להוציאו מן האיסור דמתחילה דאין כאן דבר הסותר זא"ז. יעו"ש. והנה עפ"י הכלל שבארנו בעיקר דין ספק ספיקא שהוא. רק בשלילה ולא בחיוב נראים דברינו מתאימים להלכה כשיטת הט"ז דהנה אם יהי' ס"ס בדבר המתיר כמו בגט או במעשה השחיטה דשלילה אינה מועלת בזה דהרי בעינן דבר המתיר ועלינו לברר שהי' בזה סבה המתרת וס"ס אינו כרוב לומר ולהחזיק שהי' בזה סבה המתרת ומשו"ה נשאר הדבר האסור מתחילה על חזקתי', אכן אם יהי' ס"ס בכלי המתיר כמו בסכין של שחיטה או במקו' או בגט אם ידעינן שהי' בכשרות מתחילה ונולד אח"כ ס"ס אם נתילדו סבות הפוסלים בהם אז הדרינן לכללא דס"ס אינו גורם דין מחדש ונשארו המכשירים על דינם הקדום ומועילים גם להסיר חזקת איסור אכן איכא כמה גווני ס"ס שהם כרוב ממש וכמו שהורה לנו בזה הריב"ש הובא בש"ש ש"א פי"ח הבאנו שיטתו בפרק הקודם ובס"ס כזה דהוי בתורת רוב הדרינן לכללא דרובא וחזקה רובא עדיף ומהני גם נגד חזקה ממש דס"ס כזאת מועלת גם בחיוב ככל תורת רוב:

והנה מה שהעלינו לבאר דין ס"ס לא יתכן רק עפ"י שיטת הראשונים דספק אסור מה"ת ובס"ס ליכא איסור זה, אבל לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת מותר ובארנו לעיל דמ"מ גם מה"ת ראוי לאדם לחוש רק שהתורה לא חדשה איסור נוסף ורבנן הוא שחדשו איסור נוסף לפי"ז לא יועיל לנו ענין ס"ס אם נאמר דאינו בגדר בירור כלל והוי בספק המציאות כספק אחד דרק יש לומר דאזיל מזה האי איסור דרבנן דבספק אחד איכא ודאי איסור דרבנן ובספק ב' הוא ספק איסור דרבנן דאזלינן לקולא, אבל לענין דבר תורה לא שאני תרי ספיקא מחד ספיקא, ולפי"ז לפי"מ שכתבנו דלשיטתו גם מה"ת ראוי לאדם לחוש לעצמו שמא פוגע באיסור כ"כ יש לחוש בס"ס אם לא שנאמר דהוי כעין רוב, ומה"ט י"ל דלהרמב"ם לא שייך כ"כ לחלק מש"ב הפוסקים דהיכא דשני הספיקות משם אחד לא חשיב ס"ס ובאמת דברי הרב המגיד פ"ג מה' איסורי ביאה שכ' דהרמב"ם למד דפתוי קטנה לא חשיב אונס מסוגיא דפ"פ מכח קושית תוס' שם שמא באונס ושמא בקטנותה נבעלה, מוכח דסובר שהרמב"ם פליג על האי כללא דשם אונס חד הוא, ולפי מה שכתוב תלוי ענין זה אם מחמת ענין בירור קצת הוא היתירא דס"ס אז [ליכא לחלק אי משם אחד אי לא וכן שאר כללי הס"ס לא שייכים לשיטה זו אכן לשיטה זו הדרה הקושיא לדוכתה מס"ס לענין טומאה דרוב מועיל וס"ס לא מהני. וצ"ע:

פרק כא כתבו האחרונים דס"ס דסתרי אהדדי לא אמרינן ויסוד ענין זה הוא בתוס' פ"ק דב"ק ובפ' המפלת ד' כ"ט כתבו בקצרה בהא דאיתא שם במשנה במפלת ואין ידוע אם ולד הי' אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנדה כתבו וז"ל אע"ג דהוי ספק ספיקא תשב לנקבה דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ספק ספיקא ה"ל נטהרנה אם ראתה בל"ד ומ"א מספק ספיקא ולא ניחוש לזכר והוו תרי קולי דסתרי אהדדי. עכ"ל. ונראה מוכח מדבריהם דלא בעינן שיהי' שני הספיקות דקולא השני' סותרים לשני הספיקות דקולא הראשונה דהרי במפלת ואין ידוע אם הי' שם ולד דמטמאינן לה שבועים שרצו בתוס' לטהרה משום ס"ס, היינו שמא לא הי' ולד ואת"ל הי' ולד שמא הי' זכר ועכשי' לאחר ז' הם ימי טוהר, ומסקו דהוו ס"ס דסתרי דאם תראה בל"ד ומ"א נטהרנה משום ס"ס דשמא לא הי' ולד והיא נדה מחמת ראיתה בל"ד ומ"א והוי שביעי לנדתה ותטבול, ואת"ל הי' ולד שמא נקבה ועכשי' ימי טוהר שלה ובכה"ג רק ספק אחד סותר לראשון והספק השני אחד הוא לשני הקולות דמתחילה נתיר שמא לא הי' ולד וגם אח"כ מטעם זה רק בזה סותר דמתחילה נתיר שמא זכר ואח"כ שמא נקבה, וע"כ תמוהים לי דברי המהר"ם שי"ף