שדי חמד קונטרס הכללים מערכת א טז

באות ד' ה] הריטב"א בחידושיו לפרק גיד הנשה וראב"ן בסי' שי"ג סברי דהוא מדאורייתא כ"כ הרב ערך השלחן שם. ו] הרשב"א עם שבתורת הבית בית ד' ריש שער ג' הביא מחלוקת התוס' והראב"ד ולא הכריע מדבריו שבמשמרת הבית שם בשער א' הנ"ל נראה שנוטה דעתו דהוא מדרבנן שכ' ע"ד הרא"ה וז"ל אין בדבריו כלום חדא דמנ"ל דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחלה דלמא מדאורייתא מישרא שרי אלא מדרבנן בלבד הוא דאסור ופשטא דשמעתא דזרוע בשלה דפ' גיד הנשה הכי דייקא וכן הסכימו רבותינו הצרפתים עכ"ל. ז] בדעת הטור הרב ב"ח בסי' צ"ט סעיף ו' כתב ליישב קושית מרן הב"י בדין קנסו שוגג אטו מזיד או לא עפ"י הנחה דרבינו הטור ס"ל כהראב"ד דאיסור ביטול האיסורין מדאורייתא אך לא החליט כן וגם בסי' ק"י סעיף י' כ' דהעיקר כאידך שינויא ואין הכרח דס"ל כהראב"ד עי"ש והרבנים קהל יהודה בד' י"ט ע"ב ובן פדהצור ד' קמ"ג ע"ג המה ראו כן תמהו על מה שתירץ הב"ח ע"פ הנחה דהטור ס"ל כהראב"ד דהוא מדאוריית' וכתבו דהעיקר כאידך שינויא עי"ש ולדעת הרב רמ"ץ דמאן דס"ל דכשאין כוונתו לבטל האיסור שרי ס"ל דאיסור ביטול האיסורין דרבנן צ"ל בהכרת דהטור ס"ל דהוא מדרבנן כמו שכתבתי באות ד' ע"ש ובעיקר מחלוקת זו האריך הרב מטה אהרן בד' כ"ה ליישב הסתירות לשתי הדעות והרב אהלי יהודה הכהן ד' י"ט דעתו דהעיקר כדעת הסוברים דהוא מדאורייתא והרבנים ענג יו"ט בסי' ל"ד (בד"ה ונ"ל) ובשו"ת השיב משה סי' ל"ח ובשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' מ"א ומ"ב שקו"ט בדין זה עיין בדב"ק (וע"ע בס' דרכי הוראה שנד"מ לאחד מרבני גאוני דורנו יצ"ו בח"ב פרק ס"ה מ"ש בדעת רש"י בגטין ד' ד"ן במ"ש בש"ס חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת דס"ל דביטול האיסורין הוא איסור מדרבנן ולא פניתי כעת לעיין בדבריו כי מסוגייא זו מוכיח הרב פר"ח בס' מים חיים בליקוטי יו"ד (שאחר הלכות חנוכה) ד' ח"ן ע"א כדעת הראב"ד ויהיו שני הפכיים בנושא אחד וגם בדעת הרמב"ם שכתבתי למעלה שכמה רבני' הסכימו שדעתו נוטה לסברת הראב"ד שהוא מדאוריי' ראיתי שם שכ' שדעת הרמב"ם דהוא מדרבנן עי"ש) ולפי מה שרשמתי נראה דהרבה פוסקי' סוברים דהוא מדאורייתא אמנם הרב רמ"ץ שם כתב שדעת רוב הפוסקים שהוא מדרבנן וכ"כ הרב ישועות יעקב בסי' תרע"ז ע"ש

ובעיקר מחלוקת זו נאמרו בפוסקים איזה חי' דינים ואלה אשר ראיתי. א] הרב ישועות יעקב בסי' תרע"ז הוקשה לו לדעת הפוסקי' דהא דאין מבטלין וכו' הוא מדרבנן דמסוגיא דגטין ד' דן מוכח דהוא מדאו' (והיא ראיית הרב פר"ח במים חיים הנ"ל) ומכח קושיתו חילק ידע דדוקא בדבר שאסור באכילה ולא בהנאה הוא דנחלקו אבל בדבר שאסור גם בהנאה לכ"ע הוא מדאוריי' שע"י שמבטל האיסור נהנה מכמות המאכל שניתוסף ולכן בההיא דגטין דבאיסורי הנאה מיירי אסור מדאוריי'. גם הרב רמ"ץ בשו"ת יו"ד סי' מ"ב עמד בחקירה זו אם יש לחלק בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה וכתב להוכיח כמ"ש הישועות יעקב הנ"ל ועוד האריך בענין זה עי"ש שדעתו נוטה דבאיסורי הנאה אסור מן התורה ולא הזכיר כלל מדברי הישו"י שוב מצאתי שם בסוף סי' פ"ד שכתב בשם הרב השואל דיש לחלק בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה כמ"ש הישועות יעקב (לא ציין מקומו ומסתמ' הוא מ"ש בסי' תרע"ז הנ"ל) וכ' לו הנה זה החילוק בין איסור אכילה לאיסור הנאה כבר חדשתי זמ"ר בטרם יצא לאור ס' הישועי"ק גם אז הראו לי שבס' חות דעת העיר ג"כ מזה ונזכר מזה בתשובתי סי' מ"ב וכו' עי"ש. ב] הרב רמ"ץ בחא"ח סי' ל"ה אות ג' וסי' ל"ו אות ד' דכל שמבטל בזמן היתר כמו חמץ קוד' פסח וכיוצא גם להראב"ד איסור הביטול אינו אלא מדרבנן ג] אף למ"ד דאין מבטלין איסו"ל הוא מדאוריי' מ"מ מה שאם עבר ובטלו אסור הוא רק מדרבנן וכ"כ הראב"ד והרשב"א והר"ן כ"כ הרבנים פר"ח יו"ד סי' ס"ד ס"ק כ"ו ופרי תואר בסי' צ"ט ס"ק ה' וכ"כ הרדב"ז בח"ג סי' תקמ"ז וכתב שם דמותר להערים להניח הקדרה שנפל בה איסור למקום שיש היתר כדי שיפול מעצמו ויתבטל וכתב הרב ערך השלחן בחלק יו"ד סי' צ"ט אות ו' דיש ראי' לדבריו ממ"ש הר"ן בסוף פ' כל הצלמים הביא דבריו מרן בב"י יו"ד סוס"י קמ"ב דהנאה דאתייא ממילא לא דמי למבטל איסו' ועי' להרב פר"ח סי' צ"ה ס"ק כ"ג עכ"ל

וכתב עוד הרדב"ז שם דאם נפל חתיכת בשר לקדרה של חלב ובא נכרי והוסיף בה חלב וביטלו מעצמו מותר ולא חיישינן שיאמר לו לבטלו כמו בשבת דהתם הוא חשש איסור תורה אבל הכא שכבר נתבטל מדאו' הוי רק איסור דרבנן לכן לא גזרינן וביאר דבריו הרב ערך השלחן יו"ד בסי' צ"ט אות ז' דאע"ג דטעם כעיקר בבשר בחלב מיהא לכ"ע מן התורה הוא מ"מ איסור ביטול האיסורין אפי' למ"ד דאוריי' אינו אלא כשמתערב היתר באיסור אבל איסור שכבר נתערב ומוסיף כדי לבטלו הוא רק מדרבנן ועיין מזה לקמן בסמוך. ד] הרב רמ"ץ בחיו"ד סי' מ"א אות ח' כתב כלל אחר דדוקא במין במינו הוא דס"ל להרשב"א והראב"ד (מה שמייחס להרשב"א דקאי בשיטת הראב"ד לא ידעתי מנ"ל ואדרבא דברי הרשב"א מטין דס"ל דהוא מדרבנן כמו שכתבתי למעלה דאסור מן התורה כיון דאין טעם האיסור כלה ונשרף דהא שוין בטעמא אבל במין בשאינו מינו הששים טעמים של ההיתר מהפכין את חלק האיסור ע"י התנגדות הטעמים ונהפך טעם האיסור לטעם היתר והוי כאילו כלה טעם האיסור ומותר מן התורה ורק מדרבנן אסור כיון דע"י תערובת הוא גזרו ביה עי"ש עוד בזה ואין נראה כן דעת הרב ערך השלחן שאכתוב בסמוך. ה] וכתב הרב ערך השלחן בחיו"ד סי' צ"ט אות ו' דלמאי דקי"ל כמ"ד דאין מבטלין איסור הוא מדאוריי' אף דנרא' מדברי הרמב"ם בפי"ד מהל' תרומות דין ט' דשרי להוסיף על ספק איסור שנתערב כדי לבטלו אפשר דדוק' במינו שנתערב כבר דבטל ברוב מדאוריי' הוא דמותר להוסיף על תערובתו דהוי ספק דרבנן אבל מין באינו מינו דהוי ספק דאוריי' אפי' להוסיף על תערובתו אסור דכיון דאסור לבטל מדאורייתא הוי ספק דאוריי' ושוב כתב דאפשר דלא הוי איסור דאוריי' אלא לערב איסור בהיתר כגון זרוע בשלה דילפינן מניה אבל להוסיף על התערובת לכ"ע אינו אלא איסור דרבנן והכריח סברא זו וכתב שכן נראה דעת מוהרש"ך וכ"כ שם בסי' קי"ד אות י"א דאינו אסור מדאוריי' אלא לערב האיסור בהיתר ע"ש ועפ"י סברא זו כ' (בסי' צ"ט אות ז') ליישב מ"ש הרדב"ז בח"ג סי' תקמ"ז גם מרן מוהרד"ף בסי' מזמור לדוד ד' ע"ג ע"ב האריך להוכיח דדוקא לערב איסור בעין הוא דאסור מן התורה אבל אם כבר נתערב ובא להרבות עליו כדי לבטלו אינו אסור אלא מדרבנן

ז כתב הרב אבני מילואי' בתשו' סי' ח"י דאף למ"ד דאין מבטלין איסור הוא מדרבנן היינו דוקא בשאר איסורין אבל בתרומ' שאסור לאבדה ואמרה תורה את משמרת תרומותי ואם מערבה ברוב חולין הרי הוא מוציאה לחולין והוי כמאבדה לכן לכ"ע אסור מן התור' עי"ש ומה שהביאו לזה הוא ליישב קושיית הרב משל"מ בפ' דרכים דרוש ד"ה ולפי) וממה שרשמתי לקמן אות ח' בזה מתבאר דהרבני' משל"מ וח"ץ ושאלת יעבץ וחת"ס בחיו"ד סי' שי"ט לא שמיעא להו חילוק זה וכבר הרב המגיה לס' אב"מ שם פקפק מאד ע"ד עי"ש גם מדברי הרב פר"ח בסי' צ"ט סק"ח שכתב להוכיח דאיסור ביטול האיסורין הוא מדרבנן ממתני' דסוף תרומות מגורה שפינה ממנה תרומה וכו' ורבני האחרונים דחו הוכחתו כמו שיראה המעיין בדב"ק מתבאר דלא שאני להו בין חולין לתרומה בזה כמובן. אלא שהרב כתב סופר בא"ח סי' פ' (ד"ה ולענין) ובחיו"ד סי' ס' מביא דברי האבני מילואים בשתיקה עי"ש ומצאתי להרב שו"מ בח"ב סוף סי' עק"ד שכ' הסברא בהיפך דאף אי אמרינן דבעלמא ביטול איסור אסור מן התור' מ"מ ה"ד בדבר שהוא איסור בעצם כנבלה וכיוצא משא"כ תרומ' שהוא עשאו תרומ' ויכול לישאל עליו א"כ גם הביטול לא גרע מנשאל עליו ועכ"פ לא מיקרי איסור בעצם ע"ש ובסי' קע"ו והוא חידוש שלא זכר סברת האבני מילואים הנ"ל ומדברי הרב פר"ח במה שהוכיח ממתני' דסוף תרומו' וכן מדברי רבני האחרונים שדחו הוכחתו מתבאר דלא שמיעא להו סברת השו"מ ובשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' מ"ב אות ב' כתב ג"כ ליישב קושיית הרב משל"מ הנ"ל עפ"י סברא דבתרומ' אסור לבטל לכ"ע מן התור' מטע' דחשיב הנאה של כילוי דאסור בתרומה עי"ש ובסי' פ"ד אות ג' ולענ"ד יש לפקפק בדב"ק דאף אם נניח כסברתו דכיון דאיסור נהפך להיתר הרי הוא כאילו התרומה חלף ועבר מן העולם וחשיב הנאה של כילוי (מה שאין נלע"ד כן אלא שאין בכחי לחלוק מסבר' בעלמא) מ"מ מה שאסור ליהנות מתרומה הנאה של כילוי אינו פשוט