שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ יז

כהירושלמי וכן מתבאר מדברי מרן הב"י בא"ח סי' ל"ב והגהות מיימוניות והרמ"א בסי' תרל"ט הביאו הא דפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט מוכח דסברי דגם ש"ס דילן סבר הכי ובסוף דבריו ציין למגן אברהם סי' רל"ב ס"ק ט' שהביא הירושלמי הזה ומה שכתב בסי' תע"ב סק"ו בשם הבאר שבע ולבאר היטב סי' רל"ב סק"ד ותע"ב ס"ק ט"ז ושגם בתרומת הדשן סי' ק"א לענין נר חנוכה הביא הא דפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וצריך לומר דיש איזה חילוק וכו' וציין שלמי צבור מדף ד' והלאה שהאריך במילי דיוהרא אלו תורף דב"ק עי"ש. וכתב כל זה לפי שלא ראה דברי הריטב"א הנ"ל וצריך לומר שבו בפרק לא היה בידו ספר ברכי יוסף ולכן לא הזכיר מדבריו אבל הרב המגיה בזכור לאברהם ח"ג בחלק א"ח במערכת הפ"ה (דף מ' ע"ד) הן כל יקר ראתה עינו ובא לציון דברי מרן חיד"א שבברכי יוסף שבסי' ל"ב ותרל"ט וביו"ד סי' של"ג ומחזיק ברכה סי' קכ"ח אות ו' ובמראית העי"ן בליקוטיו סי' י"ד עי"ש ועוד הביא שם מה שכתב בשארית יעקב פרשת פנחס ד' צ"ו ע"א בשם הרב שבות יעקב סי' מ"ד לחלק בין צנעא לפרהסיא וכתב על דבריו שיש לעמוד על חילוקו ואין ספר שבות יעקב אצלו וכו' עי"ש וכבר מרן חיד"א כתב על דבריו שאין נראה כן מדברי הפוסקים ועיין לקמן סק"י (בד"ה הן אמת) ומה שהרב זכור לאברהם מצדד בדעת הרמב"ם אי נקיט כהא דירושלמי כל הפטור וכו' או שסובר דש"ס דילן פליג אהא דירושלמי נראה שכתב כן לפי שלא ראה דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בסוטה שרשמתי בראש אות זו שהזכיר הא דפטור ועושה נקרא הדיוט ומתבאר שסובר דג"ם ש"ס דילן אית ליה הכי

ועל פי דברי הרמב"ן הנ"ל לפי פשוטן של דברים שעיקר החילוק הוא דדוקא בדבר שאין שום אדם חייב בו והוא עושה כמוסיף על מה שציותה תורה הוא הנקרא הדיוט נראה דאפשר ליישב מה שהקשה הרב מוהרש"י שהביא הרב זכור לאברהם בח"א ד' ס"ד ע"ב מדכתב הרמב"ם בעשירי מהלכות כלי המקדש דין ו' דכהן בשעת עבודה לא יניח תפלה של יד משום חציצה אבל של ראש אם רצה להניח בשעת עבודה מניח הרי דאף דכהנים בשעת עבודה פטורים מתפלין כדפסק הרמב"ם ברביעי מהלכות תפלין דין י"ג בכל זאת קאמר דשל ראש דאין בה משום חציצה אם רצה מניח ולא הוו הדיוט ולפי פשט דברי הרמב"ן ניחא דכיון דכל ישראל חייבים במצות תפלין מה שהכהנים פטורים בשעת עבודה דמו לנשום במצות עשה שהזמן גרמא שיש להן שכר ויכולות להחמיר על עצמן ואף למה שהעלה מרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' של"ג דמה שאחרים חייבים באותה מצוה לא מהני להציל את מי שאינו חייב בה מלקרותו הדיוט אלא דוקא אם הוא מצוה שהאחרים חייבים לעולם אבל אם האחרים כשיארע להם מקרה כזה הם פטורים אף שעתה שלא אירע להם מקרה זה חייבים אם בא זה שאירע לו המקרה הזה לקיימה מקרי הדיוט מכל מקום בנדון זה מיקרי אחרים חייבים לעולם דכיון דכל ישראל לבר מהני כהני לאו בני עבודה נינהו ולא שייך למימר בהו דאי מתרמי להו כי האי מילתא מיפטרי (כמו גבי הפסק סעודה לתפלה דאף דכולי עלמא מיחייבי בהאי שעתא מכל מקום אי מיתרמי להו כי האי גוונא פטירי משום הכי מיקרי הדיוט) אם כן כל ישראל חייבים והני כהני הוא דמפטרי הוו כנשים במצות עשה שהזמן גרמא ומצו לקיים מצות תפלין ולא מקרי הדיוט

ג') עוד כתב שם (במשק ביתי) בשם מרן חיד"א בחידושיו לחולין דל"ז בספר פתח עינים דכל מידי דהוי בשב ואל תעשה שאינו ניכר דעושה להחמיר תבא עליו ברכה אבל בקום עשה או בשב ואל תעשה וניכר שעושה להחמיר הדיוט הוא והרב המגיה כתב שהמעיין יראה שחילוק זה דומה למה שחילק הרב שבות יעקב בח"ב סי' מ"ד בין צנעא לפרהסיא ומרן חיד"א בשער יוסף דכ"ה (שם מטושטש אולי הוא נ"ה) ריש ע"ג דחה סברא הלזו דלאו מטעם יוהרא נקרא הדיוט אלא אפילו עושה ביחיד נקרא הדיוט וכן כתב בברכי יוסף סי' ל"ב גם הרב פרי מגדים באגרותיו שבתחלת חלק א"ח באגרת שניה סי' ה' וז"ל מילת הדיוט משמע כהן הדיוט פשוט שאין כהן גדול ויש הדיוט קל ריש ונקלה הדיוט כל הפטור ועושה נקרא הדיוט ועיין תוספת יום טוב פרק קמא דשבת משנה ט' יש לומר לתירוץ א' דוקא בעושה הא בשב ואל תעשה ומחמיר יש לומר שאין נקרא הדיוט. וכן כתב הרב פתח הדביר בסי' ל"א אות ד' והרב זכור לאברהם בדף ס"ד ע"ב בשם כתבי הקודש להחה"ש הרחב"י על הקושיא מדברי הרמב"ם גבי תפלין לכהנים בשעת עבודה הנז"ל (בד"ה ועל פי דברי הרמב"ן) כתב לתרץ וז"ל דהתם גבי כהנים איירי שלא בתורת חיוב רוצה להניחם אלא כדי לעמוד ביותר קדושה וכגון שמניח אותם קודם העבודה ורוצה לעמוד בתפלין כל היום על זה פסק הרמב"ם דשרי אבל אם כונתו לקיים מצות תפלין אין הכי נמי דגם הרמב"ם אפשר מודה דהוי הדיוטות עכ"ל הנה לפום מאי דמוקים דיניה דהרמב"ם דמיירי בהניחם קודם עבודה בפשיטות יש לתרץ כפי חילוק שאנו דנים בו שהרי זה עושה בשב ואל תעשה שאינו חולץ התפלין שלבש כבר ובכי האי גוונא ליכא משום פטור מן הדבר ועושה כאמור

והרב באר מים חיים (מוצירי) בדרשותיו בדף ו' ע"ג לא שמיע ליה לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה והוא שהקשה שם בענין המן שציוה משה רבינו לישראל על אפיה ובישול (את אשר תאפו וכו') בלבד ולמה לא הזהירם על הוצאה בשבת לא יוציאו ולא יביאו וכו' והשיב שכיון שמשמעות דברי הקדוש ברוך לא משמע איסור הוצאה והכנסה רק איסור אפיה ובישול לכן לא אמר להם על ההוצאה דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט והשם יתברך אמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי דסובר כרוב הפוסקים שגם מי שאינו מצווה ועושה נוטל שכר עליהם ואם כן אף שלא נצטוו על ההוצאה היה להם לקיים כן מדעתם אלו תורף דב"ק. ועם כי אן משיבין על הדרוש הנה לפי דברי מרן חיד"א ונקטי כוותיה רבנן בתראי הנ"ל ודייק הכי לישנא דכל הפטור מן הדבר ועושהו וכו' נראה דמשה רבינו היה יכול לצוותם על ההוצאה שלא יצאו בשבת דבזה אין שייך לומר דנקרא הדיוט כיון דהוא בשב ואל תעשה ולא מיסתבר לומר דאם לא היו יוצאים כל ישראל חשיב שב ואל תעשה דמינכר ובכי האי גוונא אף בשב ואל תעשה הוי הדיוט ולפי דרך הרב שתשובת השם יתברך היתה לפי שאין שייך בזה הא דפטור מן הדבר וכו' נוכל לומר לא כדברי הרב משום שרוב הפוסקים סוברים דאף מי שאינו מצווה נוטל שכר שנראה מדבריו שהרוב הפוסקים לית להו הא דפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולא יתכן לומר לפי מה שרשמתי בראש אות זו דהתוספות והרא"ש והרמב"ם בפירוש המשנה והרב המרדכי ואור זרוע הגדול ומוהר"ם ורבינו ירוחם וגם בסק"ב הבאתי דהרמב"ן והריטב"א ולדעת רבינו תם כולם קדושים נקטי הא דכל הפטור ועושה וכו' אלא נוכל לומר דמה שאמר ה' עד אנה מאנתם וכו' היינו דכיון שהוא בשב ואל תעשה היה לו לצוות על ההוצאה אף שלא נצטוו

ד') בדבר שיש מחלוקת וקימא לן כהמיקל אם רשאי אדם להחמיר הנה בשם ספר פתח עינים לבבא מציעא ד' ל' כתב (במשק ביתי) דכל מקום אשר החומרא ההיא הויא טיבותא וזריזות אלא דאין צורך לזה אזי המחמיר תבא עליו ברכה אבל בדבר דלית ביה סרך מצוה כלל נקרא הדיוט ובספרו יעיר אזן במערכת הפ"ה אות י"ג כתב כלשון זה ואנכי איש צעיר נראה לי דכל דאיכא פלוגתא והלכה כמיקל אם החומרא ההיא זריזות וזהירות גם לסברת המיקל אזי אמרינן המחמיר תבא עליו ברכה אבל כשהחומרא לדעת המיקל אין בה זריזות וטיבותא אז נאמר. כל הפטור וכו' נקרא הדיוט כמו שכתבתי בשער יוסף סי' ח' ועל פי הדברים האלה כתב הרב פתח הדביר בסי' קמ"ו אות ד' דף קס"א ע"א למה שנשאל בצורבא מרבנן שמחמיר ועומד כל זמן קריאת התורה ותולה עמידתו בדבר אחר ולא משום פרישות דאין בזה משום כל הפטור וכו' דאף דקבלנו הוראות מרן והוא פסק שאין צריך לעמוד מכל מקום כיון דאיכא כמה מרבוואתא דמצרכי לעמוד לית לן בה כמו שכתב מרן חיד"א בספרו שער יוסף ד' כ"ה ע"ב דהיכא דאיכא פלוגתא אף דאיפסיקא הלכתא כחד מנייהו אם בדבר ההוא יש גם להחולק איזו טיבותא וזריזות וסרך מצוה המחמיר תבא עליו ברכה ולא אמרו כל הפטור אלא במילתא פסיקתא כההיא דאם התחילו אין מפסיקין דלא שמעינן לשום תנא דמחמיר עכ"ל ואם כן בעמידה בשעת קריאת התורה אף דנפסקה ההלכה