שדי חמד דברי חכמים נז

את השבת אם באו על עסקי ממון ומשמע ודאי דאף אם צריכים לבזבז כל ממונם אין מחללין השבת מדלא אמרו בש"ס ופוסקים לחלק אלא בין באו על עסקי ממון לבאו על עסקי נפשות דמשמע דכל שאין חשש עסקי נפשות אין מחללין דחייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור אשום ל"ת ולאו דוקא בע"ז (וממ"ש הרמ"א ביו"ד סוף סי' של"ד בשם שו"ת מוהרי"ו סי' קנ"ז נראה דלא אמר להקל שלא יצטרך להוציא ממונו אלא על ביטול מצות עשה דמוכח עי"ש וצ"ע)

ובטעם החילוק שבין מצות עשה למצות ל"ת כתב הרב הלבוש שם לפי שזו בקום עשה וזו בשב ואל תעשה שטוב לו לישב בטל בשב וא"ת אך הפעם ויקיים הרבה מצות כנגדה ממה שיתן כל ממונו לקיים מ"ע זו ויביא את עצמו לידי עוני החשוב כמת ויפיל עצמו על הצבור ונראה שהרב חומת ירושלים בסוס"י קצ"ו ה"ד הרב פ"ת ביו"ד סי' זק"ן סק"ד כיונה דעתו לדברי הרב הלבוש וביאר דבריו ביותר (אבל מקור דבריו הס דברי הרב הלבוש) שכ' דבסבת העוני מתבטל מכמה מצות ומוטב שיבטל מצוה זו ויקיים כמה מ"ע כנגדה על דרך שאמרו חלל שבת אחת וכו' אבל במצות ל"ת אין העוני סבה לעבור על ל"ת וכו' עי"ש ועיין בהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות למס' ר"ה ד' ז"ך מ"ש לענין התורה חסה על ממונם של ישראל עפ"י חילוק הנ"ל

ונסתפק שם הרב פרג"מ בחלק א"ח סק"ח בלא תעשה שאינו ע"י מעשה כגון להשהות חמץ בפסח אי חייב לבזבז כל ממונו או לא מידי דהוה אביטול מצות עשה עי"ש והרב עמודי אור בשו"ת לא"ח סי' י"ז אות ב' כתב דהיה מקום לחלק כמ"ש הפרמ"ג אבל אין נראה לחלק כן דהא קי"ל דחייב לבער חמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אף אם לא פשע שלא מצא קונים וכיוצא ולא חלקו באם יצטרך לשלם למפקיד סך רב וכו' עי"ש ולפי הנראה היא הוכחה נכונה דאין סברא לדחות דהתם חשיב פושע מה שקבל החמץ באחריות משו"ה הוא דאפילו אם יצטרך להפסיד לשלם ממון רב אין לו מקום פטור אבל אם באמת הוא אנוס אלא שיכול להציל עצמו מהאונס ע"י ממון רב אפשר דמשום העברת איסור בלא מעשה אינו חייב ליתן כל ממונו. דלמה יהיה פושע מחמת שקבל אחריות הרי חשב שיבא בעליו ויקחנו או כי ימכרנו הוא עצמו ומה פשעו וחטאתו בזה ומוכח שפיר דגם בהעברת איסור בלא מעשה חייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור ובאמת שמזה זמ"ר תמהתי על הרב פרמ"ג שנסתפק בזה ונעלם ממנו דברי רבינו הריב"ש בסי' שפ"ז בתוד"ה ונאמר וכו' (אחר שהאריך להכריח דדין זה דכדי שלא לעבור על ל"ת חייב לפזר כל ממונו ישנו גם בשבועות ואינו ענין למ"ש האדם בשבועה פרט לאנוס) כתב וז"ל ואם יאמר בעל הדין שמצות ל"ת שאין שם מעשה הרי היא בענין זה כמ"ע כיון שאינו עובר בידים עליו הראיה שאם התירו במ"ע הקלה ובשואת"ע אין למדין ממצות (צ"ל למצות) ל"ת שאין למדין חמור מקל להקל עכ"ל הרי מפורש יוצא מפום ממלל רברבן מרבוותא קמאי דאין לחלק בענין זה כלל וכן יש לתמוה על הרב אור נעלם שנעלמו ממנו דברי הריב"ש וגם על הריב"ש יש לדקדק שכ"כ מסברא ולא הכריח מדין ישראל שקבל חמץ נכרי באחריות כמ"ש בשו"ת עמודי אור הנ"ל ודוחק לומר דחשיב פושע כמש"ל ואולי יש לומר דס"ל דיש לדחות דלא אמרו כן בהפסד רב ומה שלא ביארו כן הפוסקים הוא משום דסמכו על הכלל שבידינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש במצות עשה וה"ה במל"ת שאין בהם מעשה שדינם שוה למ"ע. וגם זה דוחק ואיך שיהיה עכ"ף מפורש כן בדבריו והיה העלמה מעיני העדה הנ"ל ורבינו מוהראנ"ח בח"ב סי' ט"ן ד"ה ומעתה וכו' שכתב ובאונס ממון אין לאדם לעבור שום עבירה בקום עשה וכמו שהאריך בזה הריב"ש בתשו' עכ"ל נראה דלא נחית לדקדק בהכי וכיון שנדונו הוא לעבור על השבועה בקום עשה כתב כן ולאו למידק דבמידי דשוא"ת שפיר דמי שהרי כתב כמ"ש הריב"ש ועם כי לא ציין מקום כבוד דברי הריב"ש מסתמא היינו תשו' הנ"ל ושם מפורש דס"ל דאין לחלק בין ל"ת שיש בו מעשה לל"ת שהוא בשב ואל תעשה כאמור

אחר כמה שנים ראיתי שהרב בית השואבה בדיני שצריך לחזור אחר הידור מצוה אות כ"א (ד' צ"ט ע"א) הביא תורף דברי הריב"ש הנ"ל וכתב דמדבריו תשו' גדולה למ"ש הרב חות יאיר ססי' לק"ט גבי הלנת המת שעובר בלא תלין דאין אדם חייב לבזבז כל ממונו כדי לקוברו מאחר שאינו עובר הל"ת בפועל לא הוי רק כמ"ע ולא דמי לל"ת בפועל שחייב לבזבז כל ממונו כמ"ש הר"ן הביאו ביו"ד רסי' קנ"ז עכ"ל והרי הריב"ש כתב מפורש בהיפך והרמ"א ביו"ד שם כתב בסתם דצריך ליתן כל אשר לו כדי שלא לעבור הל"ת וציין ר"ן ורשב"א והראב"ד וריב"ש סי' שפ"ז הרי שרמז לדינו גם מהריב"ש וא"כ מוכרח דס"ל דגם בל"ת שאינו בפועל צריך ליתן כל ממונו שכן כתב הריב"ש ע"כ תוד"ק והנה במה שהשיג על הרב חו"י שדבריו הם היפך דברי הריב"ש בודאי הדין עמו אמנם מ"ש להכריח שכן דעת הרמ"א שהרי למד דינו מתשו' הריב"ש כמו שציין וכו' עמו הסליחה דאין מדברי הרמ"א הכרח לזה ומשמעות לשונו שכתב שיתן כל אשר לו ולא יעבור על ל"ת הוא שלא יעבור בפועל כמו שהבין הרב חו"י ומהציון אין הכרח שכבר ידוע דאף שיש רבנים סוברים שהציונים האלו הם מהרמ"א עצמו מכל מקום הסכמת רבני האחרונים דלא מיד הרמ"א נגזרו אלא נעשו אח"כ כשנדפסו פעם אחרת ונבררו מתוך ס' ד"מ ויש שכתבו דבכמה מקומות לא צדק המציין וכו' עיין במה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' י"ד אות ד' והמעיין בדרכי משה בסי' קנ"ז הנ"ל יראה שלא הזכיר כלל דברי הריב"ש רק כתב בזה"ל כתב הר"ן פ' לולב הגזול ד' של"ו ע"ב (דברי הר"ן הם על דברי הרי"ף אמתני' דהדס הגזול וכו' שהביא הרי"ף שם מאי דגרסי' בפ' ד' אבות נזיקין אמר ר' זירא להידור מצוה עד שליש) ואף דמצוה שיעבור ולא יהרג מ"מ יתן כל אשר לו קודם שיעבור ודוקא לעבור אל"ת אבל לעבור אעשה שב ואל תעשה שאני עכ"ל ולא הזכיר ממ"ש בהציון רשב"א וראב"ד ריב"ש כלל ומסיגנון דברי הר"ן הנ"ל אדרבא משמע טפי כדעת הרב חו"י מדתלי טעמא דשב ואל תעשה שאני וכשעובר הל"ת בלא מעשה נמי שב ואל תעשה הוא ואי ס"ל להר"ן כהריב"ש היה לו לומר ביטול מצוה שאני ועם כי נצטרך לדחוק גם בדברי הר"ן להסכימם לסברת הריב"ש דמסתמא לא יחלוק הריב"ש על הר"ן בשתיקה עכ"פ מדברי גוף הר"ן והרמ"א שהעתיק דבריו אין הכרח לזה ושפיר היינו יכולים לפרש כמו שהבין הרב חו"י דיש לחלק גם בל"ת בין עושה מעשה לשב ואל תעשה ואדרבא יש להכריח דהרמ"א לא ראה דברי הריב"ש בזה כשכתב דין זה שאם ראה דבריו היה לו להזכיר בפירוש דבר זה כדי שלא נטעה לומר דהעברת ל"ת כשהיא בלא מעשה חשיב כמצות עשה דמאחר שהריב"ש איכפל תנא לאשמועינן האי מילתא לא הוה ליה להרמ"א להשמיטו ובפרט שבמשמעות לשונו יש להבין שכל שהוא בלא מעשה אין צריך לבזבז עליו כל ממונו ועכ"פ מגוף דברי הרמ"א הללו נלע"ד שאין הכרח שסובר כהריב"ש ומ"מ כיון שדברי הריב"ש מפורש דגם בל"ת שאין בו מעשה הדין נותן לבזבז כל ממונו ובדברי הר"ן והרמ"א אינו מפורש בהפך נראה דאית לן למינקט כדברי הריב"ש

והרב פ"ת ביו"ד סי' שז"ן הביא תורף דברי הרב חו"י שכתב לחלק בין ל"ת שיש בו קום עשה לל"ת שהיא בשב וא"ת כהלנת המת. ובסי' זק"ן ס"ד הביא דברי הפרמ"ג הנ"ל שיש לומר דבל"ת שאין בו מעשה אינו חייב לבזבז כל ממונו ושכ"כ בספרו תיבת גומא חקירה ד' ושבס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה דעתו נוטה לחלק דוקא בלאו שיש בו מעשה וה"ה במצות עשה שעובר בקום עשה כגון לאו הבא מכלל עשה צריך לבזבז כל ממונו והזכיר גם תשו' החו"י הנ"ל והביא מ"ש הרב חומת ירושלים סי' קצ"ו בטעם החילוק שבין מצות עשה למצות ל"ת בזה. וכתב דלפי דבריו יש לומר דאין חילוק וציין הרב פ"ת ע"ז לעיין בט"ז סי' רל"ב ס"ק י"ז וכונתו דעמ"ש הרמ"א שם אם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו ע"י שיתן ממון הרבה מיקרי אונס והוא מתשו' הריב"ש סי' קפ"ו הקשה הרב ב"ח על מה שנראה מדברי הרמ"א דאפי' בלא חשש סכנה חשיב אונס מחמת ממון הרבה שזה הפך מ"ש הרמ"א בא"ח סי' תרנ"ו דעל מצות ל"ת חייב ליתן כל ממונו והריב"ש בסי' קפ"ו דחשיב לה אונס עיקר טעמו הוא משום שהיה בגרונו חשש סכנה וכו' והכריח כן שהרי הריב"ש בסי' שפ"ז כתב