ספר הזכות על יבמות א.

ה' אלהים אתה החלות ראשית כל תחלה ואתה ראשון לכל סבה ועלה. בהמציאך מאין. כל מחמדי עין. והגולות והכותרות של ראש הבניינים. ומשך חכמה מפנינים. ובחכמתך כי נבונות אתה הכינות. קדושי עליונים. לשרת בקדש. דבר יום ביומו ומדי חדש בחדש. ותעשה אדם. לא כדגי הים. אכן בצלם ודמות פארת עדים. חלקת כבוד לנביאיך. ורוח קדשך על יראיך. ומאתך לנביאך יבא רוח מיליך. ואמנם הימים הראשונים היו טובים מאלה והנה חפצך בזמן הזה הביאני וכאשר אני בקצוי גלות יתוש מבלי דעת ומלמד. ולהפיק רצונך אני חומד. ועתה ה' הטה נא אזן קשבת, כאשר השלמת תוכן יצירתי בכל מלאכת מחשבת כן תהי רוחך הטובה בקרבי יושבת. ותלמדני דעת דרך תבונות להשלים קרית ספר אשר החילותי לבנות. כי שמעתי אחר קדוש מדבר ודברים כדעתי מחבר. ולבי מלאני לחוות דעי גם אני. אמנם ה' כי מלאו חלחלה מתני וקולמוסי וקנדרוסי ינועו בין הידים כאשר ינוד הקנה במים כאשר ידעתי מעלת האיש ההוא בחכמה וגדולתו ביראת אלהים לפיכך שמך אזכיר כי ידעתי ואכיר. אזנים כרית לי ממחצב הקדמונים חצבת שכלי ומחומר קרצת אותם קורצתי אף זרועך תאמצני כאשר הם אמת כי בידך לגדל ולחזק והצליחה נא לעבדך בתורתך ידיך עשוני ויכוננוני. הבינני ואלמדה מצותיך הבינני ואלמדה מצותיך הבינני ואלמדה מצותיך: בשמך רחמנא.

כתוב בהלכות רבינו הגדול ר"י אלפסי ז"ל א"ר יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות וכו'. השיב עליו הרב המובהק רב אברהם בר דוד ז"ל כלשון הזה סוגיא דשמעתתא אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה. ע"כ דברי הרב ז"ל ואלו דברי התלמיד: אמר המחבר משה בר נחמן דברים סתומים אני רואה בכאן וצריכין להתבאר דודאי לפי סוגיא זו שבמסכת יבמות אין צרת סוטה וכ"ש סוטה עצמה צריכה לא חליצה ולא יבום ואסורה היא וצרתה להתיבם כעריות מדמקשי' עליה דרב מביאתה פוטרת ומת חולצת ולא מתיבמת ומפרקינן בתרוייהו דהתם סוטה דרבנן. א"נ סוטה ספק אבל סוטה ודחי דאורייתא לא חולצת ולא צריכה לפטור צרה וכן פי' ר"ש ז"ל ואין צריך לפנים והטעם בכל זה מפני שכתוב בה טומאה כעריות. ובאמת יש כאן שאלה שהרי במחזיר גרושתו לדברי הכל צריכה חליצה ואפילו לדברי האומר טומאה בדידה כתיבה דהא ברייתא תני עלה בהדיא היא חולצת וכן כולה סוגיא. וזו השאלה צריכה לפנים. ויש להשיב עליה דרב סבר דסוטה עצמה פטורה מדכתיב והלכה והיתה לאיש אחר לאחר ולאו ליבם וסבר לה כר' אשי דאמר יבם נמי כאחר דמי הילכך פטורה לגמרי כיון דכתיב בה טומאה כעריות צרתה כמותה אבל מחזיר גרושתו כיון שלא פטרה הכתוב חייבי לאוין הוא וחייבי לאוין בני חליצה ויבום הם ואי משום דכתיב בה טומאה לא בא הכתוב אלא לעשות צרה כמוה (חסר כאן)