שדי חמד דברי חכמים שו"ת עז

לית לן בה אין הכפיה אלא כדי שלא תתעגן (עיין בקונט' הכללים במערכת הכ"ף אות ק"ה ששם הבאתי מ"ש מרן הב"י בסי' קע"ה בשם מ"כ ועוד איזה פוסקים שסוברים שכפיה זו ג"כ היא משום קיום מ"ע ככל שאר מ"ע) וכ"כ מרן החבי"ף בס' חיים ושלום סי' ל"ח בשם הרב חק"ל א"ח סי' קכ"ו ד' רנ"א ע"א דאם שניהם מסכימים שלא לחלוץ ולא ליבם לית לן בה וכתב שכן מתבאר מתשובת הרדב"ז ח"ג סי' ת"ק. וסיים דכל זה הוא לפי הפשט אבל לפי מ"ש בזה"ק ובתיקונים גודל צער נפש המת שהוא נע ונד ואינו זוכה לעוה"ב עד שיעשה לו תיקון החליצה לכן כתב הרב בן אברהם בס' וישב דף כ"ו דעל דייני ישראל מוטל להציל עשוק נפש המת לייבם או לחלוץ וכו' ולא להכניס בסכנה עצומה נפש המת והוכיח מדברי התיקונים דיש סכנה לנפש היבם עצמו כי נחש כרוך על עקבו ח"ו ולכן גזר בגזרה דאורייתא איש כי ימות ובן אין לו תיכף אחר פטירתו יעמדו ב"ד שבעיר להעמיד כל נכסי המת ביד שליש ולא יחלקו הירושה ולא יעשו שום גוביינא לכתובה כ"א אחר שיסכימו היבם והיבמה לייבם או לחלוץ ויוגמר ענין החליצה או היבום אתוד"ק (גם שם בסוסי' ט' כתב לנדונו שאם שניהם מרוצים שלא להתייבם ולא לחלוץ שפיר דמי כמ"ש התק"ל וכו' שוב כתב דלפי גודל צער נפש המת כמ"ש בזוה"ק וכו' צריך להשתדל שיחלצו וכו' עי"ש)

והני מילי דמר בגזרת עירין הנ"ל לעכב הנכסים ביד שליש נאמן עד אחר גמר החליצה נכונים בטעמן בסתם יבם ויבמה דסתמא דמילתא רוצה אשה להתפטר בחליצה או יבום כי טב למיתב וכו' ולכן אם לא יעכבו ב"ד הנכסים מסתמא היבם יתן כתף סוררת ולא יתפייס לחלוץ ולא יוכל לייבם ואף דמן הדין ב"ד כופין לחלוץ כמ"ש בסי' קס"א ס"ד מ"מ זימנין סגיאין אין כח ביד ב"ד לכופו ולכן נכון להקדים רפואה למכה ע"י עיכוב ב"ד עד שיתפשרו ויוגמר ענין החליצה כי על הרוב עיניו נותן בממון וכדי לזכות במה שאין בידו עדין יהא קל ונוח להתרצות כמובן וכן עשינו מעשה כמה פעמים ועלתה בידינו בס"ד שלא היה שיהוי מצוה וחלצה נעלו בזמן הראוי (וכן ראיתי להרב אח"א נר"ו בס' ויקרא אברהם בשו"ת אה"ע סי' ל' בד"ה ואגב וכו' שהביא מה שגזר מרן החבי"ף בס' חו"ש הנ"ל להניח כל העזבון ברשות ב"ד כדי שלא יהיה שום עיכוב להחליצה וכתב שדבריו חיים וקמים)

אך מה שנראה מדבריו דגם אם היבם והיבמה מרוצים להיות בלא חליצה ויבום ב"ד כופין אותם ע"י עיכוב הנכסים כנז"ל וכן הבין מדבריו בס' זכרנו לחיים בח"ב דף ס"ד אות ה' והיינו לפי חומר שבו לדברי הזה"ק אין כן דעת הרב חת"ס בסי' פ"ה שנשאל ביבם ויבמה זקנים שהסכימו לישאר זקוקים מפני הבושה והטורח אי יאות עבדין והשיב דמלשון הרמב"ם שהביא הטור סי' קס"ה וממ"ש מרן ב"י בשם תשו' הר"ן ותה"ד סי' ר"ך וכן מוכח מהש"ס בדוכתי טובא דכששניהם מרוצים אין לב"ד עליהם כלום אלא דהרבנים ב"ש שם ונחלת שבעה בשטר חליצה סי' ב' הביאו דברי הזהר פ' חקת דמצוה בחליצה וכבר כתב מרן הב"י א"ח סי' כ"ה ומג"א שם דאין לכוף לנהוג להזהר רק מי שרוצה יחמיר ושוב כתב דגם מהזה"ק לא שמענו דכופים רק שמודיעים צער נפש המת ושהחליצה היא ג"ח עם המת כהדלקת נרות וכו' ואם יסכימו מעצמם לחלוץ כאשר בא מעשה לפניו ואמר להם שמן הדין אין מחייבים אותם רק שהוא טובת המת אם ירצו יעשו ונתרצו. אבל לא לכוף אותם אלו תוד"ק והובא בקצרה בפ"ת סי' קפ"ה סק"ז ודבריו נכונים בטעמם וכן דעת הרבנים ח"ץ ותק"ל הנ"ל (ע"ש בפ"ת בשם כר"ש דנראה דמשוי פלוגתא בין מ"ש הב"ש בשם הזהר למ"ש הח"ץ ולדברי החת"ס אינו מוכרח דחולקים כמובן) וכן ראיתי להרב ישועות יעקב בסי' קמ"ט בפי' הארוך ססק"ז שכתב בפי' דאם אין האשה רוצה אין כופין אותה וע"ע חיים ושלום סי' ט' ויקרא אברהם תוך סי' ל' שוב בא לידי ס' אפריון שלמה הנד"מ לרב גדול מרבני דורינו ידידי מוהר"ר שלמה זלמן ראם נר"ו וראיתי שם בקונט' מזבח אבנים סי' ד' שכתב להוכיח מהש"ס דקידושין דף י"ד ע"א ומדברי הר"ן בחידושי' לסנהדרין דף י"ט ע"ב דמצות חליצה לא תליא באם רצונה לינשא אלא היא מצוה בפ"ע אף אם אינה רוצה לינשא והתרעם על הח"ס הנ"ל שאמר שמ"ש בזהר הוא דרך סגולה כהדלקת הנר וכו' ומסיק דאם היבם ויבמה זקנים ורוצים להיות בלא חליצה מחוייבים ב"ד להגיד לה דמ"ע רמי עלה לחלוץ ליבמה וכשתבע את היבם מחויב לחלוץ לה. והביא שם דברי רש"י בסנהדרין ד' י"ט ע"ב לא חולצין את אשתו מפני שאסורה לינשא דמשמע דחליצה תליא בנישואין וכיון שאסורה לינשא אינה חולצת (וא"כ נוכל לומר דג"כ כשאינה רוצה לינשא אינה זקוקה לחליצה) וכתב לזה דאין כונתו דלהכי ליכא מצוה בחליצה אלא כונתו כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלכים ה"ב שאינה במצות חליצה לפי שאסורה לינשא ואינה בתורת יבום וכל שאינה עולה ליבום אינה במצות חליצה עכ"ל ולענ"ד פי' זה בדברי רש"י דחוק מאד דהול"ל מפני שאסורה ליבם ואז היה אפשר להעמיס בכונתו כיון שאינו עולה ליבום אינו עולה נמי לחליצה אבל לשון נישואין משמע נישואין בעלמא. וברמב"ם לא הוזכר נישואין כלל אלא כיון שא"א ליבם אשתו לכך אין חולצין אבל רש"י דנקט מפני שאסורה לינשא משמעותו ודאי מפני שאסורה לינשא לעלמא דס"ל דתלי החליצה בנישואין וכן הוא מפורש בדברי מרן כ"מ בפ"ב מהלכות מלכים ה"ג וז"ל גם אין חולצין לה כיון שאפילו אם יחלצו לה אסורה לינשא עכ"ל הנה מבואר דס"ל דתלי חליצה בהיתר נישואין וכיון שאסורה לינשא אינה חולצת

אך מ"ש עוד שם דאפשר לפרש בכונת רש"י כמ"ש בתפארת ישראל שלפי שאסורה לינשא גזרו בה שלא תחלוץ כדי שלא תבא לינשא ויש כח בידם לעקור בשואת"ע זה נראה שאינו רחוק לפרש כן בכונת רש"י ואין כונתו לומר דהחליצה תלויה בנישואין כמש"ש בשם התפ"י שאפילו לא תנשא לעולם צריכה חליצה דמצוה באנפי נפשה היא אלא דמה שהכריח הרב אפריון שלמה נר"ו מההיא דקידושין דבעי הש"ס מנלן דחליצה מתרת דילמא חליץ לה וקאי באיסורא ויליף לה דמתרת מדכתיב ונקרא שמו בישראל הרי דמעיקרא הוה ס"ד דש"ס דלאו הא בהא תליא וא"כ מנ"ל דלמסקנא לא ס"ל הכי וכו' וכתב ע"ז שהיא ראיה שאין עליה תשובה לענ"ד אין מזה הכרח די"ל דודאי מקמי דילפינן שריותא לעלמא הוה סברינן מימר דלאו הא בהא תליא אך לבתר דילפינן שריותא לעלמא אה"נ דמצינן למימר דכל עיקר החליצה הוא כדי שתוכל לינשא וכשאינה רוצה לינשא לית לן בה וכדעת מרן כ"מ ופשטות דברי רש"י הנ"ל. דתלי החליצה בנישואין

ומה שהכריח ממ"ש בחידושי הר"ן אמ"ש בש"ס דר"י דס"ל דאם רצה המלך לחלוץ או ליבם זכור לטוב אע"ג דמלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול היינו משום דמצוה שאני שלדבר מצוה יכול למחול והוקשה להראשונים ע"ז דמשמע דלרבנן גם לד"מ אינו יכול למחול ואילו בסוטה מ"א ע"ב באגריפס שקרא עומד ושבחוהו חכמים אמרי' טעמא משום מצוה שאני ותי' הר"ן דלחלוץ או לייבם הוי בזיון טפי והר"ד תי' וכו' ואם איתא דביד האשה שלא לחלוץ אם אינה רוצה לינשא מאי קשיא להו הא כיון דאי אמרה לא בעינא לאינסובי ליכא מצוה כלל בחליצה שוב לא ניתן מצוה דכבוד המלך לדחות מפניו כדאמרינן בכתובות דף מ' דלא חשיב עשה משום דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעשה ופי' הראשונים דכיון דאיכא מציאות דליכא למצוה דולו תהיה לאשה שוב לא אלים הך עשה לדחות ל"ת וא"כ מאי קשיא להו אלא ודאי דס"ל דאף אי לא בעיא לאינסובי איכא מ"ע דחליצה וכו' ע"כ תו"ד ונראה שהוא מבין דמ"ש בש"ס אליבא דר"י מצוה שאני ר"ל דמצות חליצה דוחה למצות כבוד מלך ומזה מכריח דאי במצות חליצה יש בידה לומר לא בעינא לא חשיב עשה לדחות כמו שאמרו בההיא דכתובות ולפי זה לא ידעתי מה לו להכריח מדברי הר"ן ולא יכריח לפי שיטתו מהש"ס גופיה מדאמרינן מצוה שאני דאתי עשה דחליצה ודחי עשה דכבוד מלך. וגם אינו מובן לענ"ד לפי שיטתו למה אמר ר"י אם רצה לחלוץ זלט"ו והול"ל דחייב לחלוץ או לייבם דאתי עשה וכו' ועוד אי מטעם דחיה אתינן עלה הא אין עשה דוחה עשה ואיך אתי עשה דחליצה ודחי עשה דכבוד מלך ובפרט דעשה דכבוד מלך אלים דחשיב עשה דרבים. וע"כ הדבר פשוט בעיני דלאו מטעם דחיית עשה אתינן עלה אלא ר"ל שכיון שעוסק בדבר מצוה אין חשוב זה חסרון כבוד המלך כי באמת זהו כבוד והדר למלך לקיים מצות ה' אלהינו ע"ד שאמרו כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב הכי נמי כשבא לקיים מצוה אין מזה שום זילזול כבודו של מלך ואדרבא זהו כבודו שמקיים המצוה. ואעפ"י שמצוה זו יש בידה לדחותה אי אמרה לא בעינא לאינסובי. מ"מ כשבא לקיימה מצוה היא ואין בזה משום זילזול כבוד המלך כלל ומשו"ה אמר ר"י אם בא