שדי חמד פאת השדה מערכת א סז

מצד הנדר יוצא בו ביום טוב ראשון (ולפי זה שפיר כתב הפרמ"ג) דלא בעינן שיהיה ראוי להנות ממנו בלולב כנ"ל אבל התם ביו"ד דהמחבר קאי היכי שמודר הנאה מחברו והוא נתן לו הלולב אם כן הוא בא לזכות באיסורי הנאה. והנה כתב הגאון דברי חיים (בדיני לולב סי' א') דאמת אי אמרינן כהסוברים דאיסורי הנאה הוי שלו זה דוקא היכי שהיה שלו מכבר אבל לזכות בו מחדש שיהיה לי בו זכות אינו יכול וכן כתב מדנפשיה הרב בעל הקונטריס הנספח לשו"ת הריב"ש (מאמר ב') יעו"ש אם כן לפי זה דאין יכול לזכות משום דאין זכיה באיסורי הנאה לא הוי שלו כלל והוא כלולב השאול ביום טוב ראשון דהכל מודים דאין יוצא בו דלא הוי לכם דהמגן אברהם חידש רק היכי שמיפסל משום דלא הוי הראוי לכם והתם ביו"ד הוי כמו שאול דלא זכי בו כלל וגם הפרמ"ג דייק לכתוב מלולב שלו דייקי וכנ"ל וזה ברור. ובתשובה להגאון דורנו אבד"ק דלינשיף יע"א כתבנו עוד באופן אחר ליישב דברי המגן אברהם מהא דפסק המחבר ביו"ד הנ"ל ושלא יהיו סותרים פסק הרמ"א בס"ב ולא כהפרי מגדים

אמנם יש לתמוה עדיין על הפרי מגדים שלא זכר מדין זה שפסקו מרן המחבר ביו"ד (ססי' רכ"א) דשם באו"ח ס"ק יו"ד תמה הפרמ"ג על הרמ"א בס"ב וז"ל וצ"ע לי העני על מה שכתב הרב בהג"ה המודר הנאה מלולב חברו הוה ליה למימר המודר הנאה מחבירו אין יוצא ידי חובתו בלולבו יותר רבותא טפי מלולב עצמו כאמור עכ"ל ובמחילת כבוד תורתו אין כאן שום תמוה על הרב בהג"ה דדין הנ"ל המודר הנאה מחבירו אינו יוצא ידי חובתו בלולבו כבר פסק המחבר בעצמו שם ביו"ד ואין צורך להגיה ולכפול הדברים (ובמקום אחר עמדנו על דברת הפרמ"ג שם שכתב לחלק דהכא בנדר לאו מצוה לאיתשולי עלי' יעו"ש והוא נגד ש"ס ערוך נדרים (דף נ"ט ע"א) וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל והוא פלא לענ"ד עכ"ד יצ"ו

ט"ל) אין למדין הלכה מפי מדרש ואגדות בנדפס מערכה זו אות צ"ה הבאתי שיטת הרב נו"ב דממדרש ואגדה אין למדין כלל אף בדבר שלא נמצא בש"ס בהיפך עי"ש ובנו"ב מהדורא תניינא בחלק חשן משפט סי' י"ד כתב אין דעתי נוחה מפסקים כאלו ללמוד פסק הלכה מדברי אגדה ועוד תמה על עצמך וכו' כל זה הוא דברים שאין הדעת סובלתם ולו יהיבנא ללמוד מאגדה זו וכו' עי"ש שמתבאר שדעתו שאף אם אין הסברא מנגדת לדברי האגדה אין לפסוק הלכה על פי האגדה אמנם עינינו הרואות להרמב"ן בהשגותיו לספר המצות בסוף מצות עשה זיי"ן נסתייע בסברתו מדברי האגדה שהביא שם והכי מסתברא דכל שאין סתירה לדברי האגדה מהש"ס למדין ולמדין

ובספר כרם חמד לידידי הגאון אבד"ק ליאדי יצ"ו בחלק ב' ד' י"ד ע"ד (להלכות נדה סי' קפ"ח) לענין מראה ירוק כתב בשם הרב מנחת יעקב בספר תורת השלמים שהביא ראיה מריש ברכות ותמה עליו דהא אין למדין מן האגדות ועלה בדעתו לומר שסובר הרב דזה דוקא אם סותר לשמעתתא הא לאו הכי מדין וכדכתבו הרבנים כנסת הגדולה ומוהר"י ברלין שבנודע ביהודה תניינא יו"ד סי' קס"א ומוהר"ג ליפשיץ בספר ארחות חיים בהלכות תפלין (וכתב שבזה תתיישב קושית הרב לקט הקמח באהע"ז דף קצ"ג ע"א ושבזה יש לקיים דברי הגאון מוהרש"ק שהובא בס' שרש מיעקב וציין לספר בית אברהם להגאון מקיאב בתשובה סי' ל"ט ואין גם אחד מס' הנ"ל אצלי) אלא שנזכר שבתורת השלמים סי' קפ"ג סק"ד נשתמש בזה אף בדבר שאין סותר לשמעתא וציין פתח עינים למרן חיד"א בסוכה דף מ"ח ע"ב אלו תורף דב"ק. וידידי הגאון אבד"ק יאסי בשו"ת אורי וישעי סי' צ"ז (בד"ה אלא) כתב דאין לנו הוכחה כל כך לענין דינא מהמדרש שהרי כתב התוספות יום טוב בפרק ד' דברכות דאין למדין הלכה ממדרש וכן מבואר בירושלמי פרק שני דפאה הלכה ו' ר' זירא בשם ר' שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא וביחוד במקום שיש לנו ראיות נכוחות נגד המדרש עכ"ל מוכח שדעתו לומר דאף אם אין הוכחה מהש"ס נגד המדרש אין למדין מן המדרש וכבר הבאתי בנדפס דברי רבינו תם על ספר הישר שעל המדרש רבה וכו' יש לסמוך בדברים שאין מכחישים תלמוד שלנו ומה גם לפי מה שראיתי בספר דבר אליהו להגאבד"ק טארלא בסוף סי' ל"ו (בד"ה הגם דמבואר) דשדי נרגא בעיקר כללין (אין למדין הלכה מפי מדרש ואגדה) דלכאורה מש"ס דילן במנחות דף כ"ז מתיבי ארבע מינים שבלולב שנים מהם עושים פירות וכו' דמתבאר דאמידי דהלכה פריך מדרשה שבאגדה וכו' עי"ש ועיין בספר בכורי שלמה הנדפס חדש ממש לידידי הרה"ג מוהרש"א רטזטנטא מאזארקאוו יצ"ו בסי' כ"ה אות ה' שהביא גם כן כלל זה דכל שאינו סותר את דברי הש"ס למדין מן המדרש ובמכתב ידידי הרה"ג מוהר"ר שלום צבי הירש אבד"ק ייאנאווצא יצ"ו כתב לי בענין זה וז"ל העירני הרה"ג מ' יוסף הלוי אבד"ק פערעיאסלאוו בדבר חדש שדברי ספר החסידים הם מן האגדות ואין למדין מהם ואני אחוז בדעתי דח"ו לומר כן דהא חזינן גדולי רבוואתא מביאים דבריו להלכה וכמה כרכורים כרכרו גדולי ישראל ומכללם הגאונים שב יעקב אבן העזר סי' כ"ג ונודע ביהודה תניינא סי' ע"ט על צוואותיו ואם כדברי הרב הנ"ל בפשיטות הוה להו למימר אין למדין מן האגדות אלא ודאי דליתא ועדיין נבוך אנכי בענין זה עכ"ד יצ"ו ולי הדל אם דברי הרה"ג מוהריה"ל יצ"ו אמורים בדרך כלל על כל הכתוב בספר החסידים (כמובן מהשגת הרה"ג מוהרשצ"ה יצ"ו) במחילת כבוד תורתו אין להם שחר והס כי לא להזכיר דבר זה וכמה הלכתא רברבתא ילפינן מדב"ק במקומות רבו מספר לכן נראה ברור (אף שלא היו למראה עיני דברי הרה"ג הלוי יצ"ו) שלא היתה כונתו לומר כן בדרך כלל כי אם על דבר פרטי שנשא ונתן בו

מ') אין אדם רשאי לחבול בעצמו בנדפס מערכה זו אות מ"א כתבתי שמדברי ס' החסידים סי' תרע"ו משמע דהוי איסור מדאורייתא שכתב כשם שחייב אדם על נזקי חבירו כך חייב על נזקי עצמו שאם הוא הוא עצמו סרק ושרט בפני עצמו ומתלש בשערו ומקרע את כסות עצמו ומשבר את הכלי בחמתו ומפזר את מעותיו בחמתו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים שנאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכן כתב הרב לחם משנה בשלישי מהלכות דעות ליישב שיטת הרמב"ם דסובר שמואל דהא דאמרינן דאין אדם רשאי לחבול בעצמו הוא מן התורה משום בל תשחית או משום ואך את דמכם לנפשותיכם והביא דברי הר"ן בפרק שבועת העדות שכתב (גבי הא דתניא יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע וכו') נראה דאף דבפרק החובל ד' צ"א אמרינן דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מדרשא אתיא וכל דליתא מן התורה מפורש לא מקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול עליו שבועה וכו' עי"ש מוכח שסובר דאסור מן התורה אלא דשבועה חלה עליו לפי שאינו מפורש בתורה וגם רבינו מוהרלנ"ח בתשובה שציין הרב ערך השלחן בסי' תי"ח והיא בסו' ק"ג תופס כן דלמאן דאמר דאין אדם רשאי לחבול בעצמו איסור החבלה הוא מדאורייתא עי"ש (מד"ה הראיה השנית שהביא השואל מסוגיית נשבע להרע לעצמו וכו' ומשם והלאה) ומה שכתב רבין חסידא בספר ארעא דרבנן במערכת החי"ת אות נד"ר חובל בעצמו כתב מרן הבית יוסף ביו"ד סי' רל"ז שאין איסורו אלא מדרבנן ושבועה חלה עליו עכ"ל אין כונתו לומר שהוא מדרבנן ממש אלא כלומר שבא מדרשה דרבנן ולפיכך שבועה חלה עליו כמו בחצי שיעור וכיוצא וכמבואר בדברי הר"ן הנ"ל

ותמיה לי על מה שראיתי לרבינו מוהרלנ"ח בפסק הסמיכה (בד"ה עוד אני אומר דגם שיהיה הדין נותן ככה) שכתב דהאומר לחברו הכני על מנת לפטור פטור לכולי עלמא וכתב שנראה לו שמותר גם כן ואף שלא מצא דבר זה מפורש כתב שיש רמז לזה בדברי הרמב"ם ריש פרק חמישי מהלכות חובל ממה שכתב וכל המכה אדם כשר וכו' דרך נציון הרי זה עובר וכו' משמע דאינו עובר אלא דרך נציון עי"ש בדף ס' עמוד ד' (מדפוס לעמבערג שנת 1865 למספרם) והלא מדבריו שבסי' ק"ג הנז"ל מתבאר יפה שלחבול בעצמו אסור מן התורה והביא שם פסק הרמב"ם שאינו רשאי לחבול בעצמו ואם כן איך יתכן שיהא מותר לומר לחבירו הכני על מנת לפטור והרי הוא עצמו אינו רשאי להכות את עצמו