שערי תורת בבל על יומא לה:

(לה רע"ב) עבודת יחיד וכו'. —פי' רש"י: הוצאת כף ומחתה. ולפי זה אינו אלא בכה"ג ביוה"כ. וקשה דלעיל (כה א) משמע דמיירי בכהן הדיוט. לכך נראה שדין זה הוא בכל הכהנים, ו"עבודת יחיד" היינו עבודה של קרבן יחיד אבל לא של קרבן צבור, ומדבר תורה אם מסר את הבגדים לצבור עובד בהם אף קרבן צבור, אלא שחכמים תקנו שלא לעבוד בקרבן צבור אלא בבגדים שקנו הצבור. וטעם תקנה זו, שכל הכהנים העובדים עבודת צבור יהיו לובשים בגדים השוים במראה ובדמים, כמו שקונים אותם הצבור. שאם יהיו מותרים להתנדב משלהם יהיה כהן אחד עובד בבגדים של עשרה זוזים ואחד עובד בבגדים של מאה מנה, ולא חששו לזה אלא בקרבן צבור ולא בקרבן יחיד. ואף בשל צבור לא אסרו אלא לכתחילה, אבל אם עבר הכהן והקריב קרבן צבור בבגדים שהתנדב משלו שמסרן לצבור עבודתו כשרה כדאמרינן בר"ה (ז א), דאפי' קרבנות צבור עצמם, שנדבם יחיד ומסרם לצבור כשרים והיינו בדיעבד.

ודע שלהרמב"ם שיטה אחרת בזה בפ"ח ה"ז מהל' כלי המקדש והוא שאפי' לכתחילה יחיד נודב קרבנות ומוסרם לצבור, שדעת הרמב"ם דסוגיא דהכא חולקת אסוגיא דר"ה ופסק כסוגיא דר"ה (כ"ש במל"מ שם, ועי' עוד במל"מ פ"ד ה"ו מהל' שקלים באריכות).

(שם) כתונת משתי ריבוא. —פי' משתי ריבוא זוז דהיינו מאתים מנה. ואיני יודע טעמו של רש"י שהוציא הדבר מפשוטו ופי' "שתי ריבוא מנה". ואולי היה קשה לו השינוי, דה"ל לומר כאן מאתים מנה, וכענין שאמרו לעיל אצל ישמעאל בן פיאבי "מאה מנה". אבל אינו מוכרח די"ל דמשום דשתי אותיות שוות זו אחר זו קשות למבטא, לכן החליפו ואמרו "משתי ריבוא".