ספר הזכות על כתובות כא:

כתב בהלכות תנאי כתובה ככתובה דאמי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ולפוגמת ולתובעת וכו' תובעת ל"ש תובעת כתובתה ול"ש תובעת תוספת אין לה מזונות: השיב הרב ז"ל שגגה היא זו דהא קי"ל כרבנן דאמרי מקצת כסף ככל כסף ואפי' מכרה מקצת כתובתה יש לה מזונות וכ"ש תובעת מקצת ומנ"ל דמוכרת עדיפא טפי מתובעת דאמרי' פ' נערה שנתפתתה א"ר יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אבדה מזונותיה ואקשי' עלה מהא דתניא מכרה כתובתה משכנה כתובתה אין לה מזונות הני אין תובעת לא ומשנינן הני בין בב"ד בין שלא בב"ד תובעת בב"ד אין שלא בב"ד לא אלמא מוכרת עדיפא מתובעת וכיון דתוספת כתובה ככתובה דאמי ודאי יש לה מזונות דמקצת כתובה היא דתבעה. ופי' הרב י"ל תובעת אע"פ שתבעה מנה מאתים לא אבדה מזונותיה הואיל ולא תבעה תוספת דכמקצת כתובה דמיא ואילו הוי תוספת חוב או מתנה הו"ל כמלתא אחריתא ואבדו מזונותיה בתביעת מנה מאתים שהם עיקר הכתובה. ע"כ דברי הרב ז"ל. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר אבל זה הפירוש יותר משתבש למעיין בו שאין זה לתובעת בכתובה אלא למזונות וכך היה לו לומר ניזונית כלומר שניזונית משום תוספת בין שנפרעה מן העיקר בין שתבעתו בב"ד בין שמכרתו לאחר ודברי רבינו סתומין יש לפרש בהן כשם שהתובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות כך התובעת תוספת לומר שזה הדין נוהג בו נפקא מינה לר"ש דהפסידה מזונות אם תובעת תוספת ולרבנן כשתובעת תוספת עם העיקר. וכן בניזונת בתבעתה דכשם שניזונת משום כתובה ותובעת אותה בב"ד אין לה מזונות כך הניזונית משום תוספת כגון שמכרה עיקר או שנפרעה ממנו ותבעה תוספת אין לה מזונות שלא תאמר בתביעת עיקר הפסידה מפני שהוא תנאי ב"ד ותביעתה כגבייה שלה אבל בתוספת לא תפסיד עד שתגבה קמ"ל ולא חשו לפרש בכאן אלא שדין תביעה נוהג בתוספת נ"מ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כך נ"ל. ודעת אחרים שהתובעת בב"ד אין אומרין בה מקצת כסף ככל כסף שאין דין תביעה לחצאין ולא מבעיא כשרצו יתומים ליתן לה כתובה והיא אינה רוצה כאנשי גליל שיכולין לומר לה שתוקי ממנו או טלי כתובתיך וצאו אלא אפי' לא רצו היתומים ליתן כלום כיון שהוא מזקיקה לב"ד לירד לנכסים ולהכריז ולמכור אין לה מזונות כל עזות ובזיון אלמנות שיש לה בתביעת הכל יש לה בתביעת מקצת הלכך לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך ורבינו שלמה גם הוא כלשון רבינו בעל ההלכות כתב:

כתוב בהלכות לשבועה כשם שאינה נפרעת כתובתה אלא בשבועה כך אינה נפרעת תוספת אלא בשבועה: השיב הרב ז"ל גם זו שגגה היא לא יהא התוספת אלא חוב או מתנה מי גביא מיתמי בלא שבועה אלא הפירוש שאם ייחד לה מטלטלי או מקרקעי לכל הכתובה נוטלת אותם בלא שבועה בין לכתובה בין לתוספת ולא אמרי' שהתוספת חוב הוא וחוב אינו נגבה מן היתומים אלא בשבועה ואע"פ שייחד לו קרקע בחובו דאמרי' דלמא פרעיה משא"כ בכתובה דאמרי' מטלטלי ואיתנהו בעינייהו שקלא להו בלא שבועה וטעמא דמלתא משום דבע"ח בזוזי מסלק ליה ואפי' מאפותיקי גמור. ואילו בכתובה אפי' בשום שהכניסה לו משלה אם אמרה כלי אני נוטלת הדין עמה הלכך כמאן דגבוי דמי בין לכתובה בין לתוספת ושקלא להו בלא שבועה. ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר גם זה הפי' מתרחק מעיקר לשון הגמ' שאם לדין אחר שנפטרת בו מן השבועה היה לו להזכיר הדין בשמו ולומר למייחד לה שהרי פטור שבועה זו אינו תלוי אלא בייחוד הזה ולשון שבועה סתם אינו אלא בענין שבועה עצמה ולפי דעתי יתכן לפרש בו שאם פטרה מן השבועה ליטול כתובה אף התוספת בכלל ופי' נכון הוא ויש לי לדקדק אחר טעמו של הרב ז"ל שלא אמרו כלי אני נוטלת הדין עמה אלא משום שבח בית אביה כמו שמפורש במקומו בפרק אלמנה לכה"ג הלכך אין הדין נוהג אלא בכלים שהביאה לו צאן ברזל ואפשר שכן הדין אפי' בשום שכתב לה כנגד מה שהביאה והכניסה לו במקום נדוניא וקבל אותו השום על נכסיו בצאן ברזל שידה ורשותה בשום הזה בזכותה בשל אביה שהם נמי שבח שלה וזה בספק ושלא כדעת רבינו אבל במטלטלים שלו המיוחדים למנה ומאתים ולתוספת באמת הדין עמו ליתן דמים אלא שדינו של הרב ז"ל לענין בע"ח דין אמת הוא שלא אמרו בייחד מטלטלין בעינייהו וארעא בארבע מצרנאה אלא בכתובתה לפי שאינו עשוי להתפיסה צררי אחרי הסמך הזה אבל בבע"ח חוששין לפרעון ולענין התשובה ש השיב הרב ז"ל שאפי' בשאר חובות נמי דעלמא נמי נשבעת קושיא גדולה היא בודאי על דברי רבינו ורובי המפרשים וה"ר יוסף הלוי בן מיגש תלמידו של הרב ז"ל השיב בפירוקא דתוספת איצטריכא ליה כדאמרי' בפ' השולח אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה. והוינן בה מאי איריא אלמנה אפי' כ"ע נמי דהא קי"ל אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה אלמנה איצטריכא ליה סד"א משום חינא הקילו רבנן עלה קמ"ל מזה אמרו שאפי' בתוספת נוהג הדין הזה ולא אמרי' נקל בה משום חינא בתוספת דכולהו חששי בעלמא נינהו דלא עבידי אינשי לאתפוסי בה צררי כעיקר כתובה שהיא תנאי ב"ד קמ"ל מ"מ כיון שהיא תקנה מיוחדת בכתובה פירשו בתוס' שהיא כעיקר כתובה:

כתוב בהלכות וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם בין כתובה בין תוספת: השיב הרב ז"ל גם זו דלא כהלכתא קא מפרש לה דהא קים לן כרבנן דכל זמן שהיא בבית אביה אינה גובה אלא עד כ"ה שנה. ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר אני תמה על הרב ז"ל שהוא מן המזכין בדברי רבינו היה ולא מן המחייבין והדבר ברור בזה שלא נתכוין אלא לתפוס רישא דמתני' כלומר תנאי כתובה ככתובה לענין אותה משנה ששנינו כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם. תדע שהרי לענין גובה לעולם אין לומר תנאי כתובה ככתובה דמי נ"מ למוכרת ולמוחלת עד וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם ולכתובת בנין דיכרין וכיוצא בו בגיטין והא בעינן שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה ובשבועות שכנגדו חשוד על השבועה אפכינן ליה אאידך אינן אלא כמזכירין המשנה ופשוט הוא: