שערי תורת בבל על יומא מז.

(מז א) ונחתיה למחתה עלה וכו'. —אינו מובן לי דאם יעשה כן הרי תכוינה ידיו בחום המחתה שבה גחלי אש (עי' לעיל מד ב תוס' ד"ה בכל). ועי' בד"ס שפירש דרק היד של המחתה יניח על הקטרת, אבל המחתה עם הגחלים תצא לחוץ.

(שם רש"י) ד"ה אפי' חופן ג' קבים וכו'. —פי' כמו שמצינו בבן קמחית שחופן ד' קבים ה"נ היו אחרים שחופנים ג' קבים. וגם בתוס' ישנים גרסו כאן בבן קמחית ד' קבים, וכ"ה בירוש' ריש פרק זה. ועי' בשו"ת חוט השני סי' צו, שכתב שלפני רש"י היתה הגירסא בבן קמחית שלשה קבין, ובאמת בד"ס כאן הביא נוסח בגירסא זו.

(שם תוספות) ד"ה וכו' דלמה היה להם לעשות כן וכו'. —דע שמצינו כעין זה בתמיד פ"ה מ"ד בקטורת שבכל יום ויום, שהיו מכניסים להיכל בזך מלא וגדוש. וביארו המפרשים שם, שדרך כבוד של מעלה הוא שיהא הבזך מלא. ולפ"ז נ"ל שאין משנתנו יוצאה מידי פשוטה, דמה ששנינו "וכך היה מדתה" עניינו, שהיו מדקדקים לעשות כף, שתהא מחזקת במלואה מלוא חפניו של כה"ג. וזה שאמרו למטה "אי נמי שלא יחסר ושלא יותיר" פי' שתהיה הכף כמלוא חפניו של כה"ג בצמצום לא פחות ולא יותר. "לא פחות" כדי שלא יצטרך ליתן מותר הקטורת בגודשה של כף, ושמא יתפזר מן הקטורת מעט, "ולא יותר" שאז לא תהיה מלאה, ואין זה דרך כבוד של מעלה, וכמו שביארנו. ופרש"י ע"ז דחוק כמובן.