ספר הזכות על יבמות ט.

כתב בהלכות ומסתברא לן דכי אמרי' רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם דלא הויא עדות שבכתב עדות ה"מ היכא דאיתיה לשטרא תותי ידא סהדי: השיב הרב ז"ל מדברי הר"ב ז"ל עדים שחתמו על השטר ונשתהה השטר בידם זמן ארוך עד ששכחו העדות אותו השטר בטל אפילו שמסרו אותו אח"כ ליד בעליו דהשתא הוא דקא מסהדי בשעת מסירת השטר וההיא שעתא מפי כתבם הוה. וזו תימה גדולה וכמה שטרות יהיו נפסלות בכך אלא כל שטרא דאי בעי למימסריה ליד בעלים מצי מסרי ליה אע"ג דאשתהי גבייהו זמן גדול ושכחו את העדות כיון שמסרוהו ליד בעלים שטרא מעליא הוא ואפילו לא מסרוהו עד שעת העמדה בדין ולא עוד אלא שאומרין להם תנו את שטרי ויתקיים בב"ד ושאני הכא שאין השטר הזה ראוי למוסרו לידה דלמא מחקה ליה לזמן הילכך הויא ליה האי שטרא כעדות על פה ומשום הכי בעינן מפיהם ולא מפי כתבם וההיא שמעתא דכתובות לא מיפרשא בהאי עניינא אלא בשטר מזכרת כדפרשוה התם וכן עיקר ע"כ דברי הרב ואלו דברי התלמיד: אמר המחבר כמדומה בעיני שהרב לשון ההלכות הוא מפרש שכן דעת רבינו הגדול בודאי שהרי שטר הקדושין הזה על כרחינו כבר הגיע לידה בשעת קדושין או ליד שליח קבלה שלה ואינו עכשיו ביד עדים הללו אלא כמונח ביד שליש ועוד שטרא גופיה דאיתיה תותי ידא דסהדי כיון שחתמוהו בזמנו כשטרי הקנאה או שראו המעשה ואינו בידם אלא למוסרו לבעליו הרי ידם כיד בעלים ובעל פקדון הוא אצלם והיאך תעלה על דעתך שיהא אדם פוסל בשטר זה יותר משטר שהגיע ליד בעלים כהוגן אלא ודאי משום שאינו עושה מעשה שטר אלא מעשה פנקס בעלמא מפני שאינו ראוי להיות מונח אלא ביד עדים שקראוהו רבינו ז"ל שטרא דאיתיה תותי ידי סהדי כמ"ש בסוף דבריו וההוא דגרסינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר וכו' ה"נ מתוקמא כגון עדות דאיתיה תותי ידי סהדי כלומר שחתמוהו להיות מונח בידם לזכרון דברים בעלמא כמו שפירשה רבינו עצמו ז"ל בהלכות כתובות והנה נשאר לנו מתשובות הרב ז"ל בפ' הזה שני דברים שלא נתברר אצלנו מה ש כתוב בהלכות אחד בענין פסק משנתינו כנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני והענין השני במ"ש בהלכות אנוסה ומפותה צריכות להמתין ג' חדשים דברי רבי יהודה ור' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד וכו' ואולי המעיין יפה ממנו ימצא בהן מה שנעלם מעינינו ואולי אין דברי ההלכות בזה נכונים כי אין השלמות בלתי לה' לבדו יתברך ויתעלה ויתנשא שמו ב"ה: