שער אפרים ל

זה מיוסד כל הסימן והפלפול בין הרמ"ה וראב"ד וזש"א הטור בשם הראב"ד לפיכך נהגו להוסיף פיוטים במאורות ובאהבה ובזולתות וגם פיר"ת במקום שאמרו לקצר כו' קאי ג"כ על אותן הברכות שלפני ק"ש ולאחריה כי על זה קאי במתני' וע"ז כתב הטור בשם הרא"ש שלא ישר בעיניו פיר"ת דהיינו לומר פיוטי' וקרוב"ץ בין הברכות דק"ש אבל לאמור קרוב"ץ אחר הברכות דק"ש במקום שאין שם הפסק כגון בתוך התפלה ע"ז לא ערער מעולם הטור והרא"ש ולכן כתבו רבינו בסי' קי"ב ע"ש. והטעם שיסדו התנאים והגאוני' הפיוטים שלנו בלשון שאינ' מובנים לכל אדם אפשר לומר ע"ד מ"ש בגמ' דגיטין פ' הניזקין דף ס' בפלוגתא ר"א ור"י אם תורה רובא בכתב ומיעוטא בע"פ כו' עד ההוא אתמוהי אתמה אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו וכתבו התוס' שם בשם המדר' כמו זר נחשבו שעכו"ם כתבו את התורה אם היתה נכתב לישראל הכל היו עכו"ם כותבי' אותם כו' וכן איתא בהדיא במ"ר כי תשא ולזה המדרש כיונו התוס' ולזה הטעם לא רצו התנאים והגאוני' אשר יסדו הפיוטי' לכתוב בלשון שמבינים הכל כדי שלא יבואו העכו"ם ויתפללו אלו התפלות לע"א שלהם וכמו ששיבחו חכמי' גם כן לאנשי בית אבטינס וחביריו שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת ולחם הפנים מטעם הנז' וכדאית' בגמ' דיומא ומי שרוצה ללמדם המה מובני' היטב ע"פ שיטת תלמוד ומדרשי' ומאמרי הזוהר וספרי הקבלה ואף שאינם מובני' לשאר העם. והרב מהרשד"ם הנז' מביא ראיה מגמר' דר"ה מהא דאין ש"ץ מוציא את שאינו בקי עד דאתי לבי כנישתא ושמע מש"ץ והיינו עד שיבין מה שש"ץ אומר וכמ"ש הטור בסי' קצ"ג וכן דקדק הב"י בסי' קכ"ד אבל אין משם ראיה וקושיא כלל על אותם הפיוטי' כי מ"ש הטור וגם הרא"ש והתוס' עד שיבין מ"ש הש"ץ היינו אם רוצה לצאת בתפלת הש"ץ והוא אינו רוצה להתפלל וכן גבי ברכת המזון שנים שאכלו א' סופר וא' בור סופר מברך ובור אינו מברך ויוצא בברכת הסופר וכשרוצה לסמוך בברכת הסופר צריך שיבין מ"ש הסופר אף שאינו יודע לסדר הברכה כתיקנה וזולת זה אינו יוצא בתפלתו וגם בבהמ"ז אבל אם הבור מברך לעצמו או איזה ע"ה שמתפלל לעצמו אף שאינו יודע מה שמדבר מכל מקום יוצא בתפלתו ובברכת המזון וכמ"ש בגמ' דמגילה מידי דהוי אנשי' וע"ה ולאו כ"ע גמירי פי' התפלה וברכת המזון. ואף שהתוס' והרא"ש פ"ג שאכלו דף מ"ה ע"ב והרא"ש שם כתבו דוקא גבי מגילה אמרינן דנשים וע"ה יוצאי' אף שאינם מבינים והיינו מטעם פרסומי ניסא ומשא"כ גבי בה"מז ותפלה ומשום הכי כתבו התוס' והרא"ש דנשים אינם יוצאי' בבהמ"ז שלנו כו' וא"כ משמע דנשים וע"ה צריכי' להבין דוקא ואז יוצאים אבל ז"א דאדרבה משם משמע דוקא כשהאשה רוצה לצאת בבהמ"ז שלנו והיא אינה מברכת אז אינה יוצאת אם אינה מבינה דדוקא במגילה משום פרסומי ניסא יוצאת משא"כ בשאר דברי' אבל אם הנשים וע"ה מתפללי' או מברכי' לעצמם אז אינם צריכי' להבין ומה שהביא רש"י ראיה מהא דמגילה דלועז ששמע אשורית יצא אף על פי שאינו מבין כו' וה"ה אשה בבה"מ ודאי אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דראיית רש"י מעיקר' ליתא דיש לחלק בין דאוריית' לדרבנן דבשלמא מגילה שהיא מדרבנן אז יוצאי' הנשים וע"ה אף שאינם מביני' מאי דשמעי ומשא"כ בה"מ דאוריית' אז אינם יוצאי'. ויש לדחות דרש"י אזיל לטעמיה דאינו מחלק בין דאוריית' לדרבנן וכמ"ש התוס' ריש פ"ג שאכלו ד"ה אם רצו כו' וכ"כ הרא"ש על הא דאמר אביי שנים שאכלו מצוה לחלק ופירש רש"י בין ברכת המוציא ובין ברכת הזימון והשיג עליו הרא"ש ומביא בשם הר"י בשם הרשב"ם דיש לחלק בין ברכת הזימון שהוא דאוריית' ובין ברכה ראשונה שהוא מדרבנן וא"כ משמע דרש"י בעצמו סובר שאין לחלק בין ברכת דאוריית' לדרבנן בענין א' מוציא את חבירו וה"ה בנ"ד ולכן דחו הרא"ש ראייתו ממגילה מטעם אחר אבל לפי דעת ה"ר יוסף בשם רשב"ם י"ל באמת שיש חילוק בין מגילה לב"המ דבה"מ הוא דאורית' כו' לכן צריך להבין ומשא"כ מה שהוא מדרבנן ואף שגם תפלת ח"י ברכות הוא מדרבנן ואפילו הכי כתב הב"י סי' קכ"ד הביאו הרשד"ם דמה שש"ץ מוציא את שאינו בקי דהיינו שצריך שיבין מ"ש הש"ץ אבל ז"א ראיה דתפלה חמירא לענין זה כמו הדברי' הנאמרים מן התורה שהרי אית' בירושלמי הביאו הר"ן סוף ר"ה גבי יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו וכתב הר"ן ואף על גב דקי"ל דכל הברכות אף על פי שיצא מוציא כבר הוציאו מכלל זה בירושלמי דברכות ברכת המזון וק"ש ותפלה וא"כ תפלה דומה לבהמ"ז וק"ש שהוא דאוריית' וג"כ בגמ' דמי שמתו אמרי' נשים חייבות בתפלה ובהמ"ז אף שהם פטורי' ממצות עשה שהזמן גרמא מ"מ חייבות בתפלה אף שי"ל ג"כ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא כו' מ"מ הואיל ורחמי נינהו חייבי' ועיין בגמר' ובתוס' שם. ונחזור לנ"ד במ"ש הרשד"ם מגמר' דר"ה דאין ש"ץ מוציא עד דשמעי מש"ץ והיינו עד שיבין ז"א קושי' דזהו דוקא אם הש"ץ מוציאו משא"כ אם הוא מתפלל בעצמו אף שאינו מבין התפלות ואפשר שגם הרשב"ם מודה לזה רק שעיקר מה שקורא תגר על הפיוטים לפי שאמרו בגמר' הנזכר דש"ץ אינו מוציא את שאינו בקי עד דאתי לבי כנשתא ושמע מש"ץ ואם כן מוכח מזה על כל פנים דש"ץ צריך להבין מה שמתפלל ובאותם הפיוטים גם הש"ץ אינו מבין כלום אמנם אין זה קושי' דממ"נ אם הש"ץ הוא אדם כזה שהוא ירא שמים ויכול להבין אם כן גם באותם הפיוטי' יכול להבין כי המה מיוסדים על אדני פז התלמוד ומדרשי' ואף אם אינו יכול להבין כפשוטו אבל באשר שהוא ירא שמים ויכול לילך אצל בקי ללמוד ובאם שהוא אינו יכול להבין ואינו ירא שמים א"כ גם בתפלות הנאמרי' בלשון הקודש לשון קל אינו יכול להבין ולא מירמי אנפשיה שילך אצל בקי ללמוד ונמצאים ג"כ בש"ץ בין הספרדיי' שאינם בקיאים ואינם מביני' אף שהתפלות שלהם בלשון קל אבל להוציא אחרי' א"צ שהם יבינו מה שהוא אומר באשר שז"א חובות ק"ש ותפלה רק שבח להמקו' ובקשות יתירות. וא"כ מכל זה נידחים דברי הרשד"ם הנז' וא"כ בנ"ד גם הספרדי אם מתפלל תפלת האשכנזים יצא וה"ה להיפך כי אין ביניהם שום חילוקי דינים שיפסול תפילת האחת לפי סברת כת האחר' כי הם קורין ק"ש ותפלה בברכותיה כמו האשכנזים ואף שיש ביניהם חלופי נוסחאות בברכת שמונה עשרה ז"א מעכב וכמ"ש מהרד"א יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה מ"ח והביאו פסוקים על כל ברכה וברכה שעולי' למנין תיבות הברכה ונראה שזהו אין לו יסוד כי לא תמצא בשום מקום שאומרי' י"ח בענין אחד תיבה בתיבה ע"ש. והנלע"ד כתבתי: שאלה יד נשאלתי לבאר קושית הרב בעל ש"י למורא בתשו' סי' נ"ד בשאלה אם כהנים ולוים חייבי' בברכת המזון והיינו מטעם שאין להם חלק בארץ ומקשה שדברי הרמב"ם נראים כסותרי' זא"ז מ"ש גבי וידוי מעשר כתב דגרים אין מתודים ועיין בסוף הל' מעשר שני) מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו ובהלכות בכורים פ"ד כתב הרמב"ם שהגר מביא וקורא ומ"ש הרי גם בבכורי' כתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו ע"ש מה שתירץ: תשובה נלע"ד דדברי הרמב"ם נכונים כי שם בווידוי מעשר נאמר כאשר נשבעת לאבותינו בענין התפל' שמתפלל אחר הווידוי השקיפה ממעון קדשך כו' וברך את עמך ישראל כו' כאשר נשבעת גו' ואם הוא גר אינו מן הראוי שישקר בתפלתו לומר השקיפה גו' כאשר נשבעת לאבותינו גו' וכמ"ש בגמר' דיומא גבי אנשי כנסת הגדולה כו' שהדור שלפניהם לא רצה לומר הגדול הגבור והנורא הואיל ויודעים שהקב"ה הוא אמיתי לא רצו לכזב בתפלתן וה"ה גבי התפלה אחר הוידוי שאומר השקיפה ולאפוקי גבי וידוי דבכורים לא נזכר שם שום תפלה רק שמתודה ומספר בשבחו של מקום מה שעשה הניסים כו' ואינו (הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל) וזאת ליהודה ויאמר ולענ"דן שדברי הרמב"ם בהלכות מעשר ובהלכות בכורים שניהם בקנה א' יעלו וטעמו ונימוקו עמו כי גבי וידוי מעשר פוסק שהגר אינו מתודה מטעם שאין לו חלק בארץ ומלשון הוידוי משמע שיש לו חלק בארץ במ"ש ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת וגו' וזהו שקר וכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וכמ"ש הרשב"ם בגמר' בפ' הספינה דף פ"ב כי כ"ע מודים דהגרי' אין להם חלק בארןץ ולפ"ז אף דמצי למימר לאבותינו מטעם דאברהם נקרא אב המון גוים מ"מ נתת לנו לא מצי למימר ולכן פסק דהגרים אינן מתודים במעשר ואף שכתב הרשב"ם בב"ק דף ק"ן דהאי לנו דכתיב גבי מעשר קאי אכל ישראל היינו דוקא בישראל איירי אף דאין לו קרקע מ"מ יתודה מה"ט אבל הגרים דכ"ע מודים דאין להם חלק בארץ אינן יכולין לומר לנו במעשר וע"ש ומטעם דגבי מתפלל על העתיד לכן מתודים גם הגרים וכמ"ש הרמב"ם וזהו שמדוקדק בדברי הרמב"ם בסוף הלכות מעשר שני שכתב וז"ל השקיפה ממעון קדשך כו' עד כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש זו בקשה שיתן טעם בפירות ואח"כ כתב הרמב"ם ז"ב תכף ישראלי' וממזירים מתודים אבל לא גרים ומשוחררים מפני שאין להם חלק בארן והרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו וקשה למה מסמיך זה בכאן למ"ש הגרים אינם מתודי' כו', ולפ"ד הוא מדוקדק מאחר שסיים שהשקיפה הוא לשון בקשה כו' ועל זה קאי כאשר נשבעת לאבותינו לכן אמר תכף אחר זה שהגרים אינן מתודי' מאחר שהוא לשון בקשה ותפלה וכמ"ש לעיל בהל' בכורים שמתודי' והיינו מטעם שאברהם נקרא אב המון גוים כו' אבל בתפלה צריך לדקדק יותר ודו"ק ועיין בתשובת ש"י למורא הנזכר והנלע"ד כתבתי: מעשר אמר ואת האדמה אשר נתת כאשר נשבעת וקאי השבועה על הנתינה ולהגרים לא נשבע ליתן ומשא"כ גבי בכורים אמר כי באתי אל הארץ אשר נשבע י"י ואומר הנתינה לבסוף ונוכל לפרש דהשבועה אינו קאי אלא על נתינת הארץ לישראל ולתת לנו דקאמר אינו קאי לא על השבועה ולא על נתינת הארץ אלא על דברים אחרים וכמ"ש בפ' הספינה והכתיב אשר נתת לי ומשני דיהבת לי זוזי וזבני בהו וכן מ"ש אח"כ ויתן לנו את הארץ וגו' מאחר שאינו מזכיר שם השבועה נמי יש לפרש הכי דיהבת לנו זוזי וזבני בהו קרקע כך נלע"ד לישב דברי הרמב"ם הנז'