שדי חמד דברי חכמים סו

הוא לא יתקע משום דנהנה בתקיעתו למד זה ממ"ש בש"ס אחד זה ואחד זה יצא מ"ט מצלל"ן דמשמע דוקא דיעבד ומאי שנא ממודר הנאה בשופר דמותר לתקוע לכתחלה משום דמלל"ן וכן בכיסוי בעפר עיר הנדחת (וציין דברי הרבנים מוהר"ם ד"ב וכנה"ג בסי' כ"ח ולכן ס"ל דמודר משופר אינו מותר אלא שאחר יתקע לו ולא הוא עצמו משום שנהנה גופו וכו' עי"ש ובד"ה ואחר (ד' מ"ו ע"ב) רצה להכריח דגם לכתחלה שרי ממ"ש התוס' במעילה ד' י"ג ע"ב דמאי דתנן ראב"ץ אומר נוהגים היו הזקנים שהיו נותנין הערבה בלולביהן היינו דקסבר מצות לל"ן הרי שהיו נוהגין כן לכתחלה שלא כדעת מהר"ם די בוטון ודחה זה דשאני ההיא משום דליכא אלא איסורא דרבנן וכלומר דבאיסור דרבנן גם מוהר"ם מודה דשרי לכתחלה ועיין לקמן ס"ק י"ב

ז) ובאמת דלשון הש"ס והפוס' המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו וכו' משמע ודאי דלכתחלה הוא דשרי וכתב רש"י דהוא מטעם דמלל"ן וכתב ה"ה שם דהשמיט הא דמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו משום דאתי מכ"ש עי"ש והרב שעה"מ בפ"א מהלכות שופר הביא מ"ש הרשב"א בחי' לנדרים ד' ט"ו ע"ב גבי האומר קונם הנאת תשמישך עלי דמאי דלא שרינן מטעמא דמלל"ן דהא איכא מצות פו"ר י"ל דאינו מחוייב להקים זרע מזו דוקא דהא אפשר לו באשה אחרת עכ"ל והק' ע"ד דמאי שנא ממודר הנאה מחברו אע"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר מטעם דמלל"ן וע"ז כ' לדעת הרשב"א דטעמא דמודר הנאה מחברו וכו' לאו משום מלל"ן אלא משום דאין דעת הנודר על דבר מצוה עי"ש אך לדעת רש"י והרמב"ם דהוא משום דמלל"ן א"כ מוכח ודאי דכי שרינן מטעמא דמלל"ן היינו אפילו לכתחלה דכן הוא משמעות לשון מותר ומהא ודאי קשה על הרב מוהר"ם די בוטון דס"ל דלא אמרו מלל"ן אלא להתיר בדיעבד דוקא ולפי מ"ש בשמו הרב קרבן אליצור מתבאר שכתב כן בדרך כלל בדעת הרמב"ם דטעמא דמלל"ן לא מהני אלא לדיעבד ומדברי הרמב"ם הללו מתבאר יפה דשרי לכתחלה נמי ותימה על השער המלך ז"ל שלא העיר עליו מזה ובאמת כן ראיתי בס' משק ביתי סי שכ"ד ד' קס"ב ע"ב שכתב שהרב עושה שלום הקשה כן על הרב מוהרמד"ב הנ"ל אלא שכתב דפלוגתא היא בעלמא בין רש"י ותוס' במשמעות לשון מותר אם הוא לכתחלה או דוקא דיעבד דלרש"י הוא דיעבד ולהתוס' הוא לכתחלה וא"כ לסברת רש"י לק"מ על מוהרמד"ב אמנם לסברת התוס' קשיא עכ"ד ושם הביא גוף דברי הרב מוהר"ם די בוטון ומבואר דס"ל דמשמעות לשון מותר שבדברי הרמב"ם בדין כיסוי בעפר עיר הנדחת הוא לכתחלה עי"ש והנה מ"ש הרב עו"ש בשם רש"י ותוס' הוא בפ"ק דכתובות אמנם נעלם ממנו דברי מרן חיד"א בס' יעיר אזן מערכה זו אות י"ו שהביא מ"ש הרב כנה"ג בכללים נפרדים אות י"ב כי גמר חסיד ממ"ש רש"י בכתובות ד' ג' ע"ב (אמ"ש בשם התוס' נהגו הכא מותר) דלשון מותר משמע דוקא דיעבד וכתב ע"ד ולי מעולם לא נתכוון רש"י ושום אחד מהמפרשים כאשר יראה הרואה בדברי רש"י ובשט"מ שם ומ"ש רש"י דל"ג לכתחלה היינו לאפוקי דנהגו לאו דיעבד והרא"ש והר"ן ריש מס' חולין כתבו דמותר לכתחלה משמע עכ"ל וכבר כתבתי בענין זה בס"ד לקמן אות ק"ב לך נא ראה ועיניך תחזינה דבמאי דאמור רבנן המודר הנאה וכו' מותר וכו' רחוק להעמיס דר"ל בדיעבד ולכן מה שתלה קושייתו לסברת התוס' דוקא אין דבריו מוחוורים לקוע"ד ואחר שבדברי הרב מוהר"מ מבואר דמשמע ליה לשון מותר שבדברי הרמב"ם דר"ל לכתחלה א"כ ודאי לדידיה הא דשופר נמי הוא לכתחלה וקשה עליו דהרי א"כ מצינו דמטעם מלל"ן מותר לכתחלה

ח) וכן מתבאר לענ"ד מדברי הר"ן דכי אמרינן מלל"ן היינו להתיר לכתחלה דבפ"ב דנדרים ד' ט"ו סוע"ב דאוקימנא ההיא דאומר לאשה קונם שאני משמשך ה"ז בבל יחל דהוא באומר הנאת תשמישך עלי כתב ע"ז הר"ן וז"ל וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך עלי אמאי מיתסר והא מצות לל"ן וי"ל דכי אמרי' מצות לל"ן ה"מ לומר שאין קיום המצוה חשוב הנאה אבל מ"מ אי מהני גופיה בהדי דמקיים המצוה הנאה מיקריא ומשו"ה אמרי' הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא במה"ח עכ"ל הרי מפורש דאי לאו דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה ובכה"ג דלא מהני הא דמלל"ן הוה אמרי' דבאומר הנאת תשמישך עלי הרי זה מותר לשמש משום דמלל"ן וכ"כ בקושיתו אמאי מיתסר וכו' א"כ מוכח דלכתחלה יש להתיר בענין ששייך בו לומר מלל"ן

ט) ומצאתי להרב אבני מילואים סי' כ"ח סק"ס שהביא דברי הרשב"א בחי' לנדרים הנ"ל (דמאי דלא שרינן באומר קונם הנאת תשמישך עלי מטעם דמלל"ן הוא משום דאפשר באחרת) וגם מ"ש הרב שער המל' בדעת הרשב"א דטעמא דמודר הנאה מחברו תוקע לו וכו' לאו משום דמלל"ן אלא משום דאין דעת הנודר לדבר מצוה והקשה ע"ז דהא בכמה דוכתי בש"ס משמע דאמרי' טעמא דמלל"ן אף באפשר באחר כמ"ש מכסין בעפר עיר הנדחת משום דמצות לאו ליהנות ניתנו או בלולב דאיסור הנאה או בהא דאמרו מערבין בבית הקברות משום דמלל"ן אע"ג דאפשר שלא ע"י איסורי הנאה או בחליצת סנדל של ע"ז וכיוצא טובא דאפשר באחר וכתב (בד"ה ולכן נראה) דודאי היכא דליכא הנאת גופו בהדי מצוה אע"ג דאפשר ע"י אחר כיון שאין בו משום איסור הנאה ודאי מותר אפילו לכתחלה כיון שאין לו שום הנאה רק הנאת מצוה ומלל"ן אלא היכא דאיכא הנאת גופו בהדי מצוה כהא דתשמיש ואגב מצותו אנו מתירין הנאת גופו בזה כיון דאפשר לעשות באחר המצוה הזאת אינו מותר בהנאת גופו ופי' בזה מ"ש בר"פ כל שעה ולא יסיק בו תנור וכירים פשיטא סד"א הואיל ואין ביעור חמץ אלא שריפה ליתהני מיניה בהדי שריפתו קמ"ל והיינו מה"ט משום דאפשר לו בלא הנאת גופו לא שרינן משום מלל"ן אתוד"ק עי"ש הרי דפשיטא ליה דכי ליכא הנאת הגוף כי שרינן מטעמא דמלל"ן הוא אפילו לכתחלה וגם כי אפשר ע"י אחר נמי: א

יוד) וכן נראה דעת מרן מוהריט"א בס' נאות יעקב בקונטריס גט מקושר סי' ב' קרוב לסופו שאחר שהוכיח מסוגיא דנדרים ד' מ"ז (בבעיא דאוסר פירותיו על חברו מהו בחליפהן) דלכתחלה אסור לקדש אשה בחליפי איסורי הנאה מפני שנהנה באותן הקידושין הוקשה לו ע"ד רש"י ביבמות ד' ק"ג סוע"ב (במאי דאמרי' הלכתא חלצה בסנדל המוסגר וכו' ובשל ע"ז חליצתה כשרה) ואי משום איסורי הנאה מלל"ן ע"כ דמוכח דס"ל דאע"ג דבחליצה נתרת לעלמא כיון דמה שאינה מותרת לעלמא הוא משום דאגידא ליבם אין זה הנאה רק קיום המצוה ומלל"ן וכ"כ הרשב"א שם כדעת רש"י וסיים ואי משום שנהנית שמותרת לעלמא מ"מ עיכובא משום מצוה דרמיה עליה הוא ומצוה לאו הנאה היא עכ"ל ואם כדבריהם בחליפי איסורי הנאה נמי יקדש לכתחלה מטעמא דמצות לל"ן אתד"ק והצ"ת ואי הוה ס"ל דטעמא דמלל"ן לא מהני אלא לדיעבד מאי ק"ל ע"ד רש"י והרשב"א הלא מההיא דנדרים לא למדנו אלא דלכתחלה לא יקדש בחליפי איסורי הנאה ובלכתחלה לא מהני הא דמלל"ן אלא ודאי דס"ל דגם לכתחלה מהני

יא) שוב ראיתי להרב המגיה במשל"מ פ"ה מהל' איסורי מזבח דין ט' שעמ"ש הרב המחבר (דמאי דפשיטא ליה להרמב"ם דאין מביאין מנחות ונסכים מערלה וכלאי הכרם הוא משום שאסורים בהנאה והוא נהנה בהבאתם והוי מצוה הב"ב אך התוס' בחולין ד' ק"מ ע"א כתבו דבקרבנות לא שייך הנאה דמלל"ן עכ"ל) כתב מכאן יש להוכיח אותה החקירה שרשמתי בפ"ה מהל' אישות ה"א ד"ה ודע עכ"ל נראה דהוקשה לו דמה יענה הרמב"ם למ"ש התוס' דאין בהבאת הקרבנות משום נהנה דמלל"ן וניחא ליה דהרמב"ם ס"ל אע"ג דמלל"ן מ"מ לכתחלה אסור ולפי מה שמתבאר מדברי התוספות שם דמטעם דמלל"ן מותרות ומשמע דמתרות לכתחלה א"כ נמצינו למדים דדבר זה הוא מחלוקת בין הרמב"ם והתוס' דלהרמב"ם אע"ג דמלל"ן מ"מ אסור לכתחלה ולהתוס' מותר לכתחלה מטעם דמלל"ן וכ"כ הרב מוהרש"ל בשו"ת נודע ביהודה מ"ת א"ח סי' קל"ד (ד"ה עכ"פ דכונת הרב המגיה לומר דהרמב"ם ס"ל דלא שרינן לכתחלה משום טעמא דמלל"ן עי"ש אלא דלענ"ד קשה לייחס כן בדעת הרמב"ם לפי מה שכתבתי