שדי חמד דברי חכמים שו"ת פח

גם הגאון המפורסם מוהר"ר יצחק אלחנן נר"ו במכתבו כתב לי בזה"ל וע"ד אשר דרש וחקר כת"ר טעמו של המנהג הנני להגיד לו כי גם לנו אין שום ידיעה וטעם בזה, רק הענין הוא לפי ששיחה בפי הבריות דמי מהם שילך מקודם לטבול יהיה מוצלח וכו' ומזה הוא דרך החלוץ והחולצת לרוץ תיכף אחר החליצה לטבול והיו באים לידי סכנה כעין הא דיומא דף כ"ב וע"כ ראוי להכריז באיסור שלא ילכו באותו יום לטבול, כן הוא הענין הנ"ל עכ"ל הג' הנ"ל נר"ו

סימן

קכו

(מקונטרס אסיפת דינים מערכת טרפיות אות א')

קכו אווזות שיש שאנשים אכזרים מורטין אותם בחייהן ואחר שגדלו עוד הנוצות מוכרים אותם כתב הרב השואל דמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' נ"ט ס"ב וטוב להחמיר אם נפלו כולם הוא היפך מ"ש בד"מ דבין ע"י אדם בין ע"י עצמו ואילו בהגהה כ' אם נפלו דמשמע מעצמו אבל אם נמרטו ע"י אחרים ושוב גדלו הנוצות אפשר שאין בזה חשש חולי. וגם משום תשש שקץ שאוסר ר' יואל הלוי הובא באו"ה כלל נ"ה סי"א משמע דאם גדלו הנוצות כשר בלי שום חשש. אך משמעות הפוסקים שאיסור מריטת הנוצות לא משום שקץ אלא משום חולי וכ"מ בתוס' דף נ"ח ד"ה הנוצה וכו' אלא שאינו דומה לגלודה ממש כי שם שולט החולי אף ע"י אדם. אבל במריטת נוצות דוקא אם נפלו מעצמן ניכר שיש שם חולי אבל אם על ידי אחרים ואח"כ גדלו אפ' דכשר וכמשמעות לשון הרמ"א אם נפלו וכו' ומשמע שחזר ממ"ש בד"מ וכו' ודעתי להכשיר אף הבשר וכו' אלו תו"ד השואל נ"י

תשובה מה שחשב שהרמ"א חזר בו לי הדל אין האמת כן וידוע דהרמ"א דרכו בקדש בטרם תחיל האר"ש בהגהותיו יודיע דרכיו בדרכי משה ואח"כ פורש מפ"ה על שלחן ערוך על פי מ"ש בד"מ. וגם פה לא עשה מאומה היפך דרכו ומנהגו ואין נסתר מחמתו כי הכל שפה אחת ודברים אחדים דמ"ש בד"מ הוא מה שצדד בתה"ד דאף לר"י דוקא כשנמרטו ע"י אדם או על ידי חולי אבל לא בנפלו מרוב שומן והוא במה שהסביר דבמידי דמשבחא לא מיטרפא וכמ"ש בש"ס לגבי הפכו דש"מ דמה שיש לחלק הוא בין נפלו שלא מחמת רוב השומן לנפלו מחמת רוב שומן אבל לחלק בין נפלו ע"י אדם לנפלו מאיליהן אין שום רמז בדברי הרמ"א ואעיקרא קאי עמ"ש מרן המחבר בס"א בגלודה דאין חילוק בין ע"י חולי לעל ידי אדם ואילו היה דעת הרמ"א להקל בנפלו ע"י אדם לא הוה מישתמיט למיפלג בדידה בניטלו שלא מחמת שומן עצמו. ועד נאמן ע"ז תלמידיה דרב הוא הרב הלבוש שכתב להדיא אבל אם נפלו מחמת דבר אחר או שניטלו כלם בידי אדם טרפה ע"כ הרי מפורש דגם על ידי אדם אסור לדעה זו ותו דאל"כ איך מציין בהגהה תה"ד סי' קס"א ומסתמא ציון זה אכוליה מילתא קאי ומה שאפשר לחלק הוא בנפלו ע"י אדם גופיה בין כשהוא דרך השחתה וקילקול לכשהוא דרך תיקון ואומנות ומזה אין שום סתירה בדברי הרמ"א וכמ"ש להלן בס"ד

ומ"ש עוד עפ"י מ"ש האו"ה בשם ר"י הלוי וכו' כנז"ל נראה דמשמע ליה דר"י הלוי ס"ל דטעמיה דר' יהודה דאוסר בניטל הנוצה הוא משום שקץ ולכן כשגדלו הנוצות שרי גם לר"י. והנה ס' או"ה אינו מצוי אצלי לראות סיגנון סברת ר' יואל אך דבריו ראיתי בהג"א פ"ק דביצה סי' ו' וה"ד רבני האחרונים ביו"ד סי' ט"ו עיין ב"ח וט"ז וש"ך ופר"ח ופרי תואר והנלוים אליהם ונלע"ד פשוט דגם ר' יואל מודה דטעמיה דרבי יהודה הוא משום דחשיב ליה כגלודה וכמ"ש רש"י בדף נ"ח ע"ב ד"ה רבי יהודה והתוס' שם ד"ה הנוצה והרע"ב שם בפיה"מ כיעי"ש ומוכח כן בש"ם דף נ"ז ע"ב דילמא קסבר ר"י טריפה משבחת ובדף נ"ח ע"ב דילמא ע"כ לא אמר ר"י הכא אלא לענין טריפה וכו' דש"מ משום טרפות הוא ולא משום שקץ ורבינו יואל וכל הפוסקים שהסכימו להחמיר כמותו מיירו באפרוח שמשנולד עדיין לא גדלו לו נוצות והוא כמו שלא נשלם עדיין צורת ברייתו ובזה לא שייך חשש גלודה דזה דוקא לאחר שנשלם הוויתו ואיתרע ליה משא"כ כשעדיין לא היו לו נוצות מעולם ויש כמה עופות כן דרך ברייתם שאחר זמן גדלי נוצה דידהו אחר ג' או ד' חדשים אין שייך לאסור משום חשש גלודה ואפילו בגלודה ממש כתב הרב פרמ"ג במשבצות ססי' ט"ו והביא דבריו מרן חיד"א במחזיק ברכה סי' ט"ו אות ה' דאם נבראת כך בלא עור אפשר דכשרה ושם לא החליט להכשיר משום דשם אין עתיד לגדל אח"כ משא"כ בנוצות דעתידים לבא אלא דעדיין לא גדלו ודאי דאין שום חשש משום גלודה ורק יש משום בל תשקצו שכיון שלא נשלם ברייתם מאיסי ולא אכלי להו ולכן שפיר יש לחלק ולומר דאם גדלו הנוצה שרו דכיון דנשלם ברייתם לא מאיסי דאל"כ לא היה לנו לאכול עופות דרובם ככולם נוצתם גדל אחר לידתן ומ"ש בירושלמי פ"ק דביצה באילין דנפקין וכנפהון עמהון מיעוטא דלא שכיח הוא. באופן דבמאי דאיירי רבינו יואל אין שום שייכות משום גלודה והוא פשוט וברור ורבני האחרונים בסי' ט"ו מיימינים ומשמאלים בסברת רבי' יואל עיין בט"ז ובתב"ש שם ואי הוה שייך משום גלודה ת"ל דאסור משום גלודה לפי מ"ש הרמ"א בסי' נ"ט הנ"ל לפסוק כהיש אוסרים ולא עירערו על דבריו שם. וכ"ש לפי מ"ש בתב"ש בשם הרב אורח מישור דהרמ"א לא ס"ל כרבינו יואל הנ"ל עי"ש ולכן ודאי דאין לנו לבדות דרבינו יואל חולק על רש"י ותוס' דס"ל דטעם ר' יהודה הוא משום גלודה ואיהו ס"ל דהוא משום שקץ ולהצמיח מזה היתר בגדלו הנוצות כמ"ש הרב השואל דזה לא ניתן ליאמר כלל

איברא דמ"ש בהג"א הנ"ל הוא משם הא"ז והובא בקיצור נמרץ וחיפשתי בספר א"ז וראיתי בח"ב סי' של"ב דאחר שהביא מחלוקת רב ושמואל באפרוח שנולד ביו"ט ומסיק דקי"ל כשמואל דמותר כתב וז"ל וכגון שנולד עם הכנפים דאמרינן בירושלמי תיפתר באינון דנפקין וכנפהון עמהון (עיין בדברי הרבנים פר"ח הנ"ל וקרבן העדה ע"ד הירושלמי הנ"ל מ"ש בשיירי קרבן ולה"ג מוהרי"ש נאטאנזאן בהגהותיו לירושלמי שם ובהגהות י"ש הנדפסות באשילי רברבי דפוס לעמבערג בסי' ט"ו שלא ראו גוף דברי הא"ז רק מ"ש בשמו בהג"א הנ"ל וחשבו למציאה להביא ראיה לסברת רבינו יואל מהירושלמי הזה. ואנן דזכי לן רחמנא זכיה דאורייתא עינינו הרואות כי הן הן הדברים אשר דבר בקודשו ר"י הלוי עצמו וכן הגאונים ט"ז וש"ך בנקודות הכסף רס"י ט"ו שנחלקו בכונת הא"ז הוא מפני שלא ראו גוף דברי הא"ז כי מפורש בדב"ק הפך סברת הרט"ז וכמ"ש במ"א בס"ד) פי' דוקא כה"ג מותרים ותנן נמרטו כנפיה ר"י אומר אם ניטל הנוצה פסולה ופירש"י כנפיה נוצה גדולה שעל כל גופה נוצה היא הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים ומתוך כך אסר ר' יואל כל עופות שלא גדלו כנפיהן הילכך הא דקי"ל דאפרוח שנולד ביו"ט מותר היינו כגון שנולד וכנפיו עמו דהיינו נוצה גדולה שעל כל גופה שיש לה קנים עכ"ל ומשמע לפום ריהטא דרבינו יואל מפרש גם הא דר"י דפוסל אם ניטל הנוצה דהיינו משום שקץ וכהירושלמי דפ"ק דביצה וס"ל דכי היכי דאפרוח שלא גדלו עליו נוצות עדיין יש לאסור משום שקץ הכי נמי בעוף שהיו לו ונפלו אסור משום שקץ דלא כמ"ש בעניותין

אלא דלפי זה יש לתמוה שאחר שהדבר פשוט בירושלמי דאפרוח לא שרי בו ביום אלא א"כ נולד וכנפיו עליו מה לו להביא כיהודה ועוד לקרא ממתניתין דנמרטו כנפיה וכו' דלא מיירי התם אלא בהיו לו וניטלו. וכי תימא דהוצרך להביא מההיא כי היכי דלא נימא דלית לן למיחש להירושלמי הנ"ל מדלא אייתי לה הש"ס דילן בפ"ק דביצה וכדס"ל כן באמת הגאון פרי תואר בסי' ט"ו ססק"א עי"ש אהכי מייתי ראיה דסברא זו לאיסור משום חסרון הכנפיים היא מוצאת בש"ס דילן בההיא דנמרטו כנפיה וכו' והיינו משום דמפרש טעמא משום שקץ. הא ודאי ליכא למי' הכי דא"כ מאי אהני לן מחלוקת ת"ק ור"י הא סתמא דמילתא הל' כת"ק דכללא דיחיד ורבים קאי אאיסדן והרי לרבנו נמרטו כנפיה כשרה חזינן דלדידהו אין חסרון הכנפיים פוסל ואי אית ליה איזה הוכחה דבהא הלכה כר"י הו"ל לפרש ועוד קשה א"כ מאי פריך בירושלמי מדתניא אסורים משום שקץ דההיא אתיא כר"י והוא דאמר כרבנן ולמה ליה לדחוקי בדנפקין וכנפהון עמהון דלא שכיח כולי האי. ותו כי דייקינן בה חזינן דלא מצינן למימר דההיא דהירושלמי אתי כר"י דהא ר"י לא קאמר אלא ניטלה הנוצה קטנה פסולה אבל ניטלו כנפיים משמע דכשרה לר"י