שער אפרים קעח

ראיתי בהרא"ש סוף פ' הבית והעלייה בעי ר' ירמיה מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו מאי תיקו וכתב ע"ז בהגא"ש בשם הא"ז וז"ל פי' ר"ח דכל תיקו דממונא קי"ל לקולא וחולקין עכ"ל א"כ מבואר מזה דהא"ז סבר בשם ר"ח דתיקו חולקי' ומבואר ג"כ במ"ש דקי"ל לקולא וחולקים א"כ נשמע דלקולא הוא חולקים א"כ מ"ש הרי"ף פ' הכונס גבי עשו תקנת נגזל במסור תיקו ומסיים הרי"ף וכל תיקו לקולא כו' הוי' ג"כ חולקים וא"כ לפ"ז נכונים דברי הגא"ש בשם הא"ז בפ' א"מ דכן סובר הרי"ף כלומר הואיל וסיים הרי"ף דאזלינן לקולא אבל ז"א כד מעיינת בדברי הרי"ף במקום שנאמר בו תיקו בתלמודא ע"ש ומה שמחלק בש"ך בשם הא"ז שיש לחלק בין תיקו לשאר דברי' עיין מ"ש לעיל א"כ נשמע מתוך דברי הרב בעל ש"ך דלכן פסק בס' א"ז דחולקים לפי שיש לחלק בין לשון עד אדר או המשכיר את ביתו בי"ב זהובים לשנה דינר זהב לחודש כו' ואפ"ה מוכרח לסיים בש"ך דלא ק"ל כהא"ז כו' בזה ולפי מ"ש לעיל בשם נ"י והתוס' והרא"ש דמ"ש רשב"ג במשנתינו הוא אליבא דסומכוס והא"ז פסק ג"כ כסומכוס וכמו שפסק רשב"ם בב"ב בכמה מקומות ולפ"ז מיושב ג"כ במה שהקשה דדבר זה תלוי במחלוקת פ' קונם יין וכתב מעל"ת אי מספקא ליה הלכתא כמאן נימא קרקע בחזקת בעליה עומדת ולפי מ"ש הוא נכון לפי שהא"ז סבר כסומכוס בכל ספיקא דממונא וכמ"ש רשב"ג גבי י"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש. עוד ראיתי מ"ש הרב בעל ש"ך הנז' וז"ל ונראה דהך תוספת' אתיא כרשב"ג דיחלוקו חודש העיבור ולא ס"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת ולכך קתני בתוספתא גם ברישא די"ב זהובים לשנה חולקין כו' הנה נראה מדבריו דמ"ש ברישא דתוספתא די"ב זהובים לשנה חולקים חודש העיבור ודבריו תמוהים דא"כ יהיה דברי התוספתא דלא כמאן כי גם רשב"ג ורב ושמואל ור"נ כ"ע מודים אם שכר בי"ב זהובים לשנה ונתעברה השנה דנתעברה לשוכר ופלוגתייהו בי"ב זהובים לשנה דינר זהב לחודש. והנני אעתיק לך רישא דתוספתא ככתבה וכלשונה וז"ל המשכיר בית לחבירו בי"ב זהובים לשנה ה"ז מחלקן כל ימות השנה עד אדר נתעברה השנה ז"א עד אדר ראשון כו' והרישא דתוספת' הוא עד מחלקן ביניהם ופירושו שאם שכר הבית לשנה סתם ה"ז מחלקן דהיינו אם נתעברה ה"ז מחלקן כל ימות השנה אותן השנים עשר זהובים שלשה עשר חלקים ובעד כל חודש יגיע זהב פחות חלק י"ג דהיינו לענין אם יתפשרו אימת יתן לו השכירות דהיינו לכל חודש אזי יחלוקו כל הי"ב זהובים על י"ג חלקים או אם ירצה השוכר לפנות מביתו תוך הזמן בידיעת המשכיר אזי יחלק השכירות על י"ג חלקים ובמה שאמר בתוספתא עד אדר הוא בבא דסיפא באם שהשכיר את הבית עד אדר ונתעברה השנה ז"א עד אדר ראשון אז יחלוקו ביניהם וכעין עובדא דרשב"ג ודלא כר"נ וזהו שברישא דתוספתא אמר לשון ה"ז מחלקן ובבבא דסיפא אמר חולקין ביניהם וברישא לא אמר ביניהם וגם לא אמר חולקי' רק מחלקן כו' לאפוקי עמיתי הרב בעל ש"ך הבין דלשון מחלקן וחולקין ביניהם הכל א' ולא דק ותדע שהרי הש"ך בעצמו כתב שדברי הא"ז לקוחים מתוספתא הנז' ולשון הא"ז בסיפא הוא המשכיר בית לחבירו עד אדר כו' והרישא דלשון הא"ז הובא בתשובת הרב מהר"י מינץ הנז' סי' ט' וז"ל המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר לחדשים נתעברה למשכיר כו' ע"ש בתשו' הר"י מינץ הנז' וזהו ממש כמשנתינו וכלשון הרמב"ם וכפי דעת הש"ך הל"ל יחלוקו שסובר כתוספתא אלא ודאי שגם התוספתא מודה בזה ומ"ש התוס' מחלקין ביניהם פירושו כמ"ש לעיל. והנלע"ד כתבתי אנכי עפר ואפר"ים מבית אהרן מווילנא: שאלה קלא ראובן היה לו פסק על שמעון שישבע או שיתן לו סך ממון בעד השבועה ושמעון לא רצה לישבע והתפשר עצמו ליתן לראובן איזה סך בעד הפסק הנ"ל ונתן משכון ביד השליש על הפשר הנ"ל וקרע הפסק וקבע זמן על הפשר באם שיעבור הזמן שהשליש יתן המשכון ליד ראובן והעביר שמעון המועד ונתן השליש המשכון ליד ראובן ואח"כ הביא שמעון עדות שהוא פטור מן השבועה ושכדבריו כן הוא ותובע עכשיו מראובן שיחזיר לו המשכון מה שנתן לו השליש ובכן יורנו מורינו הדין עם מי ושכמ"ה תשובה נלע"ד הדין עם שמעון שהרי פשרה צריכה קנין וכאן לא היה שום קנין ובפרט באתן לך ואף שנתן לו המשכון ביד השליש הלא משכון אינו קונה וגם לא אמר קנה בגוף המשכון וכמ"ש ר' ירוחם והובא בח"מ סי' ק"ץ ובא"ה סי' ק"ח וא"כ מנה אין כאן משכון אין כאן ואף שהחזיר לו השליש המשכון מ"מ הלא המשכון אינו קונה ואף שהחזיר ע"פ ב"ד וגם י"ל הלא קרע הפסק על פיו ובזה נתחייב שמעון במעות הפשר תכף "אבל ז"א דהלא כאן לא היה שום קנין על המעות. (הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל) הפשר וקריעת הפסק זהו לא מצינו וזאת ליהודא ויאמר ד"ת לא ידענא שיהיה נקרא קנין וגם מה שהחזיר לו וכקליפת השום אני נגד אמ"ו השליש עיין בדיני אסמכתא בסי' ר"ז הגאון זצוק"ל אך תורה היא וללמוד דצריך קנין בב"ד חשוב: אני צריך וכאן הבן שואל שהרי אפי' אם היה בקנין מ"מ אפשר לזכות לשמעון מטעם פשרה בטעות וכמ"ש הרמב"ם ומביאו הטח"מ והש"ע סוף סי' כ"ה וז"ל דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב שבועה ועשה זה פשרה עם בע"ד כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום דקנין בטעות הוא וחוזר עכ"ל וה"ה בנ"ד אף אם הי' בקנין מאחר שעשה הפשרה כדי שלא ישבע ואח"כ מצא עדים דפשרה בטעות הוא וחוזר. וליכא למימר דבנ"ד אין זה נקרא פשרה בטעות דמי הכריחו להתפשר אם היה טוען יש לי עדים אלא שאינם כאן היו נותנים לו זמן וכמבואר בטח"מ ובש"ע סי' ט"ז ע"ש ומדלא טעין הכי איהו דאפסיד אנפשיה ומשא"כ בדיין שטעה. ברם ז"א דאטו בשופטני עסקי' דיעשה פשרה אחר שיודע שיש לו עדים לזכותו אלא ע"כ צריכים אנו לומר דלא ידע אם יש לו עדים ואח"כ מצא עדים ומבואר להדי' במתני' ס"פ ז"ב דכל זמן שמביא ראיה סותר את הדין וכתב הטור והב"י בשלחנו ריש סי' כ' דאפי' אם פרע כבר ואח"כ מצא עדים או ראיה לזכותו מביא וסותר את הדין וה"ה בנ"ד אפי' נתן השליש המשכון לראובן מביא עדים וסותר הדין והפשרה. ואין לומר דוקא גבי דין אמרי' אם מצא עדים אח"כ סותר הדין אבל גבי פשרה דעשה מרצונו הטוב ובקנין אינו יכול לחזור שהרי כתב הב"י בשלחנו סי' י"ב סי"ד בשם תשוב' הרשב"א הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"כ מצא עדים יכול לחזור בו וה"ה למי שנתפשר כו' עכ"ל ע"ש הרי לפנינו דאפילו בפשרה הנעשה כדינו אפ"ה זה שכנגדו יכול לחזור בו כשמצא עדים וה"ה בנ"ד. וביותר לפי מ"ש הב"ח בסי' י"ב שהפשרה דמיא למחילה בטעות והרב המפה כתב בסי' רמ"א בהג"ה ס"ב דכל מחילה בטעות יכול לחזור בו אפילו קנו מיניה ע"ש וה"ה בנ"ד אפי' אם קנו מיניה יכול לחזור ואף שכתב בתשו' לגאון ומביאו הטח"מ סי' קנ"ד סל"ח מחילה בטעות דלא מוכח מילתא דבטעות הוא הוי מחילה ע"ש חדא דכבר השיג עליו הב"י בספר בדק הבית שלו ועיין ב"ח ואפי' לפי סברת הב"ח שם שכתב הכי נקטינן בתשו' לגאון הנז' הא גם בנ"ד מוכחא מילתא דבטעות הוי וכמ"ש לעיל. אמנם דברי הב"ח הנז' תמוהים בעיני לכאורה במ"ש בסי' י"ב ס"ט וז"ל אבל מחילה א"צ קנין פירוש אע"ג דפשרה היא נמי מחילה כו' וצריכה קנין כו' שאני פשרה דדמיא למחילה בטעות דהפשרני' הטעום בדבריהם כו' ובקנו מיני' כו' לא הוי קנין בטעות כו' עכ"ל ואיכא למידק שהרי לפי מה שפסק הרב המפה כל מחילה בטעות אפילו קנו מיניה יכול לחזור בו וכמ"ש לעיל וא"כ למה מועיל הקנין בפשרה וכן ראיתי נמי בסמ"ע שם שמחלק חילוק הנז' אבל אינו מדמה למחילה בטעות דעלמא ולכך דברי הסמ"ע נכונים למבין אבל דברי הב"ח אינם מובנים לי. אך הא קשיא לי על הרב הסמ"ע שכתב בסי' רמ"א ס"ק י' וז"ל אבל לאחר שנטל כו' בתשו' הרשב"א הביא הב"י ומסיק בטעם דין זה דאף אם היה מחילה בטעות הוי מחילה וצ"ל דכוונתו דוקא במחילה בטעות כזו כו' ע"ד שכתב הטור בס"ס קנ"ד סל"ח מחילה בטעות כי האי דלא מוכח מילתא דבטעות הוא הוי מחילה עכ"ל ע"ש שהרי לפי מ"ש לעיל שהשיג הרב הב"י בספרו בדק הבית על תשוב' לגאון הנ"ל ולפ"ד הסמ"ע שהב"י פסק כאן בש"ע כתשו' הרשב"א מטעם דבעינן מוכחא מילתא דבטעות הוי לפ"ז נראין דברי הב"י שבספרו ב"ה ומ"ש פה בש"ע בסי' רמ"א סעיף ג' סותרים זא"ז וצ"ע. עכ"ה מבן הרב המחבר ז"ל: שאלה קלב נשאלתי שני אחים קנו חצר בשותפות והאח הגדול קיבל על עצמו לבנותו ולתקן כל מה שצריך ונגד זה התקשר עצמו את הקטן שמחוייב ליתן לאח הגדול חצי ההוצאה שלשה ימים אחר הבנין והתיקון ובאם שלא יתן לו חצי ההוצאה אחר ג' ימים אזי אין לו עוד חלק ונחלה בחצר הנז' וכל זה נעשה בכל תוקף התקשרות כתקחז"ל ויהי אחר הזמן הזה נשרפה כל העיר בשנת תכ"ט לפ"ק ובתוכם החצר הנז' ואח הגדול ירד מנכסיו והוכרח למכור החצר הנשרף כי אין ידו משגת לבנותו ועתה אחר מכירת החצר הנז' תבע אח הגדול מהקטן שישלם לו מה שהיה צריך לתקן את החצר הנז' וכמבואר בשטר ההתקשרות שלהם ואח הקטן משיב לו תן לי החצר ואני אתקן את הכל ובאשר שנשרף הגג והצינורות ונפלו החומות אין לך עלי כלום והגדול משיב שיתן לו דמי ההוצאות: מה שפיזר כבר כי על מנת כן חלקו החצר הנ"ל וכמבואר בשטר התקשרות שלהם והקטן טוען שאינו חייב לו כלום רק שלשה ימים אחר שיגמור בנין החצר וכיון שנשרף אזדא לו הזכות ועתה יורנו מורינו הדין עם מי ושכמ"ה עכ"ל השאלה. תשובה גרסינן בגמרא פרק השוכר ת"ר השוכר הספינה וטבעה בחצי דרך רבי נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן ה"ד אלימא בספינתא זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול נימא ליה הב לי ספינתא דאנא מייתינא חמרא אלא בספינה זו ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן נימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא א"ר פפא לא משכחת אלא בספינה זו ויין זה ופסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם הברייתא זו דכל שאינו יכול לקיים תנאו אזי ידו על העליונה אפילו להוציא ממון מן השני שאינו יכול לקיים תנאו כגון בספינה סתם ויין זה ומכ"ש להעמיד הממון בחזקתו. ואף שהרא"ש חולק על הרי"ף בספינה סתם ויין זה וכתב שאינו משלם אלא השכר של חצי הדרך אבל עיקר ראיות הרא"ש הוא במה שחולק על הרי"ף היינו מהגמ' דהאי מאן דאוגיר אגירא לדוולא ופסק נהרא כו' דמוכח משם דכל אונס שאירע לבעה"ב שלא היה לו לידע יותר מהפועלים פסידא דפועלים וכבר דחו כמה מרבוותא דברי הרא"ש הנז' וכתבו שאין זה קושיא לדברי הרי"ף מגמ' הנז' דשאני התם דהפועלים לא אבדו כלום רק שנתבטלו אין נותן להם כלום אבל הכא שמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהא אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו ועיין בתוס' בסוגי' הנז' אבל דעת הרא"ש נלע"ד שדוחה תי' זה וסובר שאינו נותן אלא שכירות של חצי הדרך משום דמאי חזית דאזלת בתר פסידא דבעל הספינה זיל בתר' פסידא דבעל היין והוא מוחזק אף שהתוס' כתבו כיון שהוא מוחזק לקיים תנאו ור"ל בזה שהוא עדיף מבעל היין אבל הרא"ש לא סבר סברא זו וסבר שבעל היין עדיף בזה שהוא מוחזק. וזולת התי' של התוס' נלע"ד לישב דברי