שדי חמד קונטרס הכללים מערכת א כ

תורה וכתב וז"ל) כלומר כי קתני מתני' דן דמשמע הא ד"מ דנים מיירי לדברי תורה כלומר שמדין תורה יש לנו לומר דנין וכי אמרינן אין דנין ד"מ בע"ש מדרבנן הוא ולפום הירושלמי איכא למימר דהא דלא קאמר בגמרא טעמא משום דאין דנים בשבת משום דממתני' דין תורה קאמר כלומר דלא אפשר למיעבד הכי והילכך ל"ק נמי אמאי לא קתני במתני' ולא בשבת משום דמדרבנן הוא וזה הירושלמי כתבו הרי"ף עכ"ל הנך רואה בעיניך דמפרש להדיא דברי הירוש' כדמתרגם להו הרב פ"מ ועפ"י דברי הירושלמי ופירושו נתקררה דעתו להתיר תמיהותיו אמור מעתה אילו ראה הסופר הנכבד הזה להקת הנביאים ראשונים ואחרונים עליונים למעלה דניחא להו בפירוש זה היה מבטל דעתו והוה הדר ביה שכן ראוי להיות חוזר דאינהו מארי דתלמודא וחובה עלינו לכוף ראשנו לקבל דבריהם אף אם כמו זר נחשב בעינינו ואינהו בקיאי וידעי דכן הוא מטבע הלשון בירושלמי וכל שכן שבאמת מה שמתמיה הסופר דאיך יאמר החכם מותר בדבר שאסור מדרבנן אינו מן התימה כלל כמו שכתבתי לעיל (בד"ה הן אמת) ודבר זה פשוט אצל עי"ן רוג"ל בדברי הראשונים בפירושיהם בכמה מקומות וכמו שמתבאר ממה שרשמתי במערכת המ"ם אות ח' הנז"ל ומה שסייעו הרב המו"ל מהש"ס דב"ב ד' ק"ל לדעתי היא עזר כנגדו דמהתם מוכח דכשכונתינו לומר הלכה על פסק דין למעשה צריך לומר הלכה למעשה אבל מאמר הלכה (בלא למעשה) משמעותו שאומר כן דרך לימוד ולא שאומר כן לפסוק דין למעשה עי"ש ברשב"ם בד"ה ומר סבר מעשה רב כשאומר הלכה כפ' אין סומכין לעשות כן עד שיאמר הלכה למעשה דאי אמר הלכה איכא למימר דדרך לימודו אמר הכי עכ"ל וק"ל אמנם הטיב אשר דבר הסופר הנכבד נ"י כי במלת הלכה ישנם מושגים שונים בדברי חכמים ואין דנים המקום אחד על הכלל כולו כי בכל מקום תתפרש המלה לפי מקומה ושעתה. ולהפיס דעת הסופר הנכבד הזה אעתיק פה מה שכתבתי בקונטריסי במערכת המ"ם אות ז' בשם הרב יד מלאכי במערכת המ"ם אות תס"ה וז"ל מהלכה בכמה מקומות יש בירושלמי לשון זה כגון צריך לעשות כך וכך מהלכה ור"ל שהוא מדרבנן וזהו דוקא כי לא מייתי דרשא דקרא אבל אי מייתי איזו דרשא הוא מדאורייתא כ"כ רבנו בצלאל סס"י א' בשם ר"ש בפיה"מ כ"י עכ"ל הנך רואה חד מקאמיא (רש"מ ז"ל) מעיד בגדלו שנמצא בכמה מקומות בש"ס ירוש' דאומרים הלכה על דבר שהוא מדרבנן (כי לא מייתי דרשא דקרא) וגדולה מזו הבאתי בקונטריסי הזה לקמן במערכת ה"ה אות ל"ה דנמצא בש"ס דילן אמור רבנן דבר זה הלכה למ"מ ולאו דוקא אלא ר"ל תקנתא דרבנן עי"ש ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה מה שמפרש הרב פ"מ דכאן להלכה שאמרו בירוש' ר"ל מדרבנן אחרי שכן דרך הירוש' בכמה מקומות שעל דבר דרבנן אומר מהלכה כעדותו של רש"מ ונמשכו אחריו שני המאורות הגדולים רבנו בצלאל ויד מלאכי ואין להרהר עוד בדבר כלל בפרט אחרי שרבנן קדישי למעלה מעשרה שליטים הנז"ל (ר"ן במגלת סתרים והסמ"ג והנמק"י והרמב"ם ורבנו יונה ותה"ד ומרן והב"י ותוי"ט ופני משה וקרבן העדה וברכי יוסף מהם שפירשו כן ומהם שראו מי שפירש כן וקבל שכר על השתיקה כהודאה מבלי להרהר בדבר) אישרו וקיימו פירוש זה ואם בעיניהם הגון בעינינו לא כל שכן בא וראה כמה גדולים דברי חכמים אין לא ראינו ראיה ואם ריק הוא ממנו והבודק בדברי המחברים שקדמוהו צריך שיבדוק בחורין ובסדקין לאור הנר תורה אור ולא יכתוב כפי העולה על הדעת במושכל ראשון ואחר הבדיקה יפה יפה הבודק צריך שיבטל דעתו בלבו ובשפתיו עם כי רשאי לרוות דעתו אך לא להחליט השערתו לומר שהיא אמת כי אולי משגה הוא ודי בזו ההערה ול"ו תחת גערה לבני גילו הללו בעלי מאר"ה. המאירים לאר"ש להגדיל תורה ולהאדירה והיו לנו לעינים לעטרת צבי ולצפירת תפארה

טז אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש לא אמרי' להתיר עפ"י זה להציל עצמו בממון חבירו כן מדברי רש"י בב"ק ס' ע"ב ד"ה ויצילה כמ"ש הרב פרשת דרכים דרוש י"ט (ד"ה וסימנין) ותמה ע"ז דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חברו וכתב דמדברי התוס' והרא"ש שם מתבאר דמותר רק שצריך לשלם אח"כ ועיין בדברי הרמב"ם והראב"ד ולח"מ פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"ד ובמראה הפנים ע"ד הירוש' סוף פרק החובל (בד"ה אבל) הביא שם דברי הרמב"ן דמתבאר מדבריו דקאי בשיטת התוס' דמה שנסתפק דוד המע"ה היינו אם צריך לשלם ומשמע דלהציל עצמו ע"מ לשלם פשוט דמותר וכן נראה מתוך השקו"ט דרבוותא שהביא שם ומפורש כתב בטור ח"מ סי' שנ"ט דאם הוא בסכנת מות רשאי ליטול משל חברו להציל נפשו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אבל לא יקחנו אלא ע"ד לשלם אח"כ וכן פסק מרן שם בס"ד ועי"ש להרב ב"ח שביאר כונת התוס' והרא"ש כמ"ש הרב משל"מ דודאי מותר להציל עצמו בממון חברו משום פק"ן ומ"ש בש"ס דאסור היינו ע"מ שלא לשלם והמעיין בדברי הראשונים שהביא בשטמ"ק לכתובות עמ"ש בש"ס ד' י"ט ע"א קסבר ר"מ עדים שאמרו להם וכו' יהרגו ואל יחתמו שקר יראה דפשוט מאד בעיניהם דכללא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש איתיה גם בממון חברו דאינו חייב ליהרג כדי שלא להזיק חברו ויש מהם שפירשו דלר"מ הוא משום מדת חסידות ורבא ס"ל דגם משום מדת חסידות אין כאן עי"ש דב"ק ורש"ל ביש"ש פרק הכונס סי' ז"ך מלבד שפסק דמותר להציל עצמו בממון חברו אפי' שלא ברשות כתב ואדרבא מחוייב ואי לא עביד מתחייב בנפשו ומה שהשיבו סנהדרין לדוד דאסור כבר פי' התוס' והרא"ש דהיינו ע"מ שלא לשלם וכן עיקר עכ"ל

והרב מוהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה חיו"ד סי' מ"ז נסתפק בזה ובתחלה ר"ל דהגם דקי"ל בכל איסורין שבתורה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד יעבור ואל יהרג היינו במה שבין אדם למקום ב"ה דוקא ושוב הביא דברי הרא"ש שהביא הריב"ה בסי' שנ"ט הנ"ל (שם כתב זה בשם תשו' הרא"ש והוא שלא בדקדוק כי זה שכתב רבינו הטור אינו בתשו' הרא"ש כי אם בפסקיו) וכתב (הרב ב"י) דנ"ל דאפי' אם אין לו עתה כדי לשלם רשאי ליקח על סמך שירויח וישלם אח"כ ועם שכתב דצריך להתיישב בזה מסתברא דרשאי גם בכה"ג כל שלוקח על דעת לשלם אח"כ אם יש לו סכנת נפשו לולא זה והרב ישרי לב בד' מ"ט אות ז' הביא דברי הרב בית יהודה דאפי' על סמך שירויח אח"כ שרי וסיים מדנפשיה ואמר ע"ז וצ"י בזה וכבר כתבתי דגם הרב ב"י לא החליט לומר כן והרב המגיה נר"ו כתב שנעלמה תשו' זו מהמשבצות זהב (תשו') סי' מ"ג ואמ"א לראות מאי קאמר מר וראיתי להרב דרכי שלום בפרשת וישב ד' ל"א שתמה עמ"ש הרב בית יהודה דאפי' אין לו לשלם עכשיו יכול להציל עצמו על דעת שישלם כשירויח דזה היפך דברי הרא"ש בפרק הכונס סי' י"ב דגדישים של פלשתים של עדשים לא היו מזומנים אלא רצו ליקח שעורים של ישראל וכשיזדמן להם גדישי עדשים של פלשתים ושלמו להם ומשו"ה הוא דאסור וכו' דש"מ דכל שאין התשלומין במזומן אסור ומסיק דברי הב"י בצ"ע עי"ש ואני שמעתי ולא אבין מאי ק"ל ומה ענין שמיטה וכו' דהרא"ש מיירי להצלת בהמתו בממון חברו אהכי קאמר דכל שאין התשלומין מזומן אסור ואילו הרב ב"י מר הוא דאמר להציל גופו מסכנת נפשו בממון חברו ובזה שפיר מצינן למימר דאין לך דבר שעומד בפני פק"ן ויכול להציל עצמו ע"מ לשלם כשיזדמן לו ואין ראיה מדאסור להציל בהמתו בכה"ג כנלע"ד פשוט ודבריו צ"ע

וראיתי בהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות בחי' לב"ק שם שהביא מ"ש בפרשת דרכים הנ"ל וכתב דמצינו בירושלמי פרק שני דע"ז ה"ב דאמרו לא סוף דבר האומר הרוג את פ' אלא אפי' אמר חמוס את פ' חייב למסור נפשו וכ' שהרב פ"מ פי' דהירוש' אזיל בשיטת ר"מ דאמר בכתובות ד' י"ט אם אומרים לעדים חתמו שקר יהרגו ואל יחתמו שקר ואנן קי"ל כמאי דמתמה רבא שם מדאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פק"ן וציין לעיין פסק ארוך שהביא בשטמ"ק פרק הגוזל בשם הראב"ד אתו"ד הנך רואה דאף שרצה ליישב דעת רש"י עפי"ד הירושלמי לא הונח לו לפי מ"ש הרב פ"מ. ובקובץ על יד בהל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה' כתב בשם הרא"ה בההיא דכתובות שמצא במדרשא ובמכילתן על ג' עבירות יהרג ואל יעבור ר"מ אומר אף על הגזל עי"ש (ספר חידושי הרא"ה אין בידי ודבר זה כתוב בשטמ"ק שם בשם הרמב"ן בשם איכא דאמרי שנמצא בברייתא חיצונית ג' דברים וכו' ר"מ אומר אף על הגזל ובשם הרא"ה כתב יישוב אחר כיעי"ש ואולי גם הרא"ה הביא דברי האיכא דאמרי שהביא הרמב"ן) ולולא דמסתפינא אמינא דמ"ש הרא"ה שמצא במדרש וכו' כונתו על הירושלמי הנ"ל כי ידוע כי לפעמים מכנים הראשונים את הירושלמי בשם מדרש (עיין לדוגמא