שער אפרים קו

ובודאי שגגה יצאה מלפניו וק"ל. זכינו מדברי התוס' הנז' שמחויב התלמיד לעמוד מפני רבו אפילו ק' פעמים ביום מפני חשדא של הרואים ולפ"ז מה לי אם הוא סומא או לא אם הוא אינו רואה הא איכ' חשד' בפני הרואים. ואף שיש להשיב על זה דע"כ אמרי' שיחשדוהו היינו היכא שמדינ' חייב לעמוד מפני רבו סומא אבל אם מדינא אינו חייב לעמוד ליכא חשדא אמנם הא לית' חדא דלאו כ"ע דינא גמירי ותו שהרי גנאי הוא לרבו בפני הרואים וכמ"ש בפרישה סי' רמ"ב סכ"ב בשם ר"י ע"ש. וזולת זה איכ' למיחש שמא יוודע לו ויקפיד דומיא דרבא ורב פפא שם וגם אינו יוצא ידי שמים שהוקש מוראו למורא שמים ובפרט לפי דברי ר"א שם בגמ' שכל ת"ח שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים כו' ופרש"י לפי שאינו ירא מלפני ה' וכן פסק הרי"ף והרא"ש כר"א. וראיתי בהרא"ש בפ"ק דקידושין שכתב וז"ל רב אלפס ז"ל לא הביא הא דר' אבא א"ר ינאי אין ת"ח רשאי לעמוד כו' משום דמשמע ליה דר"א דאמר כל ת"ח שאינו עומד פליג אדר' ינאי וס"ל דהלכת' כר"א שלא נתן קצבה ולכך סמך רב אשי דברי ר"א בתר מימרא דר' ינאי לאשמעינן דפליג עלה והא דלא קאמר ור"א אמר לפי שלא היה בדורו של ר' ינאי עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני לכאורה שהרי כל ר"א סתם האמור בתלמוד הוא ר"א בן פדת והוא תלמידו של ר' יוחנן ור"י הוא תלמידו של ר' ינאי וכמבואר בכמה מקומות בגמ' וכ"כ בכללי התלמוד של ה"ה מהרי"ק ז"ל דר"י ור' ינאי הלכה כר' ינאי דרבו היה ור"א ור"י הלכה כר"י דרבו היה וא"כ איך פוסק הרי"ף והרא"ש כר"א נגד ר' ינאי רבו דרבו. אכן לפי מ"ש הר"ן בפ"ק דסוכה דברי הרא"ש נכוני' למבין שכתב הא דאמרי' דאין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו היכ' שחלק עמו בחייו דכיון דלא קיבל רבו דבריו נדחו דברי התלמיד אבל כשנחלק עמו לאחר מיתה לא ואדרבה קי"ל הלכה כבתראי ע"ש. וזהו מדוקדק ברא"ש שכתב והא דל"ק ור"א אמר לפי שלא היה בדורו של ר' ינאי והיינו שנשמר נמי מזה שהקשיתי. אמנם אי קשי' לי הא קשי' לי מנ"ל לומר שר"א פליג אדר' ינאי שהרי לפי סברת התוס' הנז' שכתבו בפ"ק דקידושין דף ל"ג ד"ה אין ת"ח רשאי כו' י"ל ששניהם לדבר א' נתכוונו אלא שר' ינאי דיבר בתלמידים הדרי' בבית הרב ולא בא פנים חדשות ור"א דיבר בתלמידים אחרים או אפי' הדרים בבית הרב אלא שבא פנים חדשות ולכך לא נתן קצבה וצריכים לעמוד אפילו ק' פעמים ביום שמא יראה אחר ויחשדם וכמ"ש לעיל וצ"ע. וזכינו מזה לנ"ד שהתלמיד מחויב לעמוד גם מפני רבו סומא מה"ט. אמנם עדיין צ"ע אי מחויב לעמוד במקום דליכא למיחש לחשדא. לכן נלע"ד להביא ראיה ממ"ש הטור בי"ד סי' רפ"ב הרואה ס"ת כשהוא מהלך חייב לעמוד לפניו כו' עד שיתכסה מעיניהם כו' ע"ש וה"ר מנוח כתב אפילו שומע את קול הנושאו אעפ"י שאין רואהו חייב לעמוד כו' עיין ב''י וכ"כ הרב המפה שם סעיף ב' ע"ש ואם מפני ס"ת חייב לעמוד אף שאינם רואים זא"ז ומכ"ש כשהוא רואה רבו אף שרבו סומא שצריך לעמוד וראיה מרבא דאמר במכות דף כ"ג כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא ומשמע להדי' דגברא רבא עדיף מס"ת והא דאמרי' בקידושין איבעי' להו מהו לעמוד בפני ס"ת ופשטוה מק"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא ב"ש י"ל דאיירי ביניק וחכים דאלו לת"ק דר"י הגלילי א"צ לעמוד מיניק וחכים ופשטוה דהלכתא כר"י הגלילי דסבר אפי' יניק וחכים וכן פסקו הטור והב''י ועיין בש"ע סי' רמ"ד ועל זה קאי הק"ו אבל בזקן וחכים והיינו גבר' רבא אפשר שאינו כ"ש כי גבר' רבא עדיף וכמ"ש רבא. אמנם אפשר לפרש עוד דה"ק כמה טפשאי כו' לפי שהנושא הס"ת אפשר שהוא ע"ה אפ"ה קיימי מקמיה ולא קיימי מקמי גבר' רבא דאיכא תרתי שגם הנושאו כהוא גבר' רבא ונקרא תורה וכמ"ש בקידושין כלום תורה עומדת מפני לומדיה וכן מצינו בסוף פד"מ שאר"א אוי לכם ב' זרועותי שהם כשתי ס"ת כו' וכן ראיתי בדרישה ריש סי' רפ"ב שמקשה ג"כ מהא דמכות על הא דקידושי' וע"ש מ"ש ועכ"פ משמע לפי דבריו שם ששוים הם ומתוספת' שמביא שם מוכח ג"כ שגבר' רבא עדיף שכתב דה"ק כמה טפשאי כו' דהא למיקם מקמי ס"ת לא ידעינן אלא מק"ו דגבר' רבא עכ"ל ע"ש. זאת תורת העולה הוא העולה מכל מ"ש לעיל שהתלמיד מחויב לעמוד מפני רבו סומא. ומה שאמ"ו הגאון זצוק"ל מביא ראיה מאביי דקם כי חזי אודניה דחמריה דרב יוסף כו' ואח"כ כתב ויש לדחות דבלא"ה לא היה לו למיקם כ"כ כו' ע"ל מאביי ורב יוסף ומדינא עביד כך ולא לרווח' דמילת' דהא גבר' רבא וס"ת שוים אליב' דכ"ע וכמ"ש לעיל וגבי ס"ת מחויב לעמוד אפילו בשומע קול הנושאו וה"ה אביי קם מקמיה רב יוסף מכי חזי לאודניה כו' אך טובא צ"ע למה אינו מוזכר דין זה בסי' רמ"ב ויש לישב ודו"ק. והנלע"ד כתבתי: שאלה ע''ט נשאלתי מן הרב דק"ק ניקל שפורג טבח ישראל החליף פרתו עם גוי עירוני על פרתו מה שיש לו בכפר אצל גוי א' והטבח ישראל מסר פרתו מיד להגוי לרשותו והישראל הניח פרתו אצל הגוי ותוך זמן זה ילדה פרתו זכר והוא בכור ואח"כ הלך הישראל לכפר ורצה ליקח פרתו וראה שהיא חגרית וילדה זכר ורוצה הישראל לחזור מהחליפין באומרו כי התנה עם הגוי בשעת החליפין אם יכשר בעיניו הפרה והגוי מכחישו שלא התנה עמו כלום ואותו הישראל היה חייב להגוי סך מה ותבע הגוי לישראל לשלם לו וישראל טוען מקח טעות ויקח הפרה בפרעונו והגוי רוצה לחזור מהחליפין אך שישלם לו במזומן אם יש לכופו להחזיק הולד לבכור או לא. תשובה גרסינן בגמ' ריש פרק המוכר פירות ובגמ' ריש פרק הפרה וז"ל איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז ש מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו ופריך ולחזי אי גברי דזבין לרדי' לרדיא אי גבר' דזבין לנכסותא לנכסות' כו' ומשני בגבר' דזבין להא ולהא עכ"ל הגמ' הנה קושית המקשה דפריך ולחזי כו' מבוארת דקאי בין על רב ובין על שמואל וכמבואר ברשב"ם שם ולפי מאי דפריך המקשה על שמואל היינו פירושו למה יכול המוכר לומר לשחיטה מכרתיו אי גבר' דזבין לרדי' בודאי לרדי' זבין אף שי"ל דמ"ש שמואל דיכול המוכר לומר לשחיטה היינו מטעם שהוא מוחזק ואף שהוא גבר' דזבין לרדי' מטעם דהמע"ה אבל ז"א דאם הוא גברא דזבין לרדי' אין לך ראיה גדולה מזו ומוציאין המעות מיד המוכר וא"כ לפ"ז במ"ש אח"כ ואי גבר' דזבין לנכסות' היינו ג"כ פירושו דאף אם הלוקח מוחזק ולא נתן המעות עדיין ואמר לרדי' זבינתי' אם הוא גבר' דזבין לנכסות' אינו מועיל חזקת הממון ומוציאין הממון מיד הלוקח ואינו יכול לומר לרדי' קניתיו הואיל והוא גבר' דזבין לנכסות' כו' ובודאי לשחיטה זבין ומסיק בגמ' דזבין להא ולהא כו' ובזה צדקו לענ"ד דברי הרמ"ה שהביא הטור סי' רל"ב בסופו שכתב וז"ל אבל אם המעות עדיין ביד הלוקח כתב הרמ"ה ז"ל דאם הוא גבר' דלא זבין אלא לשחיטה מסתמא לשחיטה קנאו אף אם הלוקח מוחזק עכ"ל וקשה מנ"ל להרמ"ה זה ולפי מ"ש דברי הרמ"ה מוכרחים בגמ' וכמש"ל. ובנ"ד שקנה הגוי הפרה מישראל והחליף בפרה שלו וכשילדה הפרה של הגוי ברשות ישראל ילדה וחייבת בבכורה ואע"פ שנתברר לבסוף שהיא חגרית והוי מקח טעות וא"כ עדיין הפרה של הגוי ברשות הגוי כי המקח בטל ופטורה מ"מ הלא לפי מ"ש בסוגי' הנ"ל דבגברא דזבין לנכסותא יכול המוכר לומר לשחיטה מכרתיו אעפ"י שהלוקח מוחזק במעות וכמו שהסכים לזה הרמ"ה ושאר פוסקים וא"כ בנ"ד כפי מה שמבואר בשאלה שהישראל היה טבח והוא גברא דזבין לנכסותא אף על פי שהישראל מוחזק בדמים שחייב להגוי והיה יכול לומר לרדיא זבינתיו והמע"ה אבל באשר שהוא גברא דזבין לנכסותא אינו מועיל חזקת הממון ואינו יכול לבטל המקח וכי ילדה הפרה ברשות ישראל ילדה וחייבת בבכורה ואעפ"י שהישראל טען בפי' שהתנה עם הגוי אם יכשר בעיניו הפרה וא''כ פטורה מהבכורה אבל ז"א שהרי עכ"פ מחוייב הישראל לשבע שכדבריו כן הוא וכ"ז שלא נשבע אמרי' בודאי לשחיטה זבניה וכמ"ש לעיל ואינו מקח טעות וחייבת בבכורה, ואעפ"י שהגוי רוצה ג"כ לחזור מן המקח רק שהישראל יתן לו מעותיו אמנם ז"א כלום שהרי מבואר בריב"ש סי' תק''י ובת"ה סי' שי"א שכל הדבר הנקנה בקנין אינו מועיל אח"כ מחילה וכמ"ש בעל המפה סי' קפ"ט בח"מ ומה שהגוי רוצה לחזור מן המקח היינו מחמת שתפס את מעותיו אבל לענין קדושת הבכור כבר נקנה המקח וברשות ישראל ילדה כן נראה לכאורה ועיין בזה לקמן מ"ש באריכות קצת בחלוקה הזאת. איברא כד מעיינת בסוגיא דשמעתא דבכורות פ"ב דף י"ג ובפוסקים השייכים לדינים אלו תמצא שזה תלוי במחלוקת ישינה שבגמרא ופוסקים הובא בטור י"ד סי' ש"ך ובגמ' הנז' דאיתא שם דריש לקיש משום ר' אושעי' סבר דישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו אעפ"י שלא משך קנה וחייבת בבכורה כו' ור"י סבר דבגוי משיכה קונה ולא מעות ורש"י פסק דקניינו של גוי הוא בכסף ולא במשיכה ור"ת סבר כרבי יוחנן דקניינו של גוי הוא במשיכה ולא בכסף וכמבואר בהרא"ש בפ"ק דבכורות ובטי"ד סי' ש"ך וא"כ בנ"ד שמשך הגוי הפרה של הישראל והישראל עדיין לא משך הפרה של הגוי אם נאמר שהפרה של הגוי הוא הכסף אשר היה להישראל לקבל תמורת הפרה שלו אשר משכה הגוי וא"כ לדעת רש"י שסובר דבכסף דוקא קונה בגוי בין בגוי מישראל או ישראל מגוי וכמו שנבאר אח"כ ובנ"ד שלא קיבל הישראל הכסף תמורת פרתו דהיינו הפרה של הגוי אז לא קנה הגוי הפרה של ישראל אם לא שנאמר שנקנה הפרה של הגוי מטעם חליפין וכמו שנבאר אח"כ החלוקה הזאת של החליפין או מטעם שכל המטלטלין קונה זא"ז וזהו לכאורה לא שייך בגוי אם נאמר שחליפי' אינם קונים בגוי ובפרט לפי דעת רש"י שסובר דדוקא [בכסף] כשילדה הפרה של הגוי ברשות הגוי ילדה ופטורה מן הבכורה אכן לפי דעת ר"ת שסבר דמשיכה בגוי קונה וכר"י הוא איפכא כיון שעשה הגוי משיכה בפרה של ישראל קנה הישראל הפרה של הגוי אף שלא עשה בה משיכה כדין ישראל שקונה במשיכה (ועיין בסמ"ע סי' ר"ג סק"ז) וכי ילדה ברשותה דישראל ילדה וחייבת בבכורה וי"ל ג"כ איפכא שהפרה של הישראל הוא הכסף אשר נתן להגוי תמורת הפרה של הגוי וכשמשך הגוי הפרה של ישראל לדעת רש"י שפוסק כר"ל קנה הישראל הפרה של הגוי וכי ילדה ברשותא דישראל ילדה וחייבת בבכורה ולדברי ר"ת הוא איפכא וא"כ יש לצדד הצדדים האלה לפי המחלוקת שבין רש"י ור"ת שחולקים במחלוקת ר"י ור"ל אם היא חייבת בבכורה אם לאו וכמו שאכתוב עוד בזה לקמן. וראיתי מ"ש מעל"ת וז"ל ואף שמשך הגוי הפרה לרשותו ובין לר"י ובין לר"ל הוי קנין גמור דהוי משיכה ומעות כו' עכ"ל ובמחילה ממעל"ת כי אין דבריו נכונים במ"ש דהוי קנין גמור בין לר"י ובין לר"ל משום דהוי משיכה ומעות כי דברים האלה הם שני הפכים כי אם נאמר דהוי קנין לר"י מטעם משיכת הפרה וקנה הפרה של הגוי שהוא הכסף וכמש"ל וא"כ לר"ל אין כאן קנין לפי שצריך משיכה במעות ואם הוא קנין לר"ל מטעם שהבהמה של ישראל הוא כסף וא"כ לר"י לא הוי קנין כיון שלא משך ישראל הפרה של הגוי וכמש"ל אם לא שנאמר מטעם חליפין או מטעם שכל המטלטלין קונים זא"ז א"כ אם נאמר שזהו כוונתו מטעם חליפין או מטעם הנ"ל א"כ מהו זה שכתב דהוי משיכה ומעות וקנין חליפין אינם ענין למשיכה ומעות וזולת זה א"א לומר שכוונתו מטעם חליפין כמ"ש מעל"ת בכתבו אח"כ וראיתי בתשובת הרב משאת בנימין סימן ל"ה שכתב וז"ל יהודי היה לו חוב אצל הגוי כו' ונתן לו פרה בעד חובו כו' והיהודי הניח הפרה