שערי תורת בבל על סוכה מג.

(מג א) אינהו דידעי בקיבועא דירחא לידחי אין הכי נמי דתני חדא וכו' שמע מינה. —עי' בתוס' ד"ה "אינהו וכו' אין מסקנא זו קיימא דלקמן (מד א) מסקינן כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי". והענין נפלא מאד דכאן מסקינן, "שמע מינה", שבא"י לולב דוחה שבת, ובדף שאחר זה חזרו מזה ואמרו, שגם בא"י אין לולב דוחה שבת, ולא מצינו כזאת במקום אחר. וגם למה אמרו תחילה כך, ואח"כ אמרו להיפך, הלא היו יכולים לשאול מבני א"י איך מנהגם. ועוד שבירושלמי פ"ג הי"ג [נד ע"א] איתא: "ולקחתם לכם ביום הראשון חלק הראשון מהן (פי' דיום ראשון דוחה שבת) מעתה במקדש ידחה בגבולין לא ידחה וכו' ולקחתם לכם מכל מקום". ועוד שם בסופ"ג דעירובין: "ר' אבהו אזיל לאלכסנדריא ואטעינון לולבין בשבתא (פי' שר' אבהו הודיע להם, שר"ח תשרי נקבע בשבת, ובכל מקום שיודעין בקביעת החדש לולב דוחה שבת)". והרי מבואר שמנהג א"י כמסקנא דהכא. ועוד מצינו בחלופי מנהגים שבין בני בבל לבני א"י (כפי המובא במנהיג הלכות אתרוג סי' כט): "אנשי מזרח אין טוענין (=נוטלין) לולב בשבת אנשי מערב טוענין לולב בשבת ולקחתם לכם ביום הראשון כתיב ואין כאן שבת" (פי' שאין משגיחין בשבת, דכיון שהוא יום ראשון נוטלין בו * ואולי ט"ס כאן, וצ"ל: ולקחתם לכם ביום הראשון כתיב ואפי' בשבת. a ).

וע"פ כל זה נראה לנו, שכל הענין דאיתא לפנינו לקמן (מג סע"ב) מן "ואלא נדחו כיון דאנן לא דחינן וכו' (עד:) כאן במקדש כאן בגבולין" אינו מעיקר התלמוד, אלא נוסף אח"כ ע"י הגאונים * [וכן שיער אפטוביצר בהוספות ותיקונים לראבי"ה, עמ' 104. ועי' ר"ש ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 278, ועי' דברי המחבר זצ"ל בשערי תורת א"י, עמ' 197.] , בזמן שכבר נהגו גם בא"י כמנהג בבל. ומזה מוכח שסדר חילופי מנהגים שבין בני בבל לבני א"י כבר נסדר בזמן אחרוני האמוראים או לפחות בימי רבנן סבוראי, בעוד שהיו נוהגים בא"י כתלמוד הירושלמי * וראיתי בס' דורות הראשונים ח"ג דף ס"ד שכתב, דבזמן השמדות והגזרות שהיו בא"י בזמן רב אשי, אשר נחרבו העיירות, ובתי הועד שוממו, חשבו בני א"י עצמם כנגררים אחר בני בבל, ולא דחי נמי לדידהו. ובהכרח צריך לפרש כן, שהרי בימים ההם ידעו היטב מנהג א"י, ועל כן אין שום סתירה בין שתי מסקנות הגמרא בסוכה, והנה בדף מד ע"א מתרצינן משנתנו לפי זה. אבל הכוונה בזה לומר שאם היתה סתירה לזה ממשנתינו ומפורש בה דבא"י גם בזמן הזה דחי לא היה אפשר לשנות מנהגם מהמפורש במשנה, ולכן אמרינן דממשנתינו אין ראיה ע"כ. וכמה מן הדוחק יש בדבריו ויפה היה אלמלא לא נאמרו משנאמרו. .