שער אפרים מו

התוס' ד"ה דג טהור שבלע דג אמ"ו הגאון זצו"קל שבכ"ד אין לחלק בין איסור לטומאה וק"ל: טמא אסור באכילה מקשי' שם התוספות מהא דכלב שאכל בשר המת ומחלקים בין איסור לטומאה ע"ש. אמנם בנ"ד נראה שאין לחלק בין איסור לטומאה וכמו שמוכח קצת ג"כ במשנה הנז' אבע"א גמרא אבע"א סברא דמהיכי תיתי לחלק בנ"ד בין איסור לטומאה וראיתי ברמב"ם בפ' ד' מהלכות שאר אבות הטומאה הלכה י"ג וז"ל ופחות מכזית מן הנבילה שתפחו ועמדו על כשיעור טמאים מדברי סופרים כו' (אבל מדאורייתא טהורים ואם כן אם נכנס למקדש בטומאה זו אינו חייב קרבן) ולקוח משיטת הגמ' דמנחות הנז' ובגמ' דשבת פ' המצניע דף צ"א בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו כיון שבעידנא דאפקיה לא הוי שיעור אכילה לא מחייב כו' ע"ש. והנה ראיתי ברמב"ם פי"ח מהלכות שבת שפסק הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה שהוא חייב ואף על גב דמתחלה לא הוי שיעור אכילה מ"מ חייב קרבן ואם כן למה פסק הרמב"ם גבי טומאה בפחות מזית מן הנבילה שתפח שהוא פטור מן הקרבן עבור שלא היה מתחלה כשיעור וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס שמקשה גם כן על הסיפא דדברי הרמב"ם סותרים זא"ז מה שפסק בהלכות שבת ומשני דגבי שבת שאני דאם הניחה באותה שעה הי' מיפטר ולכך י"ל שלא תצטרף הנחה עם עקירה ואם כן לפ"ז ה"ה דלפטור אם הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפח ונמלך לאכילה הואיל ואינן מצטרפין העקירה עם הנחה ואם כן למה פסק גבי שבת שחייב אף שלא היה תחלה כשיעור הנה זה יש לישב דגבי שבת שאני מטעם דאמרי' בגמ' כיון דאישתיק ולא חשיב עליה מחייב אמחשבה דזריעה וכמ"ש הרב המגיד שם שפסק כאת"ל בגמ'. איברא זאת נפלאה בעיני קצת לכאורה דברי התוספות במנחות דף נ"ד בשיטה הנז' ד"ה דמעיקרא לא הוי ביה וז"ל ותימה דבריש המצניע בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו מאי קמבעיא ליה וכו' דליכא שיעורא בשעת הנחה דמשום דתפחה לא מחייב כו' דמשמע לכאורה מדברי התוספות דפשיטא דפטור גבי תפחה ונמלך לאכילה ומאי דפשיטא להתוספות קמבעיא לי טובא הלא יותר סברא לחייב וכמ"ש הרמב"ם באמת ואיך סברות הפוכות דברי הרמב"ם מדברי התוס' דדברי הרמב"ם המה בפשיטות לחייב וכמ"ש בגמ' כיון דאשתיק ולא חשב עליה מחייב השתא נמי מחייב. ולכאורה יש ליישב דהתוס' אזלי לשיטתן דאינם פוסקים כאת"ל בגמ' ולכן נקטי בפשיטות לפטור מספק וזהו מחלוקת בין הרמב"ם ושאר פוסקים וכמ"ש הרא"ש בקידושין פ"ק גבי התקדשי לי בחצי פרוטה דכל הני בעיות עלו בתיקו ועבדינן לחומרא והרמב"ם כתב דמקודשת ודאי דסברתו בזה היא שיטת הגאונים דכל את"ל פשיטות' היא ואם כן ה"ה בנ"ד אליב' דתוס' שאינם פוסקים כאת"ל ואם כן אין לחייבו מספק ומשא"כ אליב' דרמב"ם. ובהיותי בעיר של חכמים וסופרים לאלקים ק"ק ווילנא יע"א הקשיתי עפ"ז קושיא גדולה לעמיתיי הרבנים מהר"ש קאיידניוואר ומהר"ש כהן נר"ו בעל שפתי כהן על הר"ן והמ"מ וב"י והרמב"ן ורשב"א אשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בהרמב"ם והובא בטור א"ה סי' קל"ט זרקו לה לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת וכתב הב"י כך הם דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' גירושין וכתב המ"מ ואף על גב דבפ"ק דמציעא בעי רבא אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי כו' סבר הרמב"ם לגבי גט מדאמרי' אבל דרך עליה כו' והרמב"ן והרשב"א מחלקים כו' ולדעתם הוי ספק מגורשת ועיין במ"מ בפ"ב מהל"ג שהאריך כזה. ולענ"ד דאישתמיטתייהו לכל הפוסקים הנזכ' גמ' ערוכה בזבחים דף כ"ה ע"ב בפ"ב דמשם יש להוכיח דהאיבעיא בפ"ק דמציעא נפשטא אליב' דעת הרמב"ם וז"ל הגמ' שם בעי רב אסי מר"י היה מקבל ונפתחו שולי המזרק כו' אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי או כמונח דמי וכו' עד את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מאי ופסק הרמב"ם ז"ל בהל' מעה"ק פ"ד דין ט' היה מקבל ונפתחו שולי המזרק כו' עד שהאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח דמי וכתב שם הכ"מ היה מקבל כו' שם בעי' דאיפשיטא וקשה לכאורה היכ' אפשטא הלא בגמ' עלתה בתיקו אלא צ"ל מכח האת"ל הנ"ל שפשט הוא בגמ' אליב' הרמב"ם דכל את"ל פשיטותא היא וא"כ אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ומכח זה אפשטא גם האבעי' בגמ' דמציעא אף שלא נפשטא במקומה ולכן פסק הרמב"ם גבי גיטין בפשיטות דאינה מגורשת והיינו מכח אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ובטוח אני באם אזכה לראות פני הרמב"ם שיחזיק לי טובה שכיוונתי האמת בדבריו וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ל"א מי שלא למד כל שיטת התלמוד אינו יכול להורות על פי דברי הרמבים ומכ"ש לענ"ד להקשות עליו ואף שבודאי הגאונים הנ"ל הג''ה אף שמצאתי קושי' זו בספר ברכת הזבח דף כ''ה אמנם כבר כתב אמ''ו הגאון המחבר זצוק''ל שהקש' קושיא זו להרב בעל ברכת הזבח. למדו כל שיטת התלמוד מכל מקום אפשר להליץ בעדם שסברו שהתא"ל לאו פשיטותא היא לכן סברו שגם בזבחים לא איפשטא אבל ז''א וכמ"ש הרמב"ם במעשה הקרבנות כן נלע"ד לכאורה לישב דברי התוס' ס' במנחות שמחולק עם הרמב''ם אם איפשטא האיבעיא מכח האת"ל אם לאו. אמנם כד מעיינת בדברי התוס' תמצא שהמה סוברים גם כן לפי הדין בשיטת הרמב"ם והיינו כהאת"ל והכי פירוש דברי התוס' שמקשים קושיא חזקה על דברי רבא שאמר כל היכא דמעיקרא לא הוי ביה פשיטא דפטור אף דתפחה אח"כ דלפי סברא זו כיון דבעידנא דאפקיה לא הוי שיעור אכילה לא מחייב וע"ז מקשים למה קמבעיא ליה בתפחה ונמלך עליה לאכילה הלא תפחה אינו מעלה ואינו מוריד וממ"נ אם הוא סבר שחייב אמחשבה קמייתא דזריעה אם כן גם בלא תפחה יתחייב דאין לומר דעיקר חיוב משום דתפחה הוא דהלא אלו עביד השתא עקירה והנחה אחר שתפחה פטור הואיל ולית בה שעורא מתחלה ואם הוא סבר דפטור אמחשב' קמייתא דזריעה הואיל ובעידנא דאפקיה לא הוי שיעור אכילה אם כן גם בתפחה הואיל והוא פשוט יהיה פטור הואיל ומעיקרא לא הוי והשתא הוי ביה מדרבנן כו' וכך הל"ל הוציא חצי גרוגרת לזריעה ונמלך עליה לאכילה כו' מהו. ובזה יתישבו דברי התוספות כהוגן. ויצאתי קצת מגדר הענין לפי אהבת התורה הקשורה נימא בנימא וחבל בחבל אבל מ"מ זכינו לדין דעיקר באסורין לשער במדה ולא במשקל כן נלע"ד נאם אפרים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא: שאלה נב רב כהנ"א. בחכימא טוביינא. רב חסד"א ורב חנינ"א. ה"ה אהובי ידידי הגאון הגדול המופלא והמופלג. כל סתום ונעלם מברר ומלבן כשלג ע' חילו"ק אומ"ן ובי"לג. נ"י פ"ה ע"ה ר"מ ואב"ד הישראלי אוני ועוצם חילי כמהר"ר אפרים יכהן פאר ויבוקש תורה מפיהו פה קדוש יאמר לו ולכל העומדים צפופים ומסתופפים בצלו צל החכמה שלום עד בלי ירח. וצדיק כתמר יפרח. מרוב התלאות וטירדות חבילות אגודות אינני אוכל לכוין דעתי בכתב ולארוג מליצות ולתארו בתוארים הראויים לו מקצת שבחו בפניו ומטיבו דמר קאמינא שישמור הטעם ולא המלות. והנה מנדע להוי למכ"ת שכתבי הוד יקרו קבלתי במילי דעלמא ובמילי דשמיא תורה היא וששתי ולא פסיק חוכא מפומאי כולא יומא כו' וכל מה שבידי לעשות אעשה לו ובריתינו לא תופר כו'. אך ורק להראות לרום מעלתו שחביבים עלי דברי דודים אשיב לו בקצרה מה שנלע"ד לענין דינא הנה באמת יש אתי להשיב ולפלפל על כל דברי פי חכם חן הוצק בשפתותיו שפתי כהן וצידד בכל צידי צדדים כמראה האופן הראה פנים לכל צד הן לאסור הן להיתר רק לעמוד על שורשן ועיקרן שראיתי בהם תיוהא רק שאין הזמן מסכים כעת ולא אכתוב אלא ראשי פרקים. והנה לכאורה אין שאלה זו צריכה פנים ומילתא דא אמורה ומפורש במרדכי ס"פ ג"ה בשם הרוקח הובא בב"י סי' צ"ח וז"ל האיך משערין ששים נגד כל הכלי האיסור ממלאים כל הכלי מלא מים וישער בהיתר נגד אותן המים עד כאן לשונו וכ"כ האגודה בשם הראב"י בפג"ה, וא"כ הרי לפנינו שמשערינן ע"י מדידה אמנם אפשר לשדות בו נרגא ולומר דדוקא התם גבי כלי שא"א לומר שנשקול הכלי ויצטרך ס' נגד משקל הקדרה הלא הכלי חרס או מתכות אינו אסור מצד עצמו אלא מה שבלוע בו הוא אסור ולא ידעינן כמה בלע לכן כל עובי הקדירה כאלו הוא חתיכה של איסור עצמו אבל אין סברא לומר שיהא לאותו האיסור במשקל של המתכת או החרס לכן אין לשער זה במשקל אלא ע"י מים וכנז' אבל במקום שיש לשקול האיסור עצמו וגם ההיתר ודאי משקל טפי עדיף בין לקולא בין לחומרא. ולכאורה חילוק זה מוכרע דאל"כ קשה למה כתבו הפוסקים הנז' כיצד משערין ס' גבי קדירה ולא כתבו דין זה גבי שאר אסורים שנפלו לתוך היתר אלא ודאי גבי שאר איסורים ששייך בהם משקל משערין ע"י משקל משא"כ גבי קדירה וכנז' אבל באמת אין זו הכרעה כלל כי איכא למימר לעולם כל השיעורים משערין ע"י מים והא דלא כתבו כן גבי שאר איסורים משום שהוא דבר פשוט משא"כ גבי קדירה הוצרך להורות דרך ישר לשער הדפנות לבד ולא החלל וממילא אין ראיה מדברי הפוסקים הנז' כלל. אמנם נלע"ד פשוט שמשערינן כל האסורים ע"י מים כנז' מהא דכתב הר"ן בפג"ה הובא ב"י סי' צ"ח וז"ל כתב הר"ן בשם הרא"ה כשמשערינן ברוטב משערינן לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכן שיעורו אם יקרוש יעמוד על כזית והוא ז"ל דחה את דבריו שאין נראים כיון שאמרו בגמרא משערינן ברוטב סתמא משמע כמות שהוא משערינן אותו וכדברי הר"ן כתב הרשב"א ז"ל בשם בעל העיטור עכ"ל ב"י ועיין בר"ן שכתב מילתא בטעמא ומהרש"ל בשמעתין הנז' ביש"ש הביא הר"ן הנז' להלכה א"כ מבואר נגלה שאין משערינן האיסור וההיתר על פי המשקל כי החוש מעיד שכזית קרוש הוא יותר כבד במשקל מן כזית רוטב אלא ודאי לא אזלינן בשיעורין בתר משקל בין לקולא בין לחומרא ולע"ד דא היא ראיה שאין אחריה תשובה. ועוד נלע"ד להביא ראיה מהא דאיתא בפג"ה א"ר חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדירה א"ד בקדירה עצמה וא"ד במה שבלעה הקדירה ולפי מקצת המפרשים הביאו דברי רש"י בקדירה עצמה היינו בחרסי הקדירה וא"כ הוא שמשערינן בקדירה עצמה אין סברא בעולם לומר שמשערין ע"פ המשקל כמ"ש לעיל אע"פ שאנן לא ס"ל כהאי לישנא מ"מ אין סברא שהלשונות יחלקו באופן השיעור אי משערינן על ידי המשקל או ע"י המדה וק"ל. ותו לא מידי כעת כי מוביל כתבי אץ לילך לדרכו. תיקר נא נפשי אם יסתייע איזה דבר חידוש בבית מדרשו