שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ מו

אותו לקיים המצוה אינו תלוי בזה ועל כל מצוה דאורייתא מכין והוא הדין למצוה דרבנן למאי דנקיטינן דגם אדרבנן כופין וכן מוכח מדכופין משום פריעת בעל חוב והרי ביד המלוה למחול חובו ובכל זאת כשאינו מוחל כופין את הלוה

וראיתי למרן החבי"ף בספר נשמת כל חי ח"א ריש סי' י"ט שכתב ואפילו במצות עשה דרבנן שאומר שאינו רוצה לקיים הי' מכין אותו עד שתצא נפשו כמבואר בתשובת הרשב"א ח"ד סי' רס"ד והרשב"ץ ח"ב סי' צ"א ושלטי הגבורים סביב המרדכי בפרק יש נוחלין עכ"ל. ולא ידעתי למה לא הזכיר מחלוקת רש"י ותוס' בזה וראיתי שם בסי' כ"א שקבע מקום לדין זה בפרטות אם גם על מצות עשה דרבנן הי' מכין אותו עד שתצא נפשו כמו בלולב וסוכה והביא על זה ממה שכתבו בתשובת הגאונים הישנות סי' שי"ד וז"ל אבל מכת מרדות מדרבנן והוא אם עבר על דרבנן או עבר על מצות עשה כגון שאומרים לו לעשות סוכה ואינו עושה ליטול לולב ואינו נוטל עכ"ל וכתב על זה דכי היכי דבעבר על מצות עשה של תורה דמכין אותו עד שתצא נפשו פירושו שיש בידו לקיים את המצוה ואינו רוצה לקיימה שמכין אותו לקיימה הכי נמי במצות עשה דרבנן דקאמרי הגאונים דאם עבר על דרבנן מכין אותו היינו שאם יש בידו עדיין לקיים המצות עשה דרבנן ואינו רוצה לקיים מכין אותו דאין לומר דמה שכתבו עבר אדרבנן רוצה לומר שכבר עבר זמן המצוה דזה דוחק לפרש לשון אחד לשתי כונות ועוד דנלמוד בקל וחומר דאם על מצוה שכבר עבר זמנה מכין אותו כל שכן שמכין אותו שיקיים אותה קודם שיעבור זמנה וצדד עוד בזה ומסיק דהאמת יורה דרכו דכוונת התשובה הנ"ל דאפילו במצות עשה דרבנן ויש בידו לקיים המצוה ואינו רוצה הי' מכין אותו עד שתצא נפשו כמו במצות עשה של תורה דמאן פלג לן עכ"ל. ובהורמנותיה דמר אין דבריו נראין לעניות דעתי ופשוט בעיני דהגאונים לא דברו על מצות עשה דרבנן כלל ומה שכתבו אבל מרדות הוא מדרבנן והוא אם עבר על דרבנן כוונתם שעבר איסור דרבנן בקום עשה דבדאורייתא כי האי גוונא מפורש דינו בתורה מלקות כרת מיתה בידי שמים או מיתת בית דין ועל דרבנן לוקה מכת מרדות אבל כשאינו רוצה לקיים מצות עשה דרבנן אין לנו להוכיח מדבריהם שמכין אותו עד שתצא נפשו כמו במצות עשה של תורה ומדנקטי לישנא דש"ס סוכה ולולב נוכל לדקדק שסוברים הגאונים דדוקא במצות עשה של תורה הוא דמכין עד שתצא נפשו וכדעת רש"י והריב"ש הנז"ל ועל כל פנים אין לנו הכרח דגם על מצות עשה דרבנן סוברים דמכין אותו עד שתצא נפשו

שוב כתב בנשמת כל חי שם שמפורש בתשובת הרשב"א ח"ד סי' רס"ד ובתשב"ץ ח"ב סי' צ"א ובחידושי הריטב"א לסוף מכות דאפילו במצות עשה מדרבנן ובידו לקיים המצוה עדיין ואינו רוצה לקיים מכין אותו עד שתצא נפשו וכן נראה מדברי הר"ן בהלכות והריטב"א בחידושיו בריש פרק ד' דכתובות וכו' באופן שדעת כל הראשונים הנ"ל שאין חילוק בין מצות עשה דאורייתא למצות עשה דרבנן ומה שנראה מדברי הריב"ש בסי' צ' דעל מצות עשה דרבנן אין מכין אותו עד שתצא נפשו אינו אלא לאחר שעבר זמן המצוה אבל קודם שיעבור זמן המצוה גם הריב"ש מודה דמכין אותו עד שתצא נפשו ותמה על פי זה על מה שכתב הרב מוהרי"ן בספר שבות יהודה בהשמטות ד' ק"מ ע"ד דהריב"ש בסי' צ' כתב מפורש דעל מצות עשה דרבנן אפילו תוך זמנו ואינו רוצה לקיים אין מכין אותו עד שתצא נפשו אבל הריטב"א דמכין אותו עד שתצא נפשו ודבריו תמוהים דודאי גם הריב"ש מודה דמכין אותו עד שתצא נפשו כשיש זמן לקיים המצוה ואינו רוצה וגם נעלם ממנו תשובת הגאונים והרשב"א והרשב"ץ והר"ן וכן תמה על הרב מוהר"ר עראמה בריש הלכות שבת שכתב אבל כשאינו רוצה לעשות המצוה דאורייתא המרדות שלו עד שיאמר רוצה אני דמשמע דדוקא מצוה דאורייתא וזה אינו דגם בדרבנן הדין כן אלו תורף דב"ק. וכבר גליתי דעתי העניה דמדברי תשובת הריב"ש מוכח דסובר דעל מצות עשה דרבנן אין מכין אותו עד שתצא נפשו ובפרש שכן כתב בשמו הרב"א באסיפת זקנים ונעלם מעיני דמר והרב שבות יהודה הנז"ל שכתב שמפורש כן בדברי הריב"ש ודאי אינו מדוקדק והיה לו לכתוב שמוכח כן בפרט אם לא הזכיר בספרו (אינו מצוי אצלי) דברי הריב"ש שבאסיפת זקנים הנ"ל ואין להאריך

והנה מה שכתב שדעת הרשב"א דגם לקיים מצות עשה דרבנן מכין אותו הנה אמת נכון והיה לו לכתוב שכן גם דעת רבינו חננאל כמו שכתב בשמו הרשב"א שם ושו"ת הרשב"א חלק ד' אין מצוי אצלי לעיין בדב"ק מה שכתב בשם הרב שלטי הגבורים בפרק יש נוחלין עיינתי שם וז"ל מכת מרדות היה פחות מארבעים לפי מה שיראו הדיינים ואם לא ירצה לקבל שלא לאכול פירוש בשעה ששית של ערב פסח חובטין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל. ומדאמר על שעה ששית בערב פסח דחובטין אותו עד שתצא נפשו אין להוכיח שדעתו דגם אמצות עשה דרבנן כופין עד שתצא נפשו דאין מדברים אלו הכרח שסובר כן דיש לומר דבקום עשה שאני וכיון שבא לעבור בקום עשה משום הכי ניתן להצילו מיד עבירה אפילו בנפשו אבל מי שמתעצל מלקיים מצוה דרבנן אפשר דאין מכין אותו עד שתצא נפשו ועוד יש לדקדק בדברי הרב שלטי הגבורים מאי שנא שעה ששית דנקט והלא שעה חמישית נמי אסורה באכילה מדרבנן ובהכרח לומר דיש טעות ובמקום ששית צריך להיות חמישית וכיון שצריך לתקן אף אנו נאמר שצריך להיות שביעית או שצריך להיות אחר שעה (במקום בשעה) ששית ואי הכי מהני מילי דרב ליכא למשמע מידי. אמנם עוד כתב שם בסמוך אבל דברים שאפשר לתקן כגון ליטול לולב יום שני מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל הרי שכתב מפורש דעל לולב ביום שני שהוא מדרבנן מכין אותו עד שתצא נפשו ומתבאר מהאמור שדעת מרן החבי"ף דנקיטינן דגם למצות עשה דרבנן כופין עד שתצא נפשו

גם בספר לב חיים ח"ב סי' עק"ד אזיל בשיטתו שבנשמת כל חי דגם על מצות עשה דרבנן כופין וכו' וכתב שם דמי שקראוהו בשמו לעלות לספר תורה ואינו רוצה לעלות כופין אותו כמו בשאר מצות דרבנן ואף שיכול לפטור עצמו בשמיעה מכל מקום כיון דאיכא משום סכנה דאמור רבנן שלשה דברים וכו' (ברכות ד' ד"ן) ואחד מהם מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא בית דין היו כופין אותו כמו שכתבו הראשונים גבי קטלנית דאם רוצה לישא בית דין כופין אותו וכתב הרב תרומת הדשן דכי היכי דבית דין חייבים להפרישו מאיסורא הכי נמי מסכנה וכן כתב הרא"ם ח"א סי' כ"ב וכן כתב בתשובת מוהר"י ן' מגא"ש דמי שרוצה לישא קטלנית אין שומעין לו אם יאמר שרוצה לסכן בעצמו אין לו רשות לאבד עצמו ובפרט הואיל ואסרוהו חז"ל הרי הוא מכלל הדברים האסורים וממה שכתבו התוס' במנחות ד' ס"ד ד"ה ארור ויש לומר דמעיקרא קאי בארור בעלמא ואי בעי לקבולי עליה לטותא דרבנן שרי ולבסוף גדרו ואסרו לגמרי ומיהו קשה הא אמרינן ארור בו קללה בו נידוי אין הכרח לענין אם בית דין כופין אותו למונעו דדבריהם הם על העושה הדבר אם עובר איסור או לא ועיין בענין זה במה שהבאתי בקונטריס פאת השדי לחלק דברי חכמים בסי' י"ג (בד"ה גם ידידי)

כלל מ') כפיה שהיו בית דין כופין במקומות ובזמנים שהיו ישראל נוהגין ודנין ע"פ ד"ת למי שאינו רוצה לקיים מ"ע חדש הרב חכמת אדם בקונטריס בינת אדם שער איסור והיתר סי' ז' (בד"ה מה) שלא היו כופין אלא על גוף המצוה כגון שאינו רוצה לעשות סוכה וליטול לולב וכיוצא אבל דבר שאינו אלא ענף מצוה כגון במצות כיסוי שענף מצוה הוא שמי ששחט יכסה וכן במילה ענף מצוה שהאב עצמו ימול את בנו אם אינו רוצה לכסות בעצמו ולמול בעצמו לא היו כופין אותו אלו תורף דב"ק עי"ש שהאריך. ואין להקשות על זה ממה שכתב מוהר"ם הובא בהגמ"יי ריש הלכות תלמוד תורה(גבי חיוב האב ללמד את בנו תורה) כתב מוהר"ם דכפינא ליה ללמדם או להשכיר להם מלמדים דמאי שנא האי עשה דולמדתם אותם משאר עשה דכופין לקיים עשה דסוכה וכן למאן דאמר פריעת ב"ח מצוה אמרינן בפרק הכותב דכופין אותו וכשם שהאב חייב בבנו למולו ולפדותו דכופין אותו לקיים הכי נמי כפינן ליה ללמדו תורה וכו' עי"ש דמדנקט תרי מילי (ללמדם או להשכיר להם מלמד) ולא סגי ליה דלימא כפינא ליה