שדי חמד דברי חכמים סז

למעלה דמוכח מדברי הרמב"ם דלכתחלה נמי שפיר דמי וצ"ע ועיין בשו"ת חת"ס א"ח סי' ק"פ הבאתי תוד"ק לקמן אות פ"ו ס"ק ט' (הוא בקונטרס זה סי' מ"ח)

יב) ועוד נראה לכאורה להכריח דמטעמא דמלל"ן מותר לכתחלה ממ"ש ראבי"ה הובא במרדכי ואגודה בפ"ק דסוכה ה"ד הר' ב"ח בסוס"י תרכ"ו בדין סכך פסול דתנן דאם עירבן וביטלן ברוב כשר שהק' דהא קי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ותי' בתי' שני דהא דאין מבטלין הוא מדרבנן כדי שלא יהנה וה"מ במקום שנהנה לאכול או להחם אבל מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל והביאוהו רבנים ט"ז ומג"א ברס"י תרכ"ו עי"ש והרב נהר שלום בסי' תמ"ז ס"ד ייחס להרשב"א שסובר כן עי"ש והרב פתח הדביר ח"ג סי' ש"ב אות ט' יישב בזה מה שנהגו בשבת לשפוך מים. ע"ג מי רגלים שבקרקע כדי לבטלם להתיר ללמוד ולהתפלל כנגדם משום דכיון דאין לו הנאה אלא הנאת המצוה ומלל"ן שפיר דמי עי"ש גם הרב מוהרש"ק בשו"ת חכמת שלמה (הנספח לס' הר המור) בסוס"י ט' נשתמש בכלל זה לגבי תיקון ס"ת ע"י בטול דמשום מצוה שרי לבטל משום דמלל"ן עי"ש נדונו וכן הביאו כלל זה בשו"ת בן יאודה סי' צ"ט ושואל ומשיב מהדורא ג' ח"ג סי' קס"ו עי"ש הרי דמותר לבטל לכתחלה מטעמא דמלל"ן ש"מ דהאי טעמא מהני להתיר אפילו לכתחלה וכן יש להוכיח מדברי המרדכי בעירובין פ"ג רמז תקי"ד ורבינו שמשון השיב ישראל שהביאו לו נכרי לולב ואתרוג ביו"ט חוץ לתחום לאו מוקצה הוא דהא חזי לישראל אחר וכו' וכיון שכן שרי לצאת בו נמי דלא מצינו שאסרו חכמים הבא מחוץ לתחום אלא אכילה או הנאה ומצות לאו לה"ן עכ"ל ומשמעות הלשון הוא דמותר לצאת בו לכתחלה מטעם זה דמלל"ן ומבואר בטור וב"י סי' תרמ"ה שכן דעת הרשב"א והג"א ומרדכי ורבינו ירוחם עיין בשלחן גבוה שם

אך יש לדחות עפ"י מה שמתבאר מדברי הרב שעה"מ שהבאתי למעלה (בס"ק וא"ו) דדוקא לגבי איסור תורה הוא דאיכא מ"ד דטעמא דמלל"ן לא מהני לכתחלה וא"כ כיון דס"ל להמרדכי דהא דאין מבטלין איסור הוא מדרבנן משו"ה ס"ל דמותר לכתחלה לגבי מצוה משום דמלל"ן אבל אם היה איסור הביטול מדאוריתא לא היינו מתירים לכתחלה מטעמא דמלל"ן דלא אמרי' כן אלא לענין דיעבד וכן מההיא דנכרי שהביא לולב ביו"ט אין הכרח מה"ט גופא כיון שאינו אלא איסור דרבנן

יג) המורם מכל האמור בענין דבמחלוקת הוא שנוי אם כשאמרו להתיר איסור הנאה במידי דמצוה מטעמא דמלל"ן הוא אפילו לכתחלה או דוקא בדיעבד ויותר ניראית סברת האומרים דגם לכתחלה שפיר דמי במצות שאין בהם הנאת הגוף כלולב וכיסוי הדם וכיוצא ואף אם אפשר לעשות המצוה בלא האיסור הנאה שרי לדעת הרב אבני מילואים הנ"ל ואם האיסור הוא מדרבנן כי ההיא דנותנים הערבה בלולביהן שרי לכתחלה לכ"ע כמ"ש הרב שעה"מ הנז"ל (בד"ה ומ"מ) לדעת הרב מהור"ם די בוטון והרב פרמ"ג בא"ח סי' ל"ב ס"ק ז"ך (במ"ז ד"ה נסתפקתי) ס"ל ג"כ דמותר לכתחלה שהרי כתב וז"ל ואיסורי הנאה אפילו לכתחלה מלל"ן ואפילו מאן דפליג בגט ואוסר לכתחלה הכא מודה עכ"ל גם אחר זמ"ר ראיתי להרב הפרד"ס בס' אות היא לעולם ח"ב סי' י"ד שהאריך בכלל זה ועם כי לא פניתי לעיין בדב"ק אגב ריהטאי אשור ברהטים כי מתאמץ בכל כחו להוכיח במישור דמהני גם לכתחלה ומתפלא על הסוברים דהיינו דוקא בדיעבד עי"ש דב"ק

יד) ודע דכל השקו"ט שבדברי הרבנים הנז"ל אי שרי לכתחלה מטעמא דמלל"ן הוא באיסורי הנאה שאין בהם משום מאיס לגבוה אבל באיסורי אשרה ועבודה זרה דמאיסי לגבוה עיין בשו"ת נודע ביהודה מ"ת א"ח סי' קל"ג (ד"ה והנה) שכתב כל עיקר שאלה זו לענין דיעבד דלכתחלה ודאי אסור דלא גרע משופר של אשרה דלא יתקע בו לכתחלה אף שאינו של ישראל משום דמאיס לגבוה עי"ש אך מדברי הרב המאירי שהביא הרב שער המלך בהלכות לולב הנ"ל מתבאר יפה דכל ששייך לומר בו מצות לל"ן מותר אפילו בשל אשרה ולא אסרינן משום מאיס לגבוה שהרי כתב שכיון שאינה נהנה אלא בשעת המצוה אמרינן מלל"ן ומותר לסכך בעצי אשרה וכו' עי"ש ובבית השואבה בדינים השייכים לדפנות הסוכה אות ה' ובערך השלחן סי' תרכ"ט וצריך לחלק בין שופר דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי לשאר מצות וצ"ע בדברי התוס' בחולין ד' ק"מ ע"א דנראה מטעמא דמלל"ן מותרות (צפורי עיר הנדחת) להקרבה לכתחלה ולמה לא יהא אסור משום מאיס לגבוה ואם נאמר דהא דמאיס לגבוה הוא רק מדרבנן ניחא דהתוס' מיירו לדין תורה כיעי"ש וצריך להתיישב במה שרשמתי לקמן באות ר"ט בענין זה: סימן מז (מקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות פ"ה

מז מצות לאו ליהנות ניתנו אי אמרי' במידי דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה הוא מחלוקת דהר"ן בפ"ב דנדרים ד' ט"ו סוף ע"ב (בההיא דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי) ס"ל דלא אמרי' להתיר מפני זה כשיש לו הנאת הגוף וכן דעת הכל בו כמ"ש מרן הב"י בסי' תקפ"ו דהמודר הנאה משופר אדם אחר תוקע לו ולא יתקע הוא בעצמו דנהנה בתקיעתו והרמב"ם בפ"א מהל' שופר ה"ג ס"ל דגם בדאיכא הנאת גופו בהדי דמקיים המצוה אמרי' מלל"ן. וכתב הרב שער המלך בהלכות שופר שם ובפ"ח מהל' לולב ה"א דכן מתבאר דעת הרשב"א בחי' לנדרים ממה שהק' כקושית הר"ן ולא תירץ כדתריץ הר"ן וכתב שכן דעת התוס' בפ' ראוהו ב"ד ד' כ"ח ד"ה המודר עי"ש (ויתכן דדקדק לכתוב דהתוס' בפ' ראוהו ב"ד סברי כהרשב"א ולא כתב בסתם דהתוס' סברי כהרשב"א ולהכריח כן ממ"ש בפ' ראוהו ב"ד משום דמדברי התוס' במס' שבועות ד' מ"ד ד"ה ורב יוסף מוכח דלא ס"ל כהרשב"א כמ"ש הרב טעם המלך בהלכות לולב הנ"ל עי"ש בד"ה וא"כ יש) ודבר זה לפי הנראה נעלם מהרבנים ערך השלחן א"ח סי' קע"ה ורעק"א בתשו' סי' קכ"ט (בד"ה גם ברמב"ם) דנקטי בפשיטות דכל היכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מלל"ן עי"ש שכתבו בתוך דבריהם שכ"כ הרשב"א בפ"ב דנדרים. והוא ט"ס לפי הנראה שהרי אדרבה מדברי הרשב"א שם מתבאר בהיפך וצריך להגיה בדברי שניהם הר"ן במקום הרשב"א ועל כל פנים אין הדבר פשוט לומר כן ואין צורך למה שדחק רעק"א בכונת דברי הרמב"ם דכיון דמתבאר מדברי הרשב"א דס"ל דגם בדאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן וגם לדעת התוס' הנ"ל עכ"ל כן משום קושית הרב מחנה אפרים שהביא בשער המלך שם וכן הוא דעת הרז"ה במה שמחלק בין תקיעות דאורי' לתקיעות דרבנן כמ"ש הרב שעה"מ בהל' לולב שם ובד"ה ודע עוד וכו' בד' מ"ה סו' ע"ד מדפוס חדש עי"ש) א"כ לא נפלאת היא לומר שכן הוא גם דעת הרמב"ם. אלא דהרב שעה"מ שם בהל' שופר משום דקשיתי' דברי הרמב"ם על דבר השמיטה שהשמיט דין דהמודר מחברו מזה עליו וכו' וכן דין דהמודר הנאה ממעין וכו' הוצרך לומר דדעתו כדעת הר"ן דבאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן וסמך עמ"ש בה"ג האומר הנאת תשמישך עלי וכו' עי"ש אך לא משום דלא יתכן לומר במידי דאיכא הנאת הגוף מלל"ן כדמשמע להו להרבנים הנ"ל ואף אם אין הרמב"ם סובר כן עכ"פ ודאי דעת הרשב"א הוא דגם בדאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן ואף דמה שכתבתי למעלה דעכ"ל דהתוס' במס' ר"ה ד' כ"ח סברי דאף בדאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן משום קושית הרב מח"א ראיתי שאינו מוכרח די"ל כמ"ש הרב נו"ב במ"ת חא"ח סי' קל"ג מכח קושיא זו דהא דפריך רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אין כונתו להק' מכח הכלל דמלל"ן אלא כונתו דכיון דאמר הנאת סוכה עלי אין כונתו על ישיבה של מצוה כלל אבל בשאר איסורי הנאה שאסרם התורה לא אמרינן מלל"ן משום דאיכא הנאת הגוף עי"ש דב"ק גם אשו"ר בשו"ת עונג יום טוב סי' נו"ן שכתב ליישב קושית הרב מח"א באופן אחר ותוד"ק הוא דאף למ"ד דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן מ"מ היינו דוקא היכא דהמצוה הוא ענין בפ"ע וההנאה הוא ענין בפ"ע כמו בטבילה דהמצוה היא ביאתו במים וההנאה היא ענין בפ"ע ואין להמצוה שייכות עם ההנאה רק שא"א להפרידם זה מזה וכו' אבל סוכה שעיקר יסוד