שער אפרים ק

ובשבועה שאין לה התרה לדבר הרשות והיו מתייראים בעלי ההסכמה כי פן ירצה איזה פוסק לפסוק כדעת משמעות הטור וסייעתו שעם דעתם יש לו הפרה וכמו שהכריע מרן בשלחנו סי' רכ"ח סעיף כ"א ושלא כדעת בעל המפה וירצה להתיר ההסכמה הנ"ל לדבר הרשות עם דעתם לכן כתבו והסכימו שאינם רשאים להתיר ההסכמה הנ"ל בלתי אם יתוועדו יחד ג' רבנים מג' קהלות הרחוקות המבוארים בהסכמה ולא שיתן כל א' דעתו בפני עצמו והרשאתו להתיר ההסכמה הנ"ל לכן כתבו שיתוועדו יחד אלו רבנים וזהו דבר שאי אפשר עד עת קץ במהרה שיתוועדו יחד אלו ג' רבנים ולאפוקי לדבר מצוה בודאי ניחא לכל ישראל שיעשו מצוה ע"י וא"כ בנ"ד שיש מצוה בהתרו וכמ"ש לעיל אין אנו צריכין להתועדות ג' רבנים הנ"ל ויכולין להתיר ההסכמה זו בלי התועדות ג' רבנים אלו. ובזה מיושב ג"כ מה שהכריע מרן הב"י בשלחנו סעיף כ"ה ואם התנו בפי' שלא יוכלו להתירו או שאמרו ע"ד קהלות הרחוקות כו' ואם הוחרם או הודר עד"ר אין לו התרה עכ"ל שזה איירי דוקא לד"הר ומשא"כ לדבר מצוה יש לו הפרה אף אם מבוא' בה ע"ד קהלות הרחוקות כו' ושאר דברים ואף שמדברי מהריב"ל בח"ב סי' ע"ב משמע דאף לד"הר אף אם כתוב ע"ד הקהלות הרחוקות יש לו הפרה כו' וכבר כתבתי בזה לעיל אבל בנ"ד כ"ע מודים. ואין להקל בהסכמה הנ"ל מטעם דאנן קי"ל כר"ת שכתבו התוס' בשמו בגיטין וכן בשאר פוסקים דעד"ר היינו דוקא כשאמר ע"ד פלוני ופלוני כו' אבל עד"ר סתם לאו כלום היא ודלא כהרמב"ן במשפט החרם שלו והובא בריב"ש סי' קפ"ה די"מ דעד"ר ואינו מפרש אותם אזי אין לו התרה לדה"ר והסכימו הפוסקים לדעת ר"ת שצריך לפרט הרבים שנדר על דעתם ובלשון ההסכמה בנ"ד כתוב וכל הנ"ל עשינו כו' עד"ר שאינם יכולים להתיר לנו התיקון כו' וזולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים הנ"ל ויש לפקפק בלשון ההסכמה אם הפי' הוא עד"ר היינו אותם ג' רבנים כו' א"כ מקרי עד"ר המפורשי' ואז צריכין אנו לכל מ"ש אם יש להתיר כדין עד"ר מפורשים אמנם יכולים אנו לפרש ל' ההסכמה שקבלנו עלינו ההסכמה הנ"ל עד"ר ומ"ש אח"כ שאינם יכולים להתיר לנו התיקון כו' זולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים הוא ענין בפני עצמו וא"כ לפי פי' זה בלשון ההסכמה אם לא ידעינן מי הם הרבים אז מקרי עד"ר סתם וכבר הקדמנו דעד"ר סתם אינו מוסיף חומר בנדר והסכמה כו' ומתירים אפילו לדבר הרשות אבל ז"א חדא אף אם הלשון מסופק אם כן יש לו דין ספק חרמים והולכין להחמיר וכמבואר בגמ' דנדרים בפ"ב במשנה נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכן כתבתי לעיל בשם הרשב"א ושאר פוסקים דספק חרמות להחמיר וכ"כ מהרא"ש וא"כ גם בלשון הסכמה בנ"ד הולכין להחמיר אם נפל איזה ספק ובר מן דין כבר כתב ר"ת וטור וסמ"ג ושאר פוסקים ועיין במהרי"ק שו' נ"ב שאם נדר בפני ג' אפי' לא פרט אותם אלא סתם עד"ר מיקרי עד"ר דמסתמ' ע"ד אותם רבים קאמר וא"כ ה"ה בנ"ד מאחר שמבוא' אח"כ שאינם יכולי' להתיר התיקון זולת אשר יתוועדו ג' רבנים מג' קהלות הרחוקות מסתמא דעתם על אותם הרבני' המבוארים תכף בסמוך וא"כ צ"ל מה שכתבנו שיש ג' להתיר ההסכמה הנ"ל אף אם מבואר בה שאין להתירה כי אם בהתוועדות ג' רבנים דהיינו לד"הר דוקא ולא דבר מצוה. ואין לחלק ולומר דדוק' בחרמות לבד דינא הכי שיכולים להתירו כי אין הצבור מכוונים לחרם אלא מחרימין לכל מי שיעבור על גזירתם ומשא"כ במקום שנזכ' שבועה בהסכמה כמו בנ"ד אז אין יכולים להתיר. אמנם ז"א שמבוא' בתשוב' הרא"ש כלל ז' ס"ט וז''ל ואפי' הזכירו הצבור לשון שבועה אין דעתם אלא לנדות ולהחרים לכל מי שיעבור על גזירתם וכ"כ בעל המפה בשמו סעיף כ"ה ואין לומ' דלא דמי נ"ד להא דתשובת הרא"ש דהתם מיירי דהציבור החרימו והשביעו שאמרו אנו מחרימין ומשביעין כו' אז אין דעתם אלא לנדות ולהחרים לכל מי שיעבור על גזירת' ומשא"כ בנ"ד כתיב בה וכל הנ"ל קבלנו עלינו ועל הבאים באלה ובשבועה וא"כ כשקיבלו באלה ובשבועה על עצמם ההסכמה הנ"ל וא"כ לעולם מודה הרא"ש שאין לו התרה וכ"כ עמיתי בעל ש"ך בי"ד סי' רכ"ח ס"ק פ"ו שמיישב שם דברי בעל המפה שלכאורה דבריו סותרים זא"ז שבסעיף כ"ה כתב אפי' הזכירו שבועה עם החרם א"צ לא פתח כו' וכאן כתב דמקרי עד"ר ולכל הפחות צריכין פתח וחרטה וכתב דיש לחלק בין כשהשביעו הקהל כמו שהש"ץ אומר בשליחות הקהל אנו משביעים כו' אבל כשכל א' מבני הקהל בפרוטרוט אמר אני נשבע על ענין זה הוי נשבע עד"ר איברא נר' דלא דמי לנ"ד דהתם אמר שכל א' מבני הקהל בפרוטרוט אמר אני נשבע כו' אז צריך התרה ואפשר שמיקרי עד"ר ומשא"כ בנ"ד דלא אמר כ"א בפרוטרוט אני נשבע רק כמבוא' שם שכל הנ"ל קבלנו עלינו באלה ובשבועה והוי כאלו השביעם הש"צ בשליחות הקהל וא"צ התרה. וראיתי להרב בעל ט''ז שכתב בזה פה במ"ש בעל המפה בסעיף ל' וע"ל כתבתי כו' דמקרי עד"ר וכתב שמהרי"ק הרגיש בזה כו' ומסיים בעל ט"ז וכיון שהביא בסעיף כ"ה דאמירת ע"ד המקום וע"ד הקהל לא מיקרי עד"ר אלא כעין גזירה כו' וגם בזה לא קשי' מידי דציבור שאני שהם מחרימים כו' אדעתא שיכולים להתיר את החרם ואת השבועה עכ"ל ע"ש ודבריו אינם מובנים דלפי דבריו שאינו אלא גזירה ונדוי וא"כ לפ"ז לא יצטרך התרה כלל וכמבוא' בסעי' כ"ה ואפי' הזכירו השבועה עם החרם. באמת צ"ל שמ"ש הב"י בסעיף ל' בש"ע תשוב' הרמב"ן על צבור שהסכימו על ענין כו' ושנשבע כל איש מהם עליו כו' דאין להם תקנה עד שימצאו פתח לשבועתם כו' אזיל לטעמיה שסבר דדוקא בחרמי צבור הקילו שא"צ לא חרטה כו' שאינו אלא כעין גזירה כו' ומשא"כ כשהזכירו שבועה כו' אז צריך חרטה ופתח כדעת הרמב"ן ולכן כתב בסעיף כ"ה נדרים וחרמים שמטילים הקהל כו' א"צ פתח וחרטה ולא הזכיר שם שבועה כלל ולכן כתב בסעיף ל' תשוב' הרמב"ן צבור שהסכימו ענין א' ושנשבע כל א' מהם עליו דאין להם תקנה עד שיתחרטו כולם כו' היינו לפי שהזכירו שבועה ולא כדעת הרא"ש שכתב בעל המפה בסמוך שאפי' הזכירו השבועה עם החרם כאלו אין שם חולק ובאמת הרמב"ן חולק בזה ולפי מ"ש לעיל בעל ש"ך שמחלק בזה אבל כד מעיינת במקור תמצא שמרן הב"י אזיל לטעמיה. ונמצא לפי שכתבנו דבנ"ד אף שמבוא' בהסכמה וכל זה קבלנו עלינו באלה ובשבועה אינו מעלה ומוריד ויש לו דין חרמי צבור וגדולה מזו מצינו בס' בני שמואל בפסקיו סי' כ"ה שכתב שבני הק"ק פלוני אסרו איסור פלוני על נפשם בשבועה ע"ד המקום וכל א' ממנו לדעת חבירו ולדעת רבים מפורשים פלוני כו' ובאם יעברו אזי יחול עליהם נזירות שמשון כו' ולדעת יותר המחמיר בפוסקים ואפ"ה פסק שיש לו התרה לדבר מצוה כו' ואף שנשבע כ"א לדעת חבירו בטובת הנאה כו' ע"ש אף שבאמת הרב מוהרש"ח הנ"ל הפריז על המדה להקל בחומרות רבות כאלה המבוארים בהסכמה הנ"ל ומי יבא אחר המלך את אשר כבר עשהו ובאמת לא רצה הרב הנ"ל לסמוך על דעתו רק אם יסכימו עמו מורי הוראה בהיתר הסכמה זו. אמנם ראיתי בתשוב' ה"ה פני משה ח"א סי' כ"א שכתב בעסק ההסכמ' שקיימו וקיבלו עליהם בשבועות חמורות ע"ד המקום ב"ה ועד"ר מפורשים לבלתי התרה כלל ובנזירות שמשון כו' ע"ש והסכים להתיר ההסכמ' הנ"ל ומביא ראיה מתשובת בני שמואל הנ"ל וז"ל שעל הכל קא פסיק ותני הרב שם דיש מצוה בהתרתו כו' ועתה דון מינה ואוקי באתרין כו' ע"ש וא"כ משמע משם דאף שנשבע כל א' בפני עצמו ויותר חומרות המבוארים שם ומכ"ש וק"ו לנ"ד אף שמבואר בה וקבלנו עלינו באלה ובשבועה. איברא נלע"ד דאין אנו צריכין לכל זה דע"כ לא קאמרי הני רבנן בענין שבועה עד"ר אין לו התרה היינו שידעינן בוודאי שנשבע ואז חלה השבועה או שענה אמן אחר השבועה דהוי כמי שנשבע וכמ"ש בגמ' דשבועות פ"ד אמן בו שבועה בו קבלת דברים כו' אבל מי שלא נשבע ולא ענה אמן אחר השבועה אף שכתוב שנשבע לא חלה עליו השבועה דלבטא בשפתים כתיב וראיתי בריב"ש סי' קפ"ג שהביא בזה מחלוק' רמב"ן והראב"ד שהראב"ד כתב שיכולים הם להתיר אבל לא השבועה גבי חרמי צבור רק ע"י חכם וג' הדיוטות בפתח וחרטה וכ"כ הרמב"ן אמנם הוא ז"ל כתב שמי שלא ענה אמן אחר השבועה אינו כלום ואין השבועה חלה עליו כלל ואינו צריך היתר כו' דלא מצינו מושבע מפי אחרים שיהא חייב אף שלא ענה אמן אלא בשבועת העדות והראב"ד מחמיר בשבועה דמשביע ש"ץ אפי' לא ענה אמן להצריך שאלת חכם כו' וא"כ בנ"ד פשיטא שיכולים הקהל לבטל ההסכמ' הנ"ל אף שמבוא' בה שקיבלו באלה ובשבועה הרי לא הוציאו שבועה מפיהם רק שחתמו חתימת ידיהם ולבטא בשפתים כתיב ואפי' לדעת הראב"ד שמחמיר וכתב שצריך שאלת חכם אף שלא ענה אמן היינו דווקא בשבועה שמשביע הש"צ לפי שהוא משביע לדעתם ולרצונם אבל בנ"ד שלא היה שם שבועת ש"ץ ולא הוציאו שבועה מפיהם כלל רק חתימת ידיהם פשוט דא"צ לא שום חכם ולא ג' הדיוטות. וכן כתב המבי"ט בתשוב' ח"ב סי' ט"ו ע"ד ההסכמה שכתב בה וז"ל וקבלנו עלינו את פלוני לחכם כו' בקנין ובשבועה חמורה לשמים כו' ועתה יש קצת מהחתומים שאמרו שאמת שחתמו אבל לא ביטו בשפתים ולא הוציאו בשפתם ומפיהם שום שבועה כלל כו' תשו' כו' ואין שבועה חלה אא"כ כשגמר בלבו לישבע וביטה בשפתים לישבע כו' וא"כ הרי מבואר בהדיא שחתימת ידו אינו כלום אא"כ ביטה בשפתים השבועה. ואעפ"י שכתב מהרשד"ם בתשו' לטי"ד סי' קי"ג ע"ד הש"צ שהסכימו להעבירו ואע"פ ששב פגם הוא מש"ה נשבעו השבועה ומסיים שם ועל הטעם שלא ביטו בשפתים כבר אירע מעשה בסאלנוקי והראיתי פנים להחמיר כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד אף שלא ביטו בשפתים. אמנם מהרשד"ם בעצמו מסיים שם שרבו עליו חביריו באותו מעשה ועשו מעשה להקל ובנ"ד נראה דאפי' הרשד"ם מודה וכמ"ש אליבא דהראב"ד לפי שמביא שם על מעשה הנ"ל מחלוקת הרמב"ן והראב"ד שיש להחמיר כדברי הראב"ד עכ"ד ע"ש. וביותר שמצאתי בתשו' הרמב"ן סי' ר"פ שגם הרשב"א סובר כדעת הראב"ד וז"ל ואין אדם צריך לענות אמן אחר השבועה במה שהציבור מנדין ומחרימין ולא במה שהם משביעים על גזירתם כו' ע"ש אבל לפי מה שכתבתי למעלה לא קשיא מידי דע"כ לא קאמר הראב"ד וסייעתו אלא כשמשביעם הש"צ כו' אבל חתימת ידיהם כ"ע מודים דלאו כלום הוא וכמו כן מצינו בכמה מקומות בתלמוד ובפוסקים ולענין תביעת ממון אם הודה בכתב ידו שנשבע ואח"כ אמר שלא נשבעתי רק שחתמתי כן אם הבע"ד מודה אז א"צ לקיים שבועתו ועיין בתשו' ת"י סי' ט' ראובן שהוציא שטר שחתום בו שמעון וכתב בו שנשבע וטען אח"כ שלא נשבעתי רק חתמתי שמי כו' ע"ש דמוכח שם לכ"ע דאם הבע"ד מודה דא"צ לקיים השבועה מכח חתימת ידו וכן הוא בת"ה בסי' שנ"ו ע"ש. וכן מבואר בפוסקים ראשונים ואחרונים והאריכות דברים הוא לטורח בזה וא"כ בנ"ד שגלוי וידוע לכל באי שער עירנו שלא ביטו בשפתים שום א' מהם השבועה רק שחתמו חתימת ידיהם ואינם חייבים כלום עבור חתימת ידיהם. ובמה שכתבתי נסתלק ג"כ מה שיש להסתפק בזה אי מיקרי מקבלי טובת הנאה זה מזה כמ"ש הרשב"א בתשוב' דג' או ד' אנשים שהסכימו על ענין אחד ונשבעו איש אל אחיו נעשה כל א' כעושה טובה לחבירו ואין מתירין אלא מדעת כולם וקצת מן הפוסקים סברי דאין מועיל התרה אפי' לדבר מצוה בהצטרף יחד עד"ר וקבלת טובת הנאה ועיין במהרא"ש סי' קע"ד שנסתפק בזה ולפי מה שכתבתי לא נתקשרו בשבועה כלל ואף שמבואר בה וכל זה קבלנו עלינו באלה ובשבועה, אבל זולת הנ"ל אין להסתפק בזה כלל דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא שנשבעו איש אל אחיו כו' אבל בנ"ד אינו אלא הסכמת וגזירת צבור ולחומר הענין שקיבלו עליהם באלה ובשבועה כו' לא מקרי עבור זה כמקבלי טובת הנאה וג"כ עוד שאר חומרות