שער אפרים מח

ומה שהקשיתי למעל"ת בדין הנז' במה שהטור מזכי שטר' לבי תרי כהרי"ף והחולקים עליו וכתב מעל"ת שאינו דיוקא כי כן מצינו כמה פעמים הנה נפלאה אהבתו עלי אבל דבר זה זר הוא בעיני שיוציא מעל"ת דבר כזה מפיו ובודאי קושיא זו צ"ע ויפה כתב מעל"ת שמפני הטירדות לא עיין בענין זה בספר כלל. גם במ"ש מעל"ת בתחלה על מ"ש לו בטור הנז' שאינו יודע אם הוא כמשיב על דבריו שדבר בקצרה כשהייתי אתו עמו או אם באתי לשאול וזהו תימא הלא לא כתבתי למעל"ת שום תי' כי לא ידעתי משום קושיא ממעל"ת רק מה שהקשה לי מעל"ת עתה בהרי"ף וכאשר יעיין מעל"ת בסוגיא הנז' אזי יעיין גם במ"ש בסמ"ע הנז'. ואשר רצה מעל"ת לישב ע"ד השאלה שכתבתי להגאון כמהר"ג נר"ו וגם למעל"ת ומתוך הפלפול בתשו' הנז' הקשיתי קושיא עצומה בטי"ד סי' צ"ח בענין כזית חלב ודם שנתערב בנ"ט זיתים כו' וכתב מעל"ת וז"ל והנה עדיפא ה"ל למפרך מגוף הדין שפסק הטור בג' מיני איסורין שבללן כו' וכתב מעל"ת וז"ל אבל ודאי דהנהו תרי פיסקי צדקו יחדיו מההיא דערלה וכלאי הכרם כמבואר בתשובת הרא"ש. הנה מתוך כותלי כתבו ניכר שלא קרא מעל"ת תשובתי הנזכרת עד גמירא כי בסוף התשובה כתבתי שלא במקומו מה ששייך לקושיא הנזכרת אשר הרגשתי אחר כתיבת התשובה הנזכרת וז"ל שם בודאי בדין הראשון הא דחלב ודם ב' זתים שנתערבו בנ"ט זיתים יש להרא"ש ראיה מהא דערלה מעלה הכלאים אבל הראיה שהביא מהא דפגול ונותר וטמא כו' אינו ראי' ואדרבה סותר את זה וכמ"ש בשם הרמב"ם והא דערלה מעלה הכלאי' אינו סותר להא דפגול ונותר שנתערבו לפי שהא דערלה מעלה הכלאים מיירי שנתערבו בהיתר ולכן ערלה מעלה הכלאים לפי שרוב מן ההיתר אבל הא דפגול ונותר כולו איסור ולכן לא קשה מידי על הרמב"ם שפסק גבי פיגול ונותר שחייבים ובפט"ז מהל' מ"א פסק דערלה מעלה הכלאים אבל בטור בדין האחרון גבי ג' מיני אסורים שפסק דפטורים וזהו צ"ע כי זהו אינו אליבא דהלכת' וכמ"ש הכ"מ על מ"ש הרמב"ם שחייבים וצ"ע עד כאן לשוני שם ואיך כתב מעל"ת על הדין האחרון דג' מיני איסורין דצדקו יחדיו מהא דערלה. ועל העיקר במה שכתב מעל"ת ורצה ליישב קושי' הנז' וז"ל דהרמב"ם אזיל לטעמיה שפסק בפ"ח מהל' חמץ ומצה כהלל שאין מצות מבטלות זו את זו כו' בודאי צלל מעל"ת במים אדירים והעלה בידו מרגניתא אבל בקצת דבריו ראיתי תיוהא וז"ל שם ומ"ש המ"מ דלא ידע טעמו של הראב"ד אבל כד מעיינן שם יבוררו דברי הראב"ד על נכון דהראב"ד בשיטת רש"י אזיל דפי' דרבנן דבריית' מודו להלל אבל ר' יוחנן קאמר דפליגי רבנן על הלל וסבירא ליה דלית להו כריכה כו' ואם כן שפיר קאמר הראב"ד דהרמב"ם דפסק כהלל בזמן מקדש כריכה ע"כ כהלל דבריית' ס"ל דאי לרבנן אינו יוצא בכריכה כו' עד כאן לשון מעל"ת. הנה מ"ש מעל"ת דהראב"ד אזיל בשיטת רש"י (צ"ל רשב"ם) ונראה מתוך דבריו שהבין מדברי רשב"ם דרבנן דברייתא והלל אינם חולקים כלום דרבנן דבריית' סברי ומודו להלל דכריכה נמי שפיר דמי והלל בעצמו סבר גם כן אליבא דרשב"ם דיצא בין בכריכה בין שלא בכריכה אליבא דבריית' ועל זה בנה מעל"ת יסודו וכתב שהרמב"ם פסק כהלל דבריית' וע"ז כתב הראב"ד שזהו כהלל והבין מעל"ת אליב' דרשב"ם שאין כאן רק ב' מחלוקת דהיינו הבריית' הוא ממש כהלל ואינן חולקים רק ר' יוחנן חולק וסבר דרבנן חולקים על הלל ולית להו כריכה. ואנכי לא כן עמדי בהבנת דברי הרשב"ם וסוגי' דגמר' הנז' דלפי דבריו קשה מהו זה שאמר בגמ' בבריית' עפ"י תי' רב אשי יכול לא יצא י"ח אא"כ כורכן כו' ת"ל כו' אם כן משמע שהברייתא חולקים על הלל וגם הלל חולק על הבריית' אלא ודאי דגם הרשב"ם סבר אליב' דרב אשי בבריית' דהלל עצמו סבר דאינו יוצא רק בכריכה לכן מקשה בבריית' אליב' דרב אשי יכול לא יצא י"ח אא"כ כורכן כהלל כי הלל סבר דוקא כריכה לאפוקי הבריית' סברה דיוצא אף בזה בפני עצמו ומכל מקום מודו רבנן להלל דכריכה נמי ש"ד ולכן אמר בבריית' אפי' זה בפני עצמו אבל מכל מקום הבריית' חולקים על הלל דסבר שצריך דוקא כריכה מה שאין כן ר' יוחנן סבר אליב' דרבנן דלית להו כריכה כלל וג' מחלוקת בדבר. ומה שהכריח לרשב"ם לפרש זה דג' מחלוקת בדבר ולא נימא דגם ר' יוחנן סבר כרבנן דבריית' אליבא דרב אשי דמודו דכריכה נמי ש"ד רק שחולקים על הלל שמצריך דוקא כריכה לפי שהוקשה לרשב"ם דאם לא כן דגם ר"י סבר כבריית' דרבנן מודו להלל דכריכה נמי ש"ד ואמר אפילו זה בפני עצמו יצא משמע דמודו דכריכה עדיף דאם כן למה אמר בגמר' והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן לכן מברך על מצה והדר על מרור כו' והדר כריך ליה כו' דלמה לן כולי האי הלא גם רבנן מודו להלל דכריכה נמי ש"ד ואדרבה מדקאמר אפילו זה בפני עצמו יצא משמע דכריכה עדיף וזהו לשון אפי' ואם כן ליכול מצה תחלה לחודיה דלא ליתי מרור דרבנן וליבטל טעם מצה דאוריית' והדר ליכרך מצה ומרור ביחד ובזה יצא גם לרבנן דהלא גם רבנן מודו דמצות כריכה עדיף וקושיא זו קשה גם אהרי"ף והרא"ש שכתבו לההיא בריית' בשם ר' יוחנן דחלוקים חביריו על הלל וכמ"ש רב אשי הבריית' דיצא אפי' זה בפני עצמו. ומתוך קושיא זו כתב הר"ן דלא יכול למיעבד הכי דדלמא הלכה כרבנן וכיון שאכל מצה לחודיה כי כריך לה בהדי מרור הוי מצה רשות כו' מה שאין כן רשב"ם סבר דאף רבנן דבריית' מודו דכריכה עדיף וזהו לשון אפי' כו' ואם כן עכ"פ צריך לעשות מצות כריכה ולא מקרי רשות כו' ועבור קושי' זו כתב הרשב"ם דאליב' דר' יוחנן דלרבנן לית להו כריכה כלל ולכן צריך למיכל מרור לחודיה כי דלמא הלכה כרבנן וכריכה אינו מועיל. ואפשר מה שדחק למעל"ת שהבין כן מדברי הרשב"ם דהלל ורבנן דבריית' הכל א' לפי שכתבו התוס' בד"ה אלא אמר רב אשי אין נראה כפ"ה דמשבש רב אשי מילתיה דר"י כו' וקשה על התוס' דלמה משבש דברי ר"י הלא גם רב אשי סבר דחולקים חביריו על הלל לפי שהלל סבר דוקא כריכה וחביריו סוברים דיצא אפי' זה בפני עצמו כו' וכמו שבאמת סוברים הרי"ף והרא"ש כן אליבא דר' יוחנן אלא ודאי שלמדו התוס' ברשב"ם דסבר הרשב''ם דבריית' דהלל ורבנן אינן חולקים דתרוויהו סברי דכריכה נמי ש"ד כו' ובזה הוא משבש דר"י שסבר דחולקים אבל לדידי לא איריא דה"פ התוס' אין נראה כפ"ה דמשבש רב אשי מילתיה דר"י לפי שכתב הרשב"ם דר"י סבר דלרבנן לית להו כריכה כלל ואם כן קשה מאי אפי' מה שאין כן רב אשי משבש דר"י וסבר דגם אליב' דרבנן כריכה ש"ד אלא שחולקים בזה לפי שהלל סבר דוקא כריכה מה שאין כן רבנן דבריית' חולקים דכריכה נמי ש"ד אבל יצא בדיעבד גם בזה בפני עצמו מכח קושית הגמ' מאי אפי' ועל זה הקשה התוס' דה"ל להגיה הבריית' כו' אלא רב אשי אתקיף אבני ישיבה שמפרשי' דר"י דחולקים רבנן ואסרי כריכה ואם כן מאי אפי' אלא סברי בכל ענין מצותן כו' פליגי אהלל דמצריך לכרוך וג"כ דברי ר"י קיימי' והמה ממש כדברי רב אשי (ולא כמו שמפרשי' בני הישיבה דר"י) ואינו קשה קושי' הרשב''ם שכתבתי לעיל דלמה לן כולי האי הלא גם רבנן מודו להלל כו'. ז"א קושי' לפי שהתוס' סוברים עכ"פ דאליב' דרבנן עדיף לכתחלה זה בפני עצמו ממצות כריכה ולכן כתבו התוס' דנקטו אפי' משום הלל מה שאין כן לרבנן אדרבה עדיף זה בפני עצמו לפי שסברי דמצות מבטלות זו את זו בעלמא רק הכא משום דגלי לן קרא וכמ"ש התוס' ומוקמי הקרא דכריכה בדיעבד ולכן צריך לאכול גם מרור בפני עצמו מה שאין כן אליב' דהלל דמצריך כריכה לכתחלה ואי הוי קי"ל כהלל תחלה לחודיה ואחר כך הוי כריך מצה ומרור כיון שצריך לעשות תחלה מצות כריכה הוי דרבנן ודרבנן וכמ"ש התוס' אחר כך (ועיין בחידושי הרש"א שכתב דמי הכריח להתוס' לומר דלא גלי קרא אליב' דהלל כריכה אלא לכתחלה ולא לעיכוב וכתב לעיין במרדכי כו' ע"ש) ואם כן לפי זה נסתר הבנין דמעל"ת שכ' שהראב"ד כתב על הרמב"ם זהו כהלל דברייתא וכשיטת הרשב"ם ובאמת אליב' דרשב"ם זהו אליבא דרבנן כי אליבא דהלל צריך דוקא כריכה גם במ"ש מעל"ת ואין להקשות על הרמב"ם ממ"ש התוס' דכיון שצריך לעשות מדרבנן כו' דה"מ אם נפסק כהלל דצריך דוקא כריכה אבל להרמב"ם דפסק כהלל דיצא בין בכריכה כו' עד כאן לשונו וז"א שהרי התוס' פסקו בד"ה אלא אמר רב אשי דאליב' דהלל א"צ כריכה רק לכתחלה ואפילו הכי כתבו שצריך לעשות מדרבנן כריכה בד"ה אלא מברך כו' ואפשר שמעל"ת סובר שבזה חולק הרמב"ם על סברת התוספות ואמינא לישב לפענ"ד לפי דרך דמעל"ת דברי הראב"ד איפכא דאדרבה דברי הרמב''ם בנויים בשיטת התוס' דהלל סבר דלכתחלה יש לעשות כריכה ובדיעבד יצא אף זה בפני עצמו כי אליבא דרבנן לפי שיטת התוספות צריך לכתחלה זה בפני עצמו ובדיעבד יוצא בכריכה ולכן כתב הרמב"ם לכתחלה צריך כריכה ובדיעבד יצא בזה בפני עצמו ומ"ש הרמב"ם אחר כך דבזמן הזה מברך תחלה על אכילת מצה כו' והדר כריך כו' היינו משום מרור שהיא מדרבנן רק בזה חולק הרמב"ם אסברת התוס' שכתבו ואי הוי קי"ל כהלל הוי בירך אמצה תחלה ואחר כך הוי כריך מצה ומרור כו' לאפוקי סברת הרמב"ם הוא כיון דעכ"פ צריך לאכול מצה לחודי' משום דלא ליבטלי' מרור לכן צריך אחר כך לאכול גם מרור לחודי' דמקרי אח"כ מצה רשות אף אליבא דהלל אף דצריך כריכה לכתחלה הואיל וגם אליבא דהלל יצא בדיעבד בלא כריכה ואחר כך עושים כריכה זכר למקדש כהלל שהצריך לכתחלה כריכה והטעם שפסק כהלל לפי שפסק בהל' פסולי המוקדשין כר' אלעזר דאיסורין אין מבטלין זא"ז וה"ה המצות וכמ"ש גם מעל"ת ( ואפשר דגם הראב"ד פסק בג' מיני איסורין כהרמב"ם ולכן לא השיג עליו בהל' פסולי המוקדשין פ"ח הנז' ומ"ש הרשב"א בשם הראב"ד גבי הערלה מעלה הכלאים בב"י בי"ד סי' צ"ח אינו ענין לזה וכי איירי שנתערב בהיתר אליבא דשיטת התוס') והראב"ד השיג עליו דגם לפי סברתו שפסק כהלל דמ"מ לא דייק זה הסדר דאף דלפי סברת הלל היה כורך מצה ומרור היינו באחרונה אחר המאכל דמצות כריכה היינו לבסוף אחר המאכל וכמ"ש התוספות פ' ע"פ דף ק"ך ד"ה באחרונה וז"ל וכן צ"ל אליבא דהלל שהיה כורך מצה ופסח בסוף הסעודה והכי הוי אכיל מצה דאורייתא כו' ולכן כתב הראב"ד דמכל מקום לא דייק זה הסדר. ובזה מתורץ קושית המ"מ על הראב"ד ואדרב' דברי המ"מ תמוהים בזה שהבין ברמב"ם דזהו שכתב הרמב"ם הכריכה כהלל וכתב שאם אכל בפני עצמו יצא וכן אמרו בגמ' השת' דלא איתמר הלכתא כו' דמשמע מדברי המ"מ דאם אכל בפני עצמו יצא היינו כרבנן והלא לפ"ז לא יצא אליבא דהלל ולפי מ"ש הוא נכון וקושית הראב"ד על הרמב"ם אינו קושיא לפי מ"ש