ספר הזכות על כתובות סא.

כתוב בהלכות מס' קדושין דהלכתא כר"פ ורב שרביא דאמרי שטר אירוסין שכתבו לשמה ולא לדעתה אינה מקודשת דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן ואוקמה רב אשי בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש: השיב הרב ז"ל ואני בעניותי איני רואה את דבריו שהרי רב אשי כך השיב לרבינא דברים הללו לא ניתנו ליכתב שאין העדים כותבין אותן בשטר אלא מדעת שניהם לפי שכל זמן שלא נכתבו אין נגבין אלא מבני חורין ומשנכתבו גובין מן משועבדין ומש"ה לא ניתנו ליכתב אלא מדעת שניהם ואותבינן עלה מהא דתנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך ה' שנים כלומר אי סלקא דעתך לא ניתנו ליכתב אלא מדעת שניהם דעד שלא נכתבו כמלוה על פה הם א"כ הפקחין למה כותבין והלא אינן אלא טפשין שעושין ממלוה על פה מלוה בשטר על עצמם אלא ש"מ שעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר הם וכיון שמשעת המלוה הם צריכין לימלך בבעלי דינין והיינו תיובתיה דרב אשי ופריק ליה מאי כותבין אומרין הדר אייתי סייעתא מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ותיובתא היא למאן דפליג עליה דרב אשי והוא רבינא בעל השאלה שהיה מקשה עליו בתחלה והיה רוצה לדחות דברי רב אשי ולומר שניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם ופריק רבינא בשטרי אירוסין ממש ואע"ג דרבינא גופיה הוא דאמר לשמה ושלא מדעתה מקודשת והכא היכי מוקי להא מתני' בשטרי אירוסין וקשיא דידיה אדידיה ל"ק מידי דדחייתא בעלמא היא לומר דלא תסייעיה לרב אשי מהכא ולא משום דרבינא לא ס"ל הא דרב אשי דהוא ודאי על כרחיה בשטרי פסיקתא איבעי ליה לאוקמה דרב אשי כי היכי דלא תקשי עילויה לאידך מלתא ואורחא דתלמודא הכי הוא בכמה דוכתי וכיון דרב אשי ורבינא ורבא כולהו מוקמי לה בשטרי פסיקתא ולא בשטרי אירוסין ש"מ הלכתא כרבא ורבינא בשטרי אירוסין. ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר ואנו מה עסקנו במחלוקתן של ראשונים הלואי נעמוד בפשוטות אבל לפרש דעת רבינו הגדול באתי ובודאי שאפי' בפי' הרב אין הדבר נפשט מכאן לפסוק כרבא ורבינא דגמ' הוא דאייתי סייעתא לרב אשי אי בשטרי פסיקתא היא וגמ' הוא דדחי לה בשטרי אירוסין הוא ולא שנו בפסיקתא כלום וכי נמי אמרת דבפסיקתא תנן בשטרי אירוסין לא ידעינן כמאן וליכא למימר הואיל ורב אשי ורבינא ורבא כולהו מוקי לה בשטרי פסיקתא היא לא איתברר מינה כלום באירוסין כדפרישית. אלא שחלוקת הראשונים היא בעל ה"ג פסק כרבא ורבינא וכך השיב רב נטרונאי גאון ז"ל משום דר"פ לגבי רבא תלמיד. ומן מתיבתא שדרו כר"פ ורב שרביא דאינה מקודשת משום סייעתיה דרב אשי כמ"ש בהלכות רבינו ז"ל. ופי' השמועה כך הוא עולה דברים הללו שהם נקנין באמירה ניתנו ליכתב שאם כתבו עדים פסק פלוני לבנו כך וכך ופלוני לבתו כנגדו שיהא כמלוה בשטר הואיל וכתבו קנין אמירה שלהם או אינן אלא מלוה על פה שהרי לא שעבדו עצמן ולא קבלו עליהן בחוב כלום דהא לא אמר זה חייב אני מנה לבני וזה חייב אני לבתי ובההיא הנאה דמיתחתני אהדדי לא גמרי ומקנו למשועבדים הלכך לא הוו כמלוה בשטר אא"כ כתב זה לבנו וזה לבתו חייב מנה בשטר ועדים ופשט רב אשי לא ניתנו ליכתב אלא משועבד הוא ליתן בין כתב בין לא כתב מבני חורין שלו וכן פי' רבינו שלמה ז"ל לא נתנו חכמים כתיבה לדבר שאם באו לחתום עדים בדברים הללו אין טורפין מן המשועבדין דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי והסוגיא פשוטה היא שהקשו מן הפקחין היו כותבין דמדקתני הכי אלמא כתיבה מועילה בהן ופריק דהך כתיבה אמירה היא דבין כותב לאומר לא קפיד תנא במקום ששניהן שוין ותרוייהו כתיבה קרי להו ואין במשמע הלשון אלא נתינה כגון ש"מ שכתב כל נכסיו שפירושו נתן. ועוד הקשו מאין כותבין אלא מדעת שניהן ואי ס"ד לא ניתנו ליכתב זכרון דברים בעלמא הוא למה לי דעת שניהם ופריק רב אשי ומוקי לה למתני' על כרחיה בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ ורב שרביא וכן הקשו ממתני' דקתני היא ניזונית מנכסים משועבדין מפני שהיא כבעלת חוב אלמא כתיבה עושה אותן מלוה בשטר והכא כשכתב וכדקתני כותבין ומוקי לה בשקנו מידו דקנין עושה שעבוד גמור וטורף מן המשועבדין דסתם קנין לכתיבה עומד וא"צ למימר כתובו וזו קושיא ללשון שכתב הרב ר' אברהם ז"ל אדמוקי לה בקנין ודחיק לה טובא לגבי בנותיו לימא בשכתב לה ובנות נמי בשכתב דסתמא נמי כותב הוא בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי אינון תהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסאי וכתב נמי ברתיך נמי תהא מיתזנאי מנכסאי ה' שנים ומאי קשיא ליה כלל ובפ' הניזקין נמי מוקי לה בשקנו מידו והוא דוקא קנין למעוטי כתיבה סתם לפי שאינן קצובין ובירושלמי בפ' אע"פ מצינו תני כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב אינו מזכה אלא בדברים ובלבד דברים שהם נקנין באמירה היאך עבידה גידול בשם רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך כיון שקדשה זכתה הבת בין הבנות אמר ר' חייא בר רב יוסף שבק גידול רבה ומר זעירתא אלא כיני כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך כיון שקדשו זכתה בת בין הבנות והבן בין הבנים א"ר זעירא והדא היא זעירתא לא נמצא קונה אשה וכמה מטלטלין בש"פ (ומדעתה) [מעתה] ואין אדם קונה אשה ומטלטלין בש"פ זו היא גמ' ירושלמית. והרי דבר ברור לך בגמ' שלנו דבשטרי פסיקתא מה שהבעל פוסק כגון לזון בת ה' שנים ומה שהאב פוסק הכל נקנה בדברים ודין שניהם שוה. לפיכך יש לנו לפרש שטה זו דה"ק כשם שהבעל פוסק לאשה עצמה כגון תוספת כתובתה שכך פי' באותה גמ' דתוספת כתובה משום שטר פסיקתא הוא מתחייב בה בההיא הנאה דמתחתני אהדדי כך האב פוסק ליתן לה אלא שהבעל מזכה בכתב שאם כתב לה יש לה זכות כתובה כלומר שהיא כמלוה בשטר וגובה מן המשועבדים והאב אינו מזכה אלא בדברים שאין זכותה של אשה אצלו אלא דברים ובלבד דברים שהן נקנין באמירה באותן אנו אומרין שאפי' כתב אינו זוכה בכתיבה הא דברים הנקנין בקנין זכתה לגבות מן המשועבדין היך עבידא ופי' רב גידל בשם רב כמה אתה נותן לבנך וכמה אתה נותן לבתך כיון שקדשו זכתה הבת בין הבנות והקשו עליו דהוה לאשמועינן דאפי' הבן זוכה שאילו זכות הבת בכסף הקדושין הוא נקנה אצל הבעל. ותירצו שאין אדם קונה אשה ומטלטלין בשוה פרוטה הלכך זכותה של אשה בין הבנות ושל בן בין הבנים שוה הוא וחד מינייהו נקט. וזהו פי' הירושלמי לפי דעתינו ועולה הוא כהוגן ומצטרף לדברינו כמה שפירשנו למעלה והאל יצילנו משגיאות: