שדי חמד דברי חכמים סד

הן אמת דראיתי להרב ישרי לב בחיו"ד במער' הכ"ף אות א' שכתב שרב אחד הקשה עמ"ש במערכי לב הנ"ל דמדברי הרמב"ם מתבאר דגם על בזיונו. יכול למחול המיתה ומר הוא דאמר לקיים מילי דאבות דלק"מ דמה שדקדק הרב ישרש יעקב דדבר זה הוא רשות ולא חובה אינו ממ"ש הרמב"ם יש רשות למלך וכו' דלשון זה הוא לומר דאין איסור שפיכות דמים בזה. רק דיוקו הוא ממ"ש ואם רצה להרוג יהרג דמשמע דברצונו תלוי ולא חובה וא"כ בחלוקת בזיון וחירוף שלא כתב לשון זה שפיר י"ל שהוא חובה אתוד"ק עי"ש וא"כ אפ"ל דגם הרב משר"א משמע ליה הכי מדברי הרמב"ם ושפיר קאמר לחלק בין עובר על ציוויו בלבד למבזהו אך לענ"ד במחכתה"ר אין פירושו בדברי הרמב"ם מחוור כלל דא"כ מ"ש הרמב"ם וכן כל המבזה את המלך או מחרפו יש למלך רשות להרגו לא בא אלא לומר דרשאי להרגו ואין בו משום שפיכות דמים וזו משנה שאינה צריכה היא דמאחר דבעובר על ציוויו בעלמא כבר כתב דיש לו רשות להרגו ואין בו משום שפ"ד לא כ"ש הוא שהמבזהו או מחרפו רשאי להרגו ואין בו משום שפ"ד ולמאי הוה ליה למיכתב האי בבא בתרייתא כלל ובפרט לכותבו בלשון וכן דמשמעותו על הרוב הוא לריבותא (עיין מה שהבאתי לעיל במערכת הוי"ו אות כ"ג) והאי מאי ריבותיה ונהפוך הוא דנלמד בק"ו מעובר על ציוויו אלא לאו משמע דכונתו לומר דהדבר תלוי ברצונו וברשותו אם רצה יהרגנו ואם רצה ימחול על מיתתו וקאמר שפיר וכן כל המבזה וכו' לריבותא דאף המבזה או מחרפו הוא ברשות המלך אם ירצה יהרגנו ואם ירצה יקיימנו וכמו שהבין הרב חיי עולם בכונת דברי הרמב"ם כנלע"ד וכבר כתב הרב משנת ר' אליעזר שם בסוף הדרוש דאע"ג דאין המלך רשאי למחול על כבודו משום דאין כבודו מחול מ"מ רשאי לוותר לו שלא יומת ויענישהו בעונש אחר כי חיוב המיתה היא ברשות המלך ועוד כ' דאפשר דדוקא מעצמו הוא דאינו רשאי למחול אבל אם ישפיל עצמו המורד בו ויבא אליו בבקשה ובתחנונים למחול לו מאן לימא לן דאינו רשאי למחול ושאול שאני וכו' עי"ש

והנה ראיתי בכת"י לידידי הגאון באלי בנימן דיאמיט וז"ל ובענין הריגת עמשא תמה המשל"מ נהי דחשבו יואב למורד במלכות מ"מ הא רק למלך ניתן להרגו ולא לאדם אחר ועוד הק' המשל"מ דהא רשות למלך למחול לו והנה מ"ש שהרשות ביד המלך למחול לו לא כן היא שיטת מוהר"י בת' סי' קי"ד וז"ל כיון שמרד במלכות ודאי חייב מיתה והמלך בודאי יעניש אותו משום דאינו רשאי למחול על כבודו וא"כ גם קושיא ראשונה מיושבת דאף ע"ג דקושטא היא דאין אחר רשאי להרגו מ"מ ההורג אותו אינו נהרג כיון דהמלך אינו רשאי למחול וגברא קטילא קטיל ונראה דזה תלוי במחלוקת והוא דאיתא בב"ק ד' כ"ו ע"ב זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקדמו בסייף פלוגתא דריב"ב ורבנן וכו' דלריב"ב דמחייב אמקצת נפש גם זה חייב שקרב את מיתתו ולרבנן דפטרי ה"ז פטור דל"ה כל נפש כיון שסופו היה למות וא"כ לשיטת ריב"ב הה"ד במורד במלכות ג"כ אף שודאי שהמלך יהרגנו מ"מ ההורג אותו תחלה קודם שיהרגנו המלך חייב מפני שקרב את מיתתו קודם שבא לפני המלך עכ"ד ידידי הרב הנ"ל יצ"ו. והנה מ"ש בשם המשל"מ לפי הנראה כונתו למ"ש בספרו פרשת דרכים דרוש י"ג (ד"ה ומעולם תמהנו) אלא דמה שכ' שהקשה עוד דהא רשות למלך למחול וכו' דנראה שהמשל"מ הקשה כן על הריגת עמשא ליתנהו להני מילי שם לענין עמשא רק שם קודם לכן (בד"ה ובזה נבא) כ"כ על דוד המע"ה עי"ש ומ"ש בשם תשו' מוהר"י לא ידעתי מי הוא אם כונתו על מוהרי"ל או מוהרא"י בתה"ד או בפו"כ חפשתי ולא מצאתי ואם כונתו על שו"ת מורי"ו אין נמצא אצלי לעיין בד"ק אם הזכיר דברי הרמב"ם הנ"ל דמוכח דס"ל דרשאי המלך למחול מיתת המורד בו כמש"ל והוא תימה שיכתוב מוהר"י בהפך

ומה שכתב הרב עליון נר"ו דעפ"י דברי מוהר"י מתיישבת קושיא הראשונה ג"כ דגברא קטילא קטל אין נלע"ד כן דלא אמרינן לפטור מחמת זה אלא בהורג את הטרפה דבאמת עינינו הרואות דטרפה הוא אבל מפני מה שהוא חייב מיתה למלך אם בא אחר והרגו נראה ודאי דחייב לכ"ע כדאמרינו בסנהדרין ע"ח ע"א הכל מודים (היינו רבנן ור"י בן בתירא) דההורג גוסס בידי שמים ובא זה וקרב מיתתו שחייב דעד כאן לא פטרי רבנן משום דליכא כוליה נפש אלא היכא דשקיל האי מקצת ושקיל האי מקצת דהכי משמע קרא לרבנן איש כי יכה כל נפש עד דאיכא כוליה נפש ביד זה ולא שניטלה מקצתה ביד אחר אבל הגוסס בידי שמים (אף עפ"י שרוב גוססין למיתה) ובא זה וקרב מיתתו חייב דהאי הוא דשקיל מיניה כוליה נפש עי"ש בדברי הרמ"ה וא"כ כ"ש דיש לומר דאף ע"ג דזה מחויב מיתה על שמרד במלך ואין מידו מציל דלא מצי מחיל ליה מ"מ הא ודאי לא חשיב גברא קטילא כטרפה ולא עדיף מגוסס בידי שמים דההורגו חייב אליבא דכ"ע כאמור: סימן מו (מקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות פ"ד)

מו מצות לאו ליהנות ניתנו ענין זה הוא מקצוע גדול ויש בו חידושי דינים רבים ואלקטה באמרים מילתייהו דרבנן קדישי המפוזרים. ומה שיש להעיר עליהם אשית להם הדרים. הדר הדר לבדו אלו נאמרים. ולסעיפים קטנים אחלקם להקל על הקורים וזה החלי בס"ד. א) אם מועיל זה לענין לכתתלה או דוקא בדיעבד הנה הרב המגיה לס' משל"מ בפ"ה מהל' אישות ה"א (בד"ה ודע דסברת) כתב דמוכח מדברי הרב המחבר דדוקא בדיעבד אבל לכתחלה מיהא אסור וכן דעת מוהר"ם די בוטון אבל הרב כנה"ג יו"ד סוס"י כ"ח חולק בזה עכ"ל מבואר דדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואין בידי ס' כנה"ג הנ"ל לעיין בדב"ק אך מ"ש הרב המגיה דמוכח דעת הרב משל"מ דדוקא בדיעבד הוא תמיה לי דמדבריו בפ"ב דתרומות (הי"ד סוד"ה תנן) מתבאר לענ"ד דס"ל דטעמא דמלל"ן מהני גם לכתחלה שכתב להכריח דהנאה של כילוי בתרומה אינה אלא איסור דרבנן ממ"ש בירושלמי סוף תרומות מהו להדליק נר חנוכה בשמן שרפה ומסקינן מי שאין לו שמן של חולין מדליק ש"ש וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהל' תרומות הי"ח ואי אמרי' דאיסורו מדרבנן ניחא דבמקום מצוה לא גזור אך אם הוא איסור תורה איך התירו איסור תורה משום מצוה דדבריהם וכי תימא שאני נ"ח דליכא הנאה דאסור ליהנות מנ"ח ומצות לל"ן וכמו שהאריך הרב שע"א אם מותר להדליק נ"ח באיסורי הנאה הא ליתא דמדקאמר מי שאין לו שמן חולין משמע דבדוחק התירו דמדינא אסור וכמבואר עכ"ל הנך רואה דמדלא התירו אלא מדוחק מוכיח דאין הטעם משום דמלל"ן דא"כ גם שלא מדוחק לישתרי ואי ס"ל להרב דלא אמרו מלל"ן אלא בדיעבד שפיר הוה מצינן למימר דלעולם דטעמא דהדלקה בש"ש הוא משום דמצות לל"ן אלא דזה לא מהני אלא לדיעבד או בשעת הדחק דחשיב דיעבד בכמה דוכתי (עיין במה שרשמתי במערכת הדלי"ת אות ס"א די"ל דשעת הדחק עדיף מדיעבד) ומשום הכי לא התירו אלא מדוחק אלא ודאי מוכח דדעת הרב משל"מ כדעת הרב כנה"ג דכשאמרו מלל"ן היינו לומר דכיון שהנאת המצוה לא חשיבא הנאה אפילו לכתחלה שפיר דמי והרב יד מלאכי בכללי הדינים אות תל"א כתב ג"כ דמדברי הרב משל"מ בהל' אישות מתבאר דס"ל דלכתחלה אסור ושהכנה"ג ודעימיה חולקים עי"ש ולי הדל צ"ע דאין נראה כן ממ"ש בהלכות תרומות הנ"ל

ב) אלא דיש להבין במה נתפייס הרב משל"מ לומר דאין הטעם משום מלל"ן דאם כן הו"ל מישרי שלא מדוחק דלפי האמת תקשה לן אמאי לא שרינן שלא מדוחק משום האי טעמא דמלל"ן ומצאתי שעמד בזה רב אחד הובא בטל אורות בשו"ת א"ח סי' ב' (בד' ח' ע"ד הירושלמי הנ"ל) דנהי דהנאה של כילוי אסירה בתרומה למר מדרבנן ולמר מדאורייתא מ"מ משום מצוה לישתרי אפילו יש לו שמן חולין דלא מצינו בשום מקום לחלק בין אפשר בענין אחר או לא ובכל גוונא שרי (אמר המחבר לפום ריהטא נראה דאישתמיט מיניה דהרשב"א בחי' לנדרים ד' ט"ו ע"ב כתב גבי האומר קונם הנאת תשמישך עלי דמאי דלא שרי מטעם מצות פו"ר ומלל"ן הוא משום דאינו חייב להקים זרע מזו דוקא דהא אפשר לו באשה אחרת עכ"ל דמתבאר דס"ל להרשב"א דלא התירו משום מלל"ן אלא כשאי אפשר בענין אחר. אולם עיין לקמן סק"ט שהבאתי לחלק בזה