שדי חמד פאת השדה מערכת א קנז

ועתה השגתי ספר יקר אמרי הצבי די שדר לן המחבר מר ניהו דידי הגאון צבי מאיר אבד"ק דאברי יצ"ו וראיתי בפרק ג' דמס' בבא קמא באות כ"ה סק"ב שהביא תנא דמסייע וקאי בשיטת הרב ח"ץ והוא בים של שלמה בפרק החובל סי' כ"ג גבי חובל בחבירו בשבת דפטור מתשלומין משום דנידון בנפשו שהקשה הא קימא לן כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל בחבורה אינו חייב אלא אם צריך לדם ודוחק לומר דהכא בחובל בחבירו מיירי בצריך הדם לכלבו וכו' לכן נראה מי שחובל בחבירו דרך מריבה והבאה דעתו שיצא דם ויחלוש כנגדו והוי שפיר מלאכה הצריכה לגופה ואין להקשות מנא ידעינן אם דעתו לכך וכן כשצריך לכלבו דיש לומר דמודה ואף שאין אדם משים עצמו רשע לומר שמחלל השבת מכל מקום בנדון זה כבר נעשה רשע שהכה חבירו ואיתרע חזקת כשרותו ע"כ לעניינו ומבואר כדברי הרב ח"ץ דכל דאיכא ריעותא אמרינן דנאמן הוא במה שמשים עצמו רשע

והנה בנדפס שם כתבתי שהרב קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות י"ז מפקפק בזה והוא ששם הביא מה שכתב הרב משנה למלך בפרק ה' מהלכות מלוה (ט"ס הוא וצ"ל פרק ד' עי"ש בדין ו' בד"ה וכתב בעל כ"ה שם בשם שלטי) שאם העדים שחותמים בשטר יודעים שיש איסור בדבר פסולים אליבא דכולי עלמא אלא שנסתפק אם העדים נאמנים לומר ידענו שהיה איסור בדבר ואף על פי כן חתמנו דיש לומר דלא דמי לדאמרינן בעלמא אין אדם מע"ר דשאני היכא דהוא מהווה האיסור דאז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור לפנינו ולא מפיהן אנו חיין אלא שהיינו תולין שמא לא ידעו שהמעשה הזה אסור בזה אפשר דנאמן לומר שעשה בידיעה והעלה (כמשל"מ) דאינן נאמנים וסיים הרב קה"י וזה שלא כדעת: הרב צבי שכתבנו בשמו דכל דאיכא ריעותא קמן איכא למימר דנאמן לומר מזיד היה יעיין שם ראייתו ובס' משאת בנימן סי' נ"א וכמ"ש במהדורא קמא עכ"ל וציינתי בנדפס לעיין בנדיב לב ח"ב בחלק אעה"ז סי' כ"ד וכוונתי היא לדקדק על מה שכתב שם (בד"ה ותחלת) ותחילת דבר ראיתי להפוסק שכתב דמפיהם של העדים נודע רשעותם דפסולי לעדות וליכא למימר אין אדם משים עצמו רשע דלא מפיהן אנו חיין לידע רשעותם כי כל העם מקצה סורו טמא קראו למו הטיב אשר דבר שכ"כ הגאון חכם צבי ז"ל בסי' ג' דלא אמרי' אין אדם משים עצמו רשע אלא במקום שאין אנו יודעין דבר ריעותא אבל כשיש ריעותא לפנינו לא יעו"ש ובעדים דנ"ד הרי יש עדים כשרים המעידים עליהם שהם פסולים מדאוריי' א' בכתב וא' בע"פ עכ"ל ותימא שלא זכר שר שאין זה פשוט כמו שכתב רבין חסידא בתוס' דרבנן הנ"ל

ומה שציין בקהלת יעקב לתשו' משאת בנימן סי' נ"א גם הרב משל"מ שם ציין לעין שם והס' משא"ב שבידי נלקה בחסר בסימן נ"א אך לא כולה וכפי הנראה כוונתו היא על מה שכתוב שם בדף מ"ח ע"ד (בסוף ד"ה על דבר הגיטין) על מה שנשאל שאחד מן העדים יצא עליו קול גזלנות ואחר החקירה נודע שלפני עשרים שנה הפקיד א' בידו אמתחת סתומה ובתוכה צרור הכסף ושטרות ושאר דברים וכשהחזיר האמתחת להמפקיד ראה כי צרור הכסף איננו צווח להנפקד ואמר לא ידעתי מאומה מה שהפקדת החזרתי ונודע הדבר לפרנס החדש וציוה לחפש בביתו ויחפשו ומצאוהו בכותל בבית הנפקד ואמר הנפקד לא ידעתי מי עשה זאת אולי בני ביתי גנבו והחביאו בלא ידיעתי. ועתה על ידי מעשה אחר שאלוהו על המעשה הנ"ל ובתחלה כפר ותלה בבני ביתו וכיוצא ובסוף הודה האמת שהוא שלח ידו בפקדון הנ"ל אך אחר כך עשה תשובה ותעניות וכו' ואחר שכתב הרב משאת בנימן דאין לפסול עדותו מפני שכפר בפקדון זה מכמה טעמים ועוד שהרי התנצל אז ותלה בבני ביתו ואף דאחר כך לא אמר כן אנן טענינן ליה כמו שאמר בתחלה סיים וז"ל ואם תאמר בנ"ד איך אפשר להכשירו ולמיתלי באנשי ביתו הרי הוא עצמו הודה לבסוף והודאת בעל דין כמאה עדים דמי גם זה אינו משום דלא פסלינן ליה לגברא בהודאת עצמו דאין אדם משים עצמו רשע כדאמרינן פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו אלמא אף דלפי דבריו מעיד על עצמו שהוא רשע גמור אפילו הכי מעיד עליו להרגו וכן כתבו כל המחברים הלכך בנ"ד אין כאן שום עדות ברורה רק הודאת עצמו ובהודאת עצמו לא פסלינן ליה עכ"ל ואם כוונת הרב קהלת יעקב בציון זה לומר שגם מדברי הרב משאת בנימן מוכח שלא כדברי הרב ח"ץ נראה לי ההדיוט דאינו מוכרח דהנה הרב ח"ץ כתב וז"ל בזה הלשון דעד כאן לא אמרינן אין אדם מע"ר אלא במקום שאין אנו יודעין דבר רע ולא שום ריעותא כי ההיא דמודה שהאכילתו שאינו מעושר אבל כשיש ריעותא לפנינו כגון פנויה או ארוסה שעברה דאע"ג דקי"ל באומרת לכשר נבעלתי נאמנת כשאין הארוס מכחישה או שאין הארוס לפנינו אפי"ה כשאומרת שנבעלה לפסול לה או שאומרת לא ידענא הולד ספק ממזר הוי וכמ"ש כל הפוסקים ולא אמרינן דאין אדם מע"ר ואינה נאמנת לומר שנבעלה לאחר שאינו כשר אף דהתם בארוס איכא נמי קצת איסורא וכן בפנויה לכשר לה איכא נמי קצת איסורא ואם כן תרצה לומר מדעל כרחך עבדא איסורא זוטא נאמנת נמי לומר דעבדה איסורא רבה בנ"ד נמי הא אמרינן דלכתחלה לא תנשא וע"כ עברה ונשאת בעבריינות שלא כדברי חכמים ותהא נאמנת לומר דעבדה איסורא רבה ועוד דעד כאן לא אמרינן אין אדם מע"ר אלא על מה שכבר עשה וגם שלא לעשות עצמו חשוד ופסול לעדות אבל במכאן ולהבא לשווייה נפשיה חתיכא דאיסורא נאמן אפילו במקום שהוא עושה עצמו רשע וכו' עכ"ל ואף שכתב בלשון ותרצה לומר וכו' מכל מקום כיון שלא סתר סברא זו מוכח דלא פשיטא ליה דהיכי דאיכא ריעותא אמרינן משים עצמו רשע אלא בכגון נדון דיהיה דהריעותא היא שאף בלתי הודאתו מוכרחים אנו לומר שעשה על כל פנים איזה איסור קל בזה הוא דאמרינן שנאמן לומר שעשה איסור חמור אבל בכגון נדון הרב משאת בנימן שלולא הודאתו אין לנו שום הוכחה שעשה שום איסור אף איסור קל גם הרב חכם צבי יודה דאמרינן אין אדם מע"ר אף דאיכא ריעותא שנמצא כסף הפקדון בביתו יתכן שבני ביתו הוא שעשו כמו שהוא מתנצל והוא לא עשה שום איסור

קכ"ד) איסורין דרבנן מודעת זאת שיש איסורין דרבנן שיש להם עיקר מן התורה ויש שאין להם ובעניינים רבים יש חילוק בדין בין איסור שיש לו עיקר לאין לו וראיתי לרשום פה איזה איסורין מיקרו יש להם עיקר וידעתי כי לא אוכל לצאת ידי חובה בביאור כל האיסורין מחמת מיעוט ידיעתי וחסרון בקיאותי אמנם כל אדם אינו חייב אלא כשיעורו וזה החלי בעזרת צורי וגואלי. א. בשר עוף בחלב לדעת התוס' חשיב יש לו עיקר מן התורה ודעת הרמב"ם לפי דברי ההגהו"ת מרדכי בפרק כל הבשר היא דחשיב אין לו עיקר מן התורה ומפני זה הוא שסובר דמותר להוסיף כשנפל חלב על בשר עוף ואין בו כדי לבטל הטעם דמרבה עליו מבשר עוף אחר כדי לבטלו כן כתב מרן הב"י ביו"ד סי' צ"ט (בד"ה כתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות) ומדברי מרן בב"י נראה דאינו מוכרח שסובר הרמב"ם דיש לחלק בביטול איסורין דרבנן בין אין לו עיקר ליש לו עיקר אלא כל דרבנן מותר להרבות עליו וכן מפורש בדברי מרן כסף משנה בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות דין כ"ו שאחר שכתב על דברי ההגמ"ר דאפילו נפרש כן דברי הרמב"ם מכל מקום אינם שוים לגמרי עם התוס' וכו' כמו שכתב בב"י סיים ומיהו לפי האמת מפשט דברי רבינו נראה שכל שאינם איסורי תורה ממש מותר לבטל לכתחלה עכ"ל ואם כן יתכן דגם להרמב"ם בשר עוף בחלב חשיב יש לו עיקר מן התורה אלא שסובר דגם ביש לו עיקר מבטלין (ודברי ההגמ"ר במ"ש ואי משום הלכתא נקט הכי מ"מ הו"ל הא ריבותא טפי צריכים ביאור וכבר עמדו על דבריו רבני האחרונים ופירש דבריו הרב צרור החיים דף צ"ט דכונתו דכיון שהוא חצי שיעור על ידי תערובת סובר ההגמ"ר דלכ"ע חצי שיעור דרבנן ואם כן הוה ליה למינקט דינו בחצי שיעור עי"ש והביא דבריו הרב יד דוד בהגב"י אות מ' ולא נתקררה דעתי בזה וקשה להעמיס כונה זו בסיגנון דברי המרדכי כמו שיראה הרואה). הן אמת דרבין חסידא בס' ארעא דרבנן במערכת המ"ם סוף אות תי"ד כתב דמרן כסף משנה בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות הי"ד (ט"ס הוא וצ"ל