ספר חרדים קמב

סוף מסכת סוטה והביאוה הרי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים

פרק ד מל"ת מד"ק ומד"ס התלויות בפה בקנה

א תני ר' חייא כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו שנא' אל תגזול דל כי דל הוא פ"ק דנדרים: (ב) סוף פרק ו' דיבמות אמר כשם שמצוה לומר דבר הנשמע שנאמר הוכח תוכיח כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך וכתב בנמוקי יוסף דהקשו המפרשים דהא אמרו בפ"ג דערכין דמצות הוכח תוכיח עד שיכנו והתירוץ הנכון נלמד מדברי הרמב"ם ז"ל פרק ששי מהלכות דעות דמצות הוכח תוכיח היא נחלקת לשתים חד במי שחטא לו חבירו דמצוה עליו שלא ישטימנו בלבו כמדת הרשעים אלא יאמר לו מדוע עשית כך לי ובהא מצוה לשתוק אם יודע בו שלא יקבל רק ימחול בלבו ועל זה אמר שלמה אל תוכח לץ ומצוה שנית בהוכח תוכיח הרואה חבירו שחטא או שהולך בדרך לא טובה ובזה חייב להוכיחו אפי' כמה פעמים עד שיכהו: (ג) אל תצא לריב מהר ואמרו מתון מתון ת' זוזי שויה ופרי המהירות פתח חרטה: (ד) אל תען כסיל באולתו במילי דעלמא: (ה) אסור להפסיק ד"ת במילי דעלמא דכתיב הקוטפי' מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם פי' מלוח מדברי תורה שנתנה בלוחות: (ו) ואין משיחין בסעודה מפני הסכנה שמא יקדים קנה לושט: (ז) אין משיחין בבית הכסא מפני סכנת השדים דשכיחי התם וצריך צניעות ושתיקה להנצל: (ח) המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה ניר זה מה נאה אילן זה ה"ז מתחייב בנפשו: (ט י) אין מפסיקין בין גאל ישראל לתפלה וכן בין תפילין של יד לתפילין של ראש אפי' לענות קדיש או קדושה כן כתבו הפוסקים ז"ל: (יא) מצוה לומר פסוקי דזמרה בנעימה וקול רנה בבית הכנסת משיתחיל ברוך שאמר עד שיסיים תפלת העמידה הרי"ף והרא"ש: (יב) בק"ש וברכותיה באמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב