שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ קה

אמנם מדברי תשובת רבינו שמחה שהביא מרן הב"י באהע"ז סי' קנ"ד (בתוך ד"ה מ"כ בשם ס' אגודה) מתבאר שחייב בכבודה כדרך שאר כבוד דעלמא שכתב וז"ל ומצאתי בתשובת רבינו שמחה המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חברו דחברו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו וכו' עי"ש וכן כתב הגאון רש"ל בים של שלמה בפרק שלישי דקמא סי' כ"א בשם תשובת מוהר"ם וכתוב שם כדאיתא בפרק הנשרפין והיינו הך בריתא דיבמות הנ"ל שהובאה בסנהדרין ד' ע"ו ע"ב עי"ש ומשמע להו לרבוואתא הנ"ל דממנה מוכח דחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו וכדמשמע ליה למרן כסף משנה ואם כן מתבאר מדברי קדשם דחייב בכבודה היינו דרך כבוד כמו בעלמא (ולא להלבישה וכו' כפירוש מוהרש"א) וילפי בזה בקל וחומר למכה אשתו שאם היו מפרשים כדברי מוהרש"א אין מקום לדון בקל וחומר כמובן גם ממה שסיים הרב כנסת הגדולה בריש סי' הנ"ל וזה לשונו וכתוב בדרשות מוהר"י בליקוטין שדרך העולם שהזיווגין אין מזכירין שמותיהן כשקורים זה את זה וכשהיה הוא מדבר עמה היה מכבדה בדבריו כאלו מדבר אל רבים מפני שאלמנה נשאה עד כאן לשונו משמע גם כן דכבוד זה הוא כדרך שאר כבוד דעלמא

כלל ע"ה) כף הדמיון אינו השואה גמורה כן כתב הרב יד מלאכי במערכה זו אות דש"ם בשם הרב משאת משה ח"ג סי' כ"ה ול"ב ואינו מצוי אצלי לראות דב"ק והרב חכם צבי סי' ע"ז (בד"ה כונתו) כתב שדבר זה מבואר בתלמוד וזה"ק ומדרש רבה כי טבע כ"ף הדמיון אינו השואה גמורה עי"ש ודברי הזה"ק הם במשפטים ד' קכ"ב ע"א כמו שכתב מרן חיד"א בס' יעיר אזן בקונטריס מדבר קדמות אות י"ט עי"ש ובהגהות שבסוף ספר חכם צבי דפוס לבוב ועיין להרבנים אהל יעקב במערכה זו אות יו"ד צפיחת בדבש סי' ג' ישרי לב ד' ח"ן ע"ג אבות הראש נר"ו ח"ב ד' י"ד וי"ט פתח הדביר ח"ב ק"ז ע"א והרב מוהרשד"ם בחלק יו"ד סי' מ"ו כתב דמה שאמרו מליח כרותח דצלי לאו השואה גמורה היא עי"ש

והנה הרב חקרי לב (הבאתי דבריו במכתב לחזקיאו ד' ס' ע"ד) הקשה על מה שכתב הרמב"ם בסוף פרק ט' מהלכות שמיטה מי שנמנע מלהלות את חבירו קודם שמיטה שמא יתאחר החוב עליו וישמט עובר בלא תעשה דכתיב השמר לך פן יהיה דבר וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתה בליעל וכו' דהרי מסקינן דכל מחשבה רעה אינה מצרפה למעשה בר מעכומ"ז ותירץ כיון שאמרו רז"ל בכתובות ד' ע"ח כל המעלים עניו מן הצדקה הרי הוא כעובד עכומ"ז ובעכומ"ז הא קי"ל דמחשבה מצטרפת למעשה עכ"ל נראה קצת שסובר דכ"ף הדמיון היא השואה גמורה ואילו באבות הראש הנ"ל הביא בשמו בא"ח סי' ב' דאינו השואה גמורה עי"ש

כלל ע"ו) כף הדמיון דאינו השואה גמורה הוכיח הרב קהלת יעקב במענה לשון ח"ב סי' רפ"ג מתשובת הרשב"א דבלשון בני אדם הוי השואה גמורה ונפקא מינה לתנאי שבממון וכו' עי"ש והרב פתח הדביר ח"ב בסי' ר"ל אות ב' הביא קושית הרב בכור שור (בדף ק"י ע"ד) על מה שכתב הרמ"א בסי' קפ"ז ס"ד דאם שכח לומר על הנסים יאמר הרחמן יעשה לנו לנסים כמו שעשה בימים ההם דהא מוכח בברכות ד' ס' (אמתניתין יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא עד אין מזכירין מעשה נסים) דאין להתפלל שיעשה לו נס ותירץ דדוקא על נס שלא כדרך טבע (מזכר לנקבה ומנקבה לזכר) אין להתפלל אבל מה שהוא דרך טבע כגון מלחמות וכיוצא שפר דמי והקשה עליו דבניסי חנוכה ופורים היו כמה נסים שלא כדרך טבע ואיך נתפלל שיעשה עמנו כשם שעשה עם אבותינו וניחא ליה דכונת ההרחמן וכו' היא שיעשה עמנו נסים כדרך הטבע ומה שאנו אומרים כשם אינו השואה גמורה דכ"ף הדמיון אינו שוה לגמרי וכמו שכתבו הרבנים משאת משה ח"ג בח"מ סי' כ"ה ופתח עינים בחידושיו לשבת ד' צ"ב ע"א וציין פני מבין ח"ב על דף ז"ן ע"ב מהש"ס וכתב שכן מוכח ממאי דאמרינן בבבא מציעא ד' ט"ל כשבויין ולא כשבויין וכו' הרי דאין הדמיון לגמרי דון מיניה ואוקי באתרין ע"כ תורף דב"ק והוא חידוש שנעלם ממנו דברי הרב קהלת יעקב בשם הרשב"א דבלשון בני אדם הוא השואה גמורה ולשון תפלה גם כן נראה שדומה ללשון בני אדם ומשמעותו השואה גמורה והיה להם לתקן לשון מבורר שלא יהא משמע שמתפלל שיעשה עמנו נסים כאותם שעשה עם אבותינו ממש והספרים שציין (מ"מ פת"ע פני מבין) אין גם אחד מצוי אצלי לראות במאי קמיירו ומסוגיא דבבא מציעא דאיירינן בלשון חכמים אין ראיה ללשון בני אדם

שוב ראיתי בקהלת יעקב הנ"ל במענה לשון ח"ג אות קי"ז שבתחלה כתב שיש חילוק בין לשון חכמים ללשון בני אדם והמתנה עם חברו לעשות לו מלאכת פלונית כמו שעשאה לפלוני חייב לעשותה בדמותה כצלמה בקומתה ובצביונה דבלשון בני אדם השואה גמורה היא ושוב כתב שראה להרב מ"מ (לפי הנראה הוא משאת משה) בח"ג מסי' כ"ו עד סוף סי' ל"ב שהאריך והעלה דאף בלשון בני אדם לאו השואה גמורה היא ואם כן לא קשיא על הרב פתח הדביר שהרי הוא סמך על דברי הרב משאת משה והרב מ"מ מר הוא דאמר הכי גם בלשון בני אדם גם הרב נחמד למראה בח"א ד' קפ"ז ע"ב כתב בשם הרב מוהר"ח משה הכהן דמההיא עובדא שבס' הזהר פרשת משפטים ד' קכ"ב בההוא דאמר לחבריה כרשע עבדת לי אתא לקמיה דר"י אמר רשע לא קאמינא אלא כרשע ואמר ר"י ודאי לא מיחייב דכתיב היה ה' כאויב וכו' ולא אויב וכו' וכו' מוכח דגם בלשון בני אדם אינו השואה גמורה דאם לא כן איך מביא ראיה מן המקראות ללשון בני אדם עי"ש והוא חידוש שלא ראו ולא זכרו דברי הרבנים משאת משה ומענה לשון הנ"ל ובישרי לב ד' ח"ן ע"ג אות ח' ציין לעיין בחק"ל ובמערכי לב ח"ב ד' ר"ל ואין מצויים אצלי

כלל ע"ז) כדאמר פלוני וכו' הכא נמי וכו' דמצינו כן בש"ס ולא ידעינן באיזה דוכתא אמר אותו פלוני הכי היה כתוב כאן בענין זה ונעתק בקונטריס פאת השדי לחלק הכללים מערכת הדל"ת אות ח' עי"ש מה שהבאתי בזה בס"ד

כלל ע"ח) כל הדר בחוצה לארץ (בזמן הבית) כאילו עובד ע"א הכי אמרינן בפרק שני דייני גזרות ד' ק"י ע"ב והרמב"ם בפרק ה' מהלכות מלכים דין י"ב כתב כל היוצא לחוצה לארץ (בזמן הבית) כאילו עובר ע"א ונשאל הרב באר יצחק בריש פרשת ויצא דמלשון הרמב"ם משמע דדוקא מי שדר בארץ ישראל ויוצא ממנה לחוצה לארץ הוא דהוי כעובד עכומ"ז אבל מי שדר ובא בחוץ לארץ לית לן בה ומלשון הגמרא משמע דאף אם לא היה בארץ ישראל ולא יצא משם לחוצה לארץ דירתו בחו"ל הויא כעובד עכומ"ז ונדחקו הרב השואל והרב המחבר ליישב דברי הרמב"ם עי"ש גם הרב מוהריט"ץ בסי' פ"ה עמד על דברי הרמב"ם הללו וניחא ליה דכונת הרמב"ם להפך בזכות יושבי חוצה לארץ דלא ניחא למריהו דנימא כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת אלילים לכן פירש שלא יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ וכו' וגם הראיה שהביאו לזה בגמרא מדוד המלך כן היה שיצא מארץ לחוצה לארץ וכו' עי"ש והוא דוחק והיה לו לרבינו להביא הדברים בלשון שנאמרו בגמרא ולפרש מה שנראה לו בכונתם ובכמה מקומות מצינו שכותבים המפרשים שדרך הרמב"ם לתפוס לשון הגמרא ואינו מבאר מה שצריך לבארו שסומך שמה שנפרש בלשון הגמרא נפרש בלשונו (עיין מה שרשמתי בכלל זה בקונטריס כללי הפוסקים ריש סי' ה')

אמנם הטיב אשר דבר הרב אבות הרא"ש יצ"ו בחלק ב' ד' י"ט דמכלם נעלם בריתא דאבות דר' נתן שם בפרק