שדי חמד דברי חכמים שו"ת ח

דכדי שלא לעבור על ל"ת חייב ליתן כל ממונו וכו' וא"כ יהיו דברי הריב"ש סותרים אלא ודאי דעיקר טעמו משום חשש סכנה דלא כהרמ"א ולזה תי' הרב ט"ז דהכא לא עבר כלל דאדעתא דהכי שיבזבז ממון רב לא נשבע וכו' וכן תי' הרב ש"ך בס"ק כ"ג כיעי"ש מתבאר דהגם שהחלוקים הם בכונת הריב"ש בתשו' דסי' קפ"ו הצד השוה שבהם שגם לעבור על ל"ת בשב ואל תעשה (כההיא דהרמ"א במי שהדירו לאכול אצלו ואירע לו אונס שהיה יכול לסלקו ע"י ממון הרבה) הדין נותן ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור זולת היכא דאיכא חשש סכנה דאיכא למימר אדעתא דהכי לא נשבע וצריך לעיין בזה בשו"ת זרע אברהם חיו"ד סי' ט' שציין הרב בתי כנסיות בסי' תרנ"ו ואמ"א נמצינו למדין דגם הרבנים הנ"ל נקטי כדעת הריב"ש דאין לחלק בל"ת בין ע"י מעשה לשלא ע"י מעשה

ובחידושי רבינו עקיבא איגר שם כתב דמבואר בתשו' חו"י סי' לק"ט דלאו שאין בו מעשה דינו כמצות עשה דאין צריך ליתן כל ממונו (וציין לעיין במשבצות זהב סי' תמ"ו סק"ו ולא ידעתי מה הציון הלז כמו שיראה הרואה) ואולם בתשו' הריב"ש סי' שפ"ז מבואר דכל שהוא לעבור על לאו אף באין בו מעשה צריך ליתן כל אשר לו ולא יעבור עכ"ל וציין לעיין למ"ש בחוה"מ סי' של"ט סעיף יו"ד ועיינתי שם בהגהותיו וראיתי שהביא מ"ש הרב החינוך בפרשת כי תצא סי' תקפ"ח על מצות תשלום שכר שכיר ביומו שכתב דאם אינו יכול לפרעו באותו יום אלא א"כ יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה עכ"ל הרב החינוך וצריך לזה לעיין בס' מוצל מאש סי' מ"ה ובמ"ש בגיליון ש"ע יו"ד סי' ק"ט ס"א בהגהה והנה בחידושי רעק"א ליו"ד שבידי (באשילי רברבי דפוס רא"ם) עיינתי בסי' ק"ט ולא מצאתי דבר מזה וס' מוצל מאש אין בידי לעיין בד"ק ונראה שכונת ציונו (בחידושיו שביו"ד סי' זק"ן הנ"ל למ"ש בח"מ סי' של"ט הנ"ל) הוא לרמוז דמדברי הרב החינוך הנ"ל מוכח דס"ל כדעת הרב חו"י דכל שעובר על ל"ת בלא מעשה אין מחיבין אותו להוציא כל ממונו שהרי בשכר שכיר יש ג"כ לא תעשה בפרשת קדושים ועי"ש בדברי הרב החינוך סי' ר"ל ובכל זאת קאמר דאם יצטרך לאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה וזה דלא כסברת הריב"ש דפשיטא ליה דגם בענין כזה חייב לבזבז כל ממונו. ועם שכתב לפי הדומה שנראה שלא החליט לומר כן עכ"פ שמעינן מיהא דסברת הר חו"י לא נפלאת היא ויש צד לומר כן זה נראה כונת רעק"א בחי' ליו"ד הנ"ל במה שציין למ"ש בחח"מ הנ"ל (לפי דרכנו למדנו דפשיטא ליה לרעק"א דחיוב לבזבז כל ממונו הוא מן התורה כדמוכח מדברי הרב הלבוש כנז"ל בראש האות)

אמנם לענ"ד יש לדחות דאין דעת הרב החינוך כן אלא גם הוא מודה לסברת הריב"ש שאין חילוק במצות ל"ת בין עושה מעשה לשב ואת"ע שהרי בפרשת קדושים סי' ר"ל גבי הזהרת הלאו לא תלין פעולת שכיר וכו' ששם כתב ג"כ שאם תבעו ולא היה לו מה שיתן אינו עובר לא סיים לומר שאם אינו יכול לפרעו באותו יום אלא א"כ יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב. כמו שכתב בפרשת כי תצא סי' תקפ"ח הנ"ל מזה נראה דכונתו לומר דבמצות עשה דביומו תתן שכרו הוא דאינו עובר בענין כזה וזהו שכתב לא חייב הכתוב בזה כלומר בדין זה דהיינו מצות עשה דביומו ת"ש לא חייב אבל אין ה"ן דאל"ת עובר בכל גוונא לפי שחייב לבזבז כל ממונו כדי שלא לעבור אל"ת גם כשאינו עובר ע"י מעשה וכסברת הריב"ש. ולפי זה כיון דבדברי הרב החינוך אין הכרח דחולק על סברת הריב"ש ועוד דלא אמר כן בפשיטות אלא כמסתפק וידוע דבמחלוקת בפוסקים היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה דנקיטינן כמאן דפשיטא ליה כמו שכתבתי בכמה מקומות ועיין מה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' י"ו אות י"ט נראה דנקיטינן כסברת הריב"ש שאין לחלק בדבר ומה גם שסברתו היא להחמיר. ומה שציין לשו"ת מוצל מאש סי' מ"ה עתה ראיתי דבריו בשו"ת נשמת כל חי ח"ב סי' ט' שחקר כיון דקי"ל דכדי שלא לעבור אל"ת את כל הון ביתו יתן אפילו על מצוה קלה א"כ קשה דמצינו דהתורה חייבה שבועה למודה מקצת וכן לכופר ויש עד אחד דמחייבו שבועה ומשמע שמותר לזה להשביעו כדי שלא לאבד ממונו אע"ג דיודע בודאי דנשבע לשקר והרי קעבר אלפני עור לא תתן מכשול ותירץ דכיון שהוא רשע שגוזל ממון חברו מותר להשביעו משום הלעיטהו לרשע וימות ושכ"כ בשט"מ לב"מ פ"ק דאם יודע שמשקר מותר להשביעו אבל רש"י והתוס' בפרק כל הנשבעין חולקים וכו' ומרן החבי"ף שם הרבה להשיב ע"ד הרב מוצל מאש וכתב מדנפשיה כמה ישובים לחקירתו עי"ש ש"מ דסברי מרנן דגם בל"ת שעובר כלא מעשה כלפני עור שהוא לאו שאין בו מעשה ומטעם זה אין לוקין עליו כידוע איתיה להאי דינא דחייב לבזבז כל הון ביתו כדי שלא לעבור עליו והרב חתן סופר בשער המקנה והקנין ו' קמ"א בסוף אות כ"ח נסתפק אי במ"ע שייך לפני עור וביאר ספקו שהוא באם אונסין אותו הטעות חברו במצוה אי מחויב לאבד כל ממונו כבכל ל"ת או במצות עשה דיינינן ליה דאין צריך לאבד אלא שליש עכ"ל מוכח דבמצות ל"ת פשיטא ליה דצריך לבזבז כל ממונו אף אם הוא בלא מעשה דומיא דלפני עור רק דעל מ"ע מספקא ליה

ובגיליון מוהרש"א (למר בריה דרבינו עקיב"א) בסי' זק"ן כתב (עמ"פ הרמ"א צריך ליתן הכל ולא יעבור ל"ת) וז"ל עיין סו' שע"ד ס"ג בהגהה ועס"י שע"ח סוף הגהה ועס"י שמ"א בט"ז סק"ה ובגיליון לא"ח סי' תרנ"ו בהגהה דקדקתי מדלא כתב הרמ"א דין זה לקמן באונסין אשה לבא עליה משמע דוקא בעושה מעשה לעבור עליו חייב ליתן כל ממונו וא"כ בלאו שאין בו מעשה אינו חייב עי"ש עכ"ל ולפי הנראה כן הוא הסכמת דעתו לפי מה שהוכיח מדברי הרמ"א והדבר תמוה בעיני להחליט כן אחר שבדברי הריב"ש מבואר בהיפך ומה שדקדק מדברי הרמ"א נראה שאינו מוכרח שהרי הרמ"א לא כתב סברא דנפשיה כי היכי דנידוק מדכתב דבר זה בבבא זו ולא בזו ש"מ דהכי והכי ס"ל רק הוא כתב דברי הפוסקים בענין שדברו בו והר"ן שכתב לחלק בין מצות עשה למצות ל"ת כתב דינו בסתם דעל מצות ל"ת יתן איש את כל הון ביתו ולא יעבור וכן העתיקו הרמ"א ולענין יהרג ואל יעבור שכתבו התוס' וש"פ לחלק בין אם אומרים לו לעשות מעשה לכשהוא בלא מעשה לא נחתו לחלק בין אם אינו יכול להציל בכל ממונו לאם יכול וכן העתיק דבריהם ואין לדקדק מזה דבר. ומה שציין לסי' שע"ד ס"ג בהגהה והוא ששם בדין מת מצוה שכהן מיטמא לקוברו כ' הרמ"א בשם נמק"י פרק האשה רבה (קודם ד"ה תניא אמר ר"א בן יעקב) דאם אינו מוצא שיקברוהו רק בשכר אינו חייב לשכור משלו. אלא מיטמא אם ירצה עכ"ל וכונתו לפי הנראה היא להוכיח מזה דגם על מצות ל"ת אינו חייב לבזבז ממונו כדי שלא לעבור אל"ת והדבר תמוה מאד א"כ בואו ונצווח על רבינו הרמ"א דמזכי שטרא לבי תרי דאף אם לא יקשה עלינו מה שהרב הנמק"י סובר דעל מצות ל"ת אינו חייב לבזבז ממונו אפילו אם צריך לעבור ע"י מעשה (מה שרחוק ומוקצה מן הדעת לומר כן) מ"מ הרמ"א שפוסק דבמל"ת חייב לבזבז כל ממונו איך פוסק בסי' שע"ד דברי הנמק"י דאינו חייב לבזבז ממונו בשביל מצות ל"ת. וכ"ש דבאמת גם על הרב הנמק"י והריטב"א (שממנו העתיק הרב נמק"י) יש לתמוה מי גרע מצות ל"ת שעובר בפועל ממצות עשה שמבטלה בשב ואל תעשה וא"כ אם לא יחויב לבזבז כל ממונו כדי שלא ליטמא. הא מיהא לפוטרו בלא כלום אי אפשר ודי לנו לומר שיהא דין ל"ת שוה למצות עשה שאינו חייב לבזבז יותר מחומש אבל שלא יהיה חייב להוציא מכיסו שום דבר כדי שלא לעבור בל"ת הדבר תמוה מאד ובהכרח לומר דשניא ההיא דכיון דהתורה התירה ליטמא למת מצוה שאין לו קוברים א"כ הרי אין זה עובר ל"ת אלא מקיים מצות ה' ברה במה שמטמא לו וכיון שטומאתו עסק מצוה היא אף שיכול למצוא שיקברוהו בשכר לא חייבתו תורה ליתן שכר על זה ויכול הוא בעצמו לקוברו ומצוה קעביד ולא נלמוד מזה שיהא מותר לעבור עבירה כדי להעמיד כל ממונו החביב עליו דודאי יש לו ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור אל"ת ומצוה שאני

ומה שציין למ"ש בסי' שס"ח שכתב הרמ"א דאם המושל מרעה בהמותיו על קברי ישראל אם יד הקהל משגת ובידם למחות בהוצאה מועטת צריכים למחות אם אין לחוש שע"י זה יתגרה בהם המושל אבל בלא"ה אין צריך למחות ונראה דכונתו להוכיח מזה